גורל שחור - אהוד בנאי ונסרין קדרי במלחמה נגד הנארטיב הציוני

האחים כהי העור, צילום מסך
האחים כהי העור, צילום מסך

נסרין ואוהד טעו.
קדרי חידשה לאחרונה את 'גורל אחד' של עפרה חזה, בנאי ביחד עם עוד אמנים מוכשרים חידשו את 'עבודה שחורה' כשיר מחאה נגד הגירוש. בעצם מה שקורה כאן זה נסיון להכניס את הפלסטינים הישראלים ואת מסתנני המקלט לתוך הסיפור היהודי, וכדי שזה יקרה גם לטשטש אותו ולספר אותו, או לשיר אותו אחרת.
אין טעם להסביר כמה אני אוהב את האמנים האלו, אבל הם טעו. מאוד.

'גורל אחד' הוא המנון לימים שבין פסח לשבועות – מיציאת מצרים דרך השואה והגבורה, מלחמות ישראל והעצמאות – עד מתן תורה. זה גורלו של העם היהודי, לשמחתנו ולצערנו, גורל ייחודי כקבוצה מובחנת, לאום, אומה. לא אתחיל לשכנע עד כמה אני חולה על נסרין, ועד כמה אני מעריך את הנסיונות שלה לקרב בין השותפים לארץ והמדינה הזו, נסיונות דרמטיים, וחשובים שמטרתם הכרה בקיום המשותף שלנו כאן – לא אחד על חשבון השני.

האחים כהי העור, צילום מסך
האחים כהי העור, צילום מסך

אבל 'גורל אחד' מדבר לא רק על העתיד המשותף אלא גם ובעיקר על העבר המשותף – הגורל הזה, של העם היהודי, לשמחתה ולצערה, הוא לא גורלה. אני, אם אתם כבר שואלים, מבין אלו שחושבים שצריך לשנות את ההמנון, כדי שגם הפלסטינים הישראלים יוכלו להזדהות איתו, וכן גם את הדגל. בעיקר מתוך האמונה שאפשר שתהיה כאן ישראל ששייכת לכולם, ושכולם חשים שהיא שלהם. אבל תחושת ההזדהות עם המדינה והאומה לא יכולה לבוא על חשבון הזהות היהודית, ובטח לא דרך טשטושה. 

נסענו רחוק
מעבר לים
היה לנו טוב
אבל חזרנו משם

ניסינו לפרוח
באדמה זרה
ולא יכולנו לעזוב

אם קדרי היתה מקדישה את השיר לצעירים הערבים שעוזבים את ישראל ביאוש, כלכלי או פוליטי או זהותי, הייתי מבין, אבל זה לא המקרה. לא, קדרי לא היתה בגלות, לא חוותה כמיהה לישראל ולא עברה פרעות ושואה, פשוט לא. ממש לא גורל אחד, אולי גורל אחר.

גם בנאי עשה פאול לא קטן (אני מקוה שאני משתמש במילה פאול באופן הנכון). עבודה שחורה, השיר המופתי המטורף הזה, על יהדות אתיופיה, שיר מחאה עמוק ולצערי עדיין רלוונטי, מתאר את חייהם של היהודים שעלו מאתיופיה לישראל, מתוך כמיהה לעם ישראל ולירושלים. זה ממש לא הסיפור של מסתנני המקלט.

כששמעתי לראשונה את החידוש חיכיתי לשמוע מה המשפטים שאפשר להשוות אותם למצב עכשיו, אבל כלום. אברהם היה שחור. חוץ מזה כלום. בעיני? יש בזה אפילו משום הגזענות – מה אין שירי מחאה אחרים שאפשר לחדש ורלוונטיים יותר? רק בגלל שהם והם שחורים? לא מתאים אהוד.

הבנים האובדים, אחרי תלאות הדרך 
מגלים לאט לאט את הארץ הרחוקה 
הם שנים חלמו עליה, ועכשיו זו המציאות

מסתנני המקלט חולמים, ולחלומותיהם יש וצריך להיות מקום בשיח הישראלי. ואני מאלו שחושבים שהגירוש כמו שהוא הוא חטא,  ולא רואה סיבה הגיונית שהיא לא תאוות בצע או פחדים קמאיים משוללי הקשר למציאות שהם לא ישארו כאן, למרות שרבים מאוד מהם אינם פליטים בי דיפנישן, אבל הם אינם עולים. העלייה מאתיופיה, עליה ציונית, יהודית, מלאת תחושת הגשמה ואהבה לארץ הזו, סבלה לא רק בגלל התנאים באתיופיה אלא בגלל הזהות שלה – יהודית. החידוש של בנאי צורם כל כך, מטשטש כל כך את הסיפור של יהודי אתיופיה, שרבים מהם אגב מתנגדים לגירוש כי רואים בו סממנים גזעניים המשותפים לחוויה שלהם בישראל – לתשומת לב הקוראים, שזה כמעט בלתי נסלח, למרות שבנאי הוא היוצר של השיר האדיר הזה. הדבר הטוב היחיד הוא שהמוזיקאי המעולה Awet Ghidey זוכה למעט הכרה.

וכאן אולי בעצם העניין, השירים נעשים גדולים יותר מהיוצרים שלהם, הופכים לסמל ולאמת בפני עצמה. יש לי רגישות לסמלים, אני אוהב לנתץ אותם אבל גם לשמור עליהם, לא בארון הזכוכית אלא בידיים, למשש אותם. הגורל האחד של האחים כהי העור, הוא גם הגורל שלי. מסתנני המקלט והפלסטינים הישראלים הם חלק, חשוב, מהסיפור הישראלי, אבל אל להם לנכס את הסיפור הזה שלנו.

האחים כהי העור, צילום מסך
האחים כהי העור, צילום מסך
דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!