את סערת ההדתה אפשר לראות כפאניקה מוסרית שנוצרת ממפגש כלכלי בין מגזרים שונים של הכלכלה הישראלית. פאניקות מוסריות מופעלות פעמים רבות בחברה על ידי אליטות שונות, גם אם הן צומחות באורח יחסית ספונטני וגם אם הן נענות לקריאות "מלמטה". מדובר בדרך כלל בהפניה של החברה כנגד קבוצת מיעוט, חיזוק הסדר החברתי וההירארכיות החברתיות, או קידום מדיניות פוליטית פוגענית. עיקר האנשים הפועלים נגד "ההדתה" הם ממעמד הביניים, וכנראה שמדובר בחלקים רחבים יותר ויותר ממעמד הביניים שמתחיל לקרוס שעה שקבוצות אחרות מהמעמדות הנמוכים יותר מצליחות לשפר את מעמדן מעט, והחרדים בתוכן. מדובר, כמובן, גם במפגש פנים אל פנים – כניסה של חרדים מהמעמד הנמוך לשכונות, מקומות עבודה ומוסדות אקדמיים שפעם נחשבו למעוזים של הבורגנות החילונית, כאשר המפגש החדש נתפס בעיני הקבוצה הדומיננטית כדבר שיש למנוע ולהיאבק בו.

החברה החרדית היא אחת מהאוכלוסיות העניות ביותר בישראל, וכנראה אחת החברות שיותר סובלות מהפקרה כלכלית והזנחה. אוהבים להגיד ב"טעות" שחרדים אינם עובדים ולכן הם אינם משלמים מסים ומתפרנסים מקצבאות – זאת לא רק הכחשה של עבודה, הכחשה שעליה הקפיטליזם מבוסס, אלא גם הנחה לפיה באמת אפשר לחיות מתוך התבססות על הקצבאות הנמוכות שמדינת ישראל מציעה לאזרחיה, ושישראל היא המדינה היחידה בעולם שמתבססת רק על מיסוי ישיר ופרוגרסיבי ולכן מי שאינו עובד באמת לא משלם מסים. זה גם אומר שפרנסה מהעבודה שלך עצמך היא הדרך היחידה להרוויח כסף, בעוד שמי שבאמת מרוויח כסף, מרוויח אותו מעבודה של אחרים, וכן שמי שיוצא לעבוד לא יחיה בעוני, ושאבטלה היא דבר שאנשים נהנים ממנו בסך הכל.

מי שבאמת נהנה מהאבטלה הם בעלי ההון, שמווסתים וממגזרים עודפים של עובדים בהתאם לצורכי המערכת כדי לאפשר את פעילותה התקינה מבלי לתת לעובדים עמדה של עליונות. קבוצות שונות מתוך החברה החרדית נכנסות ויוצאים מחלקים שונים של מעגל העבודה בהתאם לצורכי השוק, והן רוכשות מהר את ההשכלה המתאימה והמינימלית הדרושה לשוק, שעה שחוסמים בפניהם משרות אחרות. היקף ההתארגנות שלהן נמוך במיוחד, וקשה מאוד לאגד כוח עבודה כזה, וכן קיים היקף גדול של עבודה בשחור שמוביל לתלות גדולה והיעדר תנאים סוציאליים בסיסיים, אכיפה והגנה של החוק. הביטוי הפוליטי של ההפקרה הוא האשמתם בסחטנות כל אימת שהם מנסים לקחת חלק שווה במנגנון הפרלמנטרי, והביטוי הסוציאלי שלה הוא הדרישה המתגברת לצרפם בכוח למי שעובד בחינם בשירות הלאומי או הצבאי, דרישה שמשמשת כל פופוליסט שרוצה לדבר על "שוויון" מבלי להציע שוויון באמת.

זה מוביל להתגברות של ההתחרדות ככל שהיא מצילה מהעוני ומהווה תגובה נגד הדחיקה, והתגברות השנאה בקרב האוכלוסייה הכללית והזעם כלפי קיומם של הסדרי רווחה. היא לובשת דימויים אנטישמיים קלאסיים, בבואה לבסס את מעמד הביניים כמעמד נאור ונעלה, וכן בהתקפתה על האוכלוסייה שפחות נעינת לתרבות הצריכה. הלימודים בישיבה והעבודה הרוחנית נתפסים כמגונים כיוון שאינם מפרנסים את בעלי ההון, וכמו השבת ורעיונות אחרים שקשורים לפנאי הם הופכים למטרות לאובססיה כועסת, ואולי גם קנאה, וכשמערך הפריבילגיות האתנוקרטי וההטרופטריארכלי שהמערכת הקפיטליסטית מפעילה מצטלב בעניינים דתיים, הקבוצה הזאת מיד מואשמת ב"כפייה דתית". כולם אולי מצליחים לזהות מצב חברתי של ניצול, כפייה וחוסר צדק, אבל מי שאחראים לו הם אנשים שונים לגמרי.

זה חלק ברור מהפרויקט הניאו-ליברלי. אפשר לראות את זה במאבק להפרטה של מערך הכשרות שמלווה בדיבורים על כך שהמונופול מזיק וכי פתיחה של השוק לתחרות תיטיב עם החברה, תלונות על ביורוקרטיה שמכבידה על בעלי עסקים, ותפיסה כללית שמתיימרת להחליף את הגופים הממלכתיים בקהילה או בשיקול הדעת של הצרכן הבודד. אפשר להסתכל ככה גם על מאבקים לתחבורה ציבורית בשבת שקוראים להפרטת התכנון שלה באופן שעלול לפגוע בזכויות של נהגים, או על הקריאה לחיזוק האוטונומיה של הרשויות המקומיות והחינוך הפרטי למרות שהוא עלול לפגוע בצדק החלוקתי. יש ערך במגזר ציבורי רחב, במדינה שמספקת לאזרחים שלה שירותים שונים, ובפעילויות קהילתיות, חברתיות וחינוכיות בסבסוד המדינה או מטעמה. אסור לנו לבוז לרעיון של מרחב ציבורי ושירותים ציבוריים ככל שהם מחילים על מי שלוקח בהם חלק נורמות חברתיות שונות ולא מתייחסים אליו רק כצרכן פרטי.

אני רואה את הפאניקה המוסרית סביב ההדתה כביטוי למגזרים שונים של העבודה בחברה הקפיטליסטית שפונים אחד נגד השני במטרה להגן על מעמדם או לשפר אותו. אני לא רוצה לראות פה עוד מלחמות מעמדיות בין עניים לבין אנשים ממעמד הביניים שעלולים להפוך לעניים בכל רגע, ואני יודע טוב מאוד את מי המלחמות הללו משרתות, כמו שאני יודע גם למי הן מזיקות. הגיע הזמן לפוליטיקה שלא מתעסקת במלחמות דת, אלא במציאות הכלכלית שלנו; שלא משסה אוכלוסיות אחת בשנייה אלא בונה סולידריות ביניהן; שלא חיה באיבה כלפי מסגרות הרווחה והמגזר הציבורי, אלא שואפת לשקם ולהרחיב אותם. בקיצור, הגיע הזמן לפוליטיקה סוציאליסטית.