עשר שנים ניסתה שולמית אלוני לשנות חוק מימי המנדט הבריטי המטיל עונש על גברים המקיימים יחסי מין עם גברים. כשהצליחה לשנות את החוק, לפני שלושים שנים בדיוק, ב-22/3/1988, היה זה דרך תרגיל פוליטי מבריק, שהצליח לשנות את חייהם של מאות אלפי ישראלים. החוק, משנת 1936, המשיך עם מדינת ישראל ללא היסוסים ישר מהחוק הבריטי, ולמרות שהיו לו מתנגדים מעטים במהלך השנים, הוא נשאר בספר החוקים. במילים אחרות – עד לפני שלושים שנים אם גבר שכב עם גבר, בהסכמה והנאה ובגיל בוגר, היו שניהם צפויים לעונש.
"לא היו חיים. חיינו במחתרת, כאשר היה ברור לנו שכל שגיאה או כל צעד היה יכול להביא למאסר וביזוי חברתי ובהתאם לזה התנהגנו", מתאר ל'דבר ראשון' פרופ' עוזי אבן את חייהם של הומואים טרום ביטול האיסור. אבן, יליד 1940 היה ב-1994 חבר כנסת מטעם מפלגת מרצ, וחבר הכנסת הראשון מחוץ לארון כהומו. "חיינו כמו מרגל במדינה עוינת, שיודע שכל רגע הוא יכול ליפול, צורת חיים מסרסת", הוא מספר.
קשה לדמיין כמה שונה היתה המציאות עבור להט"ב לפני 30 שנים. לא רק שאין אף דמות להזדהות איתה בקרב אנשי הציבור ובתקשורת, לפחות לא כזו מחוץ לארון, החוק עצמו, שחור על גבי לבן, קובע שאתה פושע באהבה שלך. הניסיונות של אלוני לשינוי או המתקה של החוק עלו בתוהו, אבל לאחר עשור של עבודה פרלמנטרית למען זכויות אדם, ניקרתה בדרכה הזדמנות.
"בשנות ה-80 הייתי דוברת ורכזת סיעת רץ", סיפרה ל'דבר ראשון' מיכל רפאלי כדורי המכהנת כיום כסמנכ"לית ב-YES. "ערב אחד הוזמנתי לארוחת ערב עם חברים שלי נאווה ונעם סמל, שהיה אז מנכ"ל תיאטרון חיפה ופגשתי אצלם במאי בריטי גיי, בשם מרטים שרמן שביים את 'עקומים' (מחזה המספר על חייהם של אסירים יהודים והומואים במחנה עבודה בגרמניה הנאצית י.פ). וכשהוא שמע שאני עובדת עם שולמית אלוני, הוא שאל אותי 'איך יכול להיות שבמדינה הזו קיים עדיין חוק, שאמנם לא אוכפים אותו, אבל הוא עדיין מילה חיה בספר החוקים. גם בגרמניה הנאצית גייז הגיעו למחנות השמדה על בסיס חוק קיים, הנאצים לא חידשו שום דבר, איך זה יכול להיות שבמדינת היהודים זה עדיין ככה?', באתי לשולה ואמרתי לה שחייבים לתקן את זה, והיא אמרה לי את צודקת".
"לא היו מקרים שהגישו תביעות כשמצאו שאתה הומו, אבל ברגע שהבינו שאתה הומו, היו מטילים עליך שורה ארוכה של סנקציות", משחזר אבן. "לא רק בצבא, או במפעלים ביטחוניים, גם במשטרה, במשרד החוץ. להגיד שלא אכפו זה נכון, אבל להגיד שזה לא פגע בחיים זה ממש לא נכון. תראה מה קרה לי כגילו שאני הומו, פיטרו אותי מכל עיסוקי והייתי צריך למצוא דרך חיים חדשה. עסקתי בעניינם שנוגעים לביטחון המדינה במשך הרבה שנים, גם בכור בדימונה, גם במודיעין של הצבא וברגע שעשו עלי בדיקה ביטחונית מחודשת, ועלו על זה שאני הומו, זרקו אותי מכל התפקידים." אבן, ראוי להזכיר, הוא מהחלוצים של הקהילה הלהט"בית בישראל – בחייו הפרטיים ובעבודתו הפרלמנטרית. אבן הוביל את השינוי שהתחולל בצה"ל ביחס לשירותם של להט"ב.
"זו היתה מדיניות משטרתית להטריד הומואים במקומות המפגש שלהם, וליצור את הרשימות הוורודות, שבמשך הרבה שנים הכחישו את קיומן אבל הן היו קימות ועוד איך. אני זוכר עוד איך היינו צריכים לברוח ממכוניות של המשטרה שהיו מסיירות בגן העצמאות, שמא נעצר ונתבזה לכמה שעות. זה היה ספורט של השוטרים לבוא עם הניידת לגן ולהבריח את ההומואים. לכן ההנחה שהחוק לא שינה את חיינו היא מגוכחת, זה שינה, אנשים חיו במחתרת, אנשים לא יצאו מהארון."
"היא היתה אז בוועדת חוקה, התחילה לגשש, התחילה לחפש עוד חברי כנסת שיצטרפו אליה להצעת החוק", משחזרת רפאלי כדורי. "אז לא היו הרבה נשים בכנסת, וכל הגברים שהיא פנתה אליהם אמרו 'עזבי אותי גם ככה חושדים בי'. היא עזבה את זה לפרק זמן, וב-1988 חזרה לזה, וכחלק מדיאלוג פוליטי עם אוריאל לין שרצה בשינוי גיל האחריות הפלילית, היא עשתה איתו טרייד-אוף והוא הצטרף אליה. זו היתה מהפכה מדהימה, כל יום שעובר אנחנו מבינים כמה זה חדשני."
לשאלה איך צריכות זכויות להט"ב להתקדם בשלב זה משיב אבן: "רוב ההתקדמות בזכויות להט"ב היא עוקפת כנסת. אבל יש תזוזה גם בבית היהודי וגם אצל החרדים, אני לא מדבר כמובן אצל מצעד הבהמות סמוטריץ', אבל אצל אחרים. מה אני מאחל? שיהיה נציג הומו של מפלגת ש"ס".
היום (חמישי) תציין הקהילה הלט"בית את המאורע ההיסטורי, הזוכה לשם 'יום העצמאות של הקהילה', בבניין עיריית ת"א כשנציגות ונציגים מהקהילה שפרצו דרך, יפגשו עם בני נוער וצעירים.
