בעקבות רצף של תקריות ירי שפגעו בעיקר בבני נוער וילדים הלומדים בבתי ספר שונים, האחרון שבהם בפלורידה ב-14 למרץ, החל בארצות הברית גל מחאה. המחאה כללה יציאה מתואמת של תלמידים מהכיתות בבתי ספר רבים באותה השעה, צעדות המוניות שנערכו בכ-800 ערים ברחבי ארצות הברית בסוף השבוע האחרון, וקמפיינים ברשתות החברתיות. למערכת 'דבר ראשון' הגיעו מכתבים שכתבו נער ונערה שהשתתפו במצעד האחרון בוושינגטון, חניכי תנועת הבונים דרור הפעילים בקן ניו יורק. המכתבים מאפשרים לנו להבין את המחאה המתגברת היום בארצות הברית מזווית נוספת וקרובה יותר.

חניכות 'הבונים דרור' בהפגנה בעד הגבלת נשק בארה"ב, סופיה שניה משמאל ודבין שלישי (צילום באדיבות הכותבות)

סופיה ברוס, בת 17, כותבת

מרטין לותר קינג נשא את נאומו המפורסם "יש לי חלום" בשנת 1963, כשהוא צופה על קהל של 250,000 תומכים ופעילים שהגיעו ל"צעדה כל וושינגטון", ביוצרם היסטוריה ובהגדירם את זכויות האזרח של תקופתם. בשנת 2018, מול קהל של 200,000 איש, נכדתו, יולנדה רני קינג, הכריזה שגם לה יש חלום. חלומה הוא שזה יספיק. שזה ייפסק.

החלום החדש הזה פגש אותי באופן מאוד חזק. דור לא מוגדר על ידי הדורות שקדמו לו. זה משהו שכנערה יהודיה אמריקאית אני צריכה להזכיר לעצמי שוב ושוב. אני לא סך האמונות של הוריי, אבל אני יכולה לשמור ולכבר את המסורות שלהם. יולנדה רני קינג היא לא סבא שלה – היא מייצגת דור חדש ומאבק חדש. אנחנו לא צריכים לסבול מחוקים לא מספקים בכל הנוגע לקנייה ושימוש בנשק חם בארצנו. במקום זה, אנחנו נשאף לשנות ולהתאים. הדור שלנו יכול להיות גדול יותר, טוב יותר, מכיל יותר.

כשהתיקון השני לחוקת ארצות הברית (זה המתיר נשיאת נשק לאזרחים) נוסד, הרובה הגורע ביותר שאזרח יכול היה לשאת היה מוסקט. זהו רובה בו נדרשות 20 שניות רק כדי להטעין אותן מחדש. כשנוסד התיקון השני לחוקת ארצות הברית בקושי היה ניתן לנעול בתים, לא היו מערכות אזעקה שישמרו על יושבי הבית. אבל אנחנו כבר לא בשנת 1791. היום אנחנו יכולים לשים מחסומים שיגנו על עצמנו בלי לפגוע באחרים. הרובים של ימינו הם מכונות הריגה – הם הורגים את האנשים של ימינו – למעשה 17 אנשים בשש דקות בתיכון סטונמן דאגלס בפלורידה. הם יהרגו יותר במידה והחוקים הרופפים שמגדירים את השימוש בנשקים חמים לא יוגדרו מחדש.

חניכות 'הבונים דרור' בהפגנה בעד הגבלת נשק בארה"ב (צילום באדיבות הכותבות)

דבין גולדשטיין, בן 16, כותב:

הלכתי למצעד בוושינגטון עם הקן והקבוצה שלי מתנועת הבונים דרור משתי סיבות. רציתי להיות עם אנשים שאני מכיר ושיתמכו בי ויעזרו לי לעבד את כל מה שקורה בצעדה שיש בה 200,000 איש ואישה. היה לי גם חשוב להיות בעיר הבירה כחוויה ייחודית בפני עצמה. להשתמש בזכות החוקתית שלנו לחופש הביטוי ולמחות על מדרגות הבית הלבן, הבית הסמלי והממשי של הממשל שלנו. אנשים ונוער הגיעו מרחבי המדינה כדי שכשטראמפ וה-NRA (איגוד הרובאים הלאומי בארה"ב) יסתכלו מחלונות הבית בו הם מחזיקים את זכויותינו כבנות ערובה הם יראו אותנו. הם יראו אותנו כנושא מיידי, אנחנו כבר לא הפרעה רחוקה כלשהי שתפילה בטווויטר תרגיע. אנחנו על מדרגות ביתם ואנחנו דורשים תגובה הולמת לחיים שאבדו בשל שימוש חסר הגיון בירי אלים. אנחנו צועקים כל מדרגות ביתם ודורשים עשייה שתתקן את הרציחות שהם היו שותפים להם באמצעות חוקיהם. עמדנו וצעקנו שחיינו ראויים שיצילו אותם.

בצעדה ראיתי אנשים מכל הגזעים, הדתות, הגילאים המגדרים והנטיות המיניות, המדינות, המעמדות והמוגבלויות. כולנו התכנסנו ביחד כדי להגיד שכולנו מושפעים מאלימות הקשורה בכלי נשק. אולי לבית הלבן יש זכוכית עמידה לירי, צלפים, ואין ספור אמצעי ביטחון, אבל לנו, האנשים, העם, אין את כל אלו. מדינתנו היא דמוקרטיה והיא נוסדה על חירות וצדק לכל. אמנם היתה לנו התחלה קשה לאורך המאות, אבל אנחנו מתקרבים עוד ועוד להכרזה זו, בעזרת שיפור הזכויות למיעוטים וקבוצות מוחלשות. כאמריקאים, החוקה לה אנו מצייתים עוברת התאמה מתמדת לחברה המודרנית. מלבד כאשר מדובר בנשק חם. נשק חם גורם להבדלים בין אנשים להתעצם, אלו שיש להם נשק ואלו שאין להם. אלו שמשתמשים בנשק כדי להרוג ואלו שמשתמשים בו כדי "להגן". נשק חוקי, נשק בלתי חוקי. נשק בבעלות אנשים "מאיימים" או אנשים "אמינים". כל התפיסות הללו, ורבות נוספות, נעוצות בדיכוי שיטתי המאפשר לחוסר שוויון במערכת הצדק שלנו.

אז הלכתי לוושינגטון עם חולצת תנועה ושרוך אדום, כשלתיק שלי מוצמדות סיכות המצהירות על תמיכתי בזהויות ומאבקים חברתיים, עם שלט שעליו הכיתוב "לעולם לא עוד". הלכתי כקוויר ציוני יהודי, הלכתי כמי שמתנגד לשימוש אלים בנשק, והכי חשוב, הלכתי.