בהנץ האביב
מלבלבים שולחנות הסדר בכל בית יהודי בעולם
ואב מגיד לבנו
את סיפור השחרור העתיק והיפה בתולדות האדם.
כחוט השני מילות החופש מועברות
מפה לאוזן, בשרשרת הדורות
מתהווה ונרקם לו העם
שזהותו חקוקה בזיכרון ש-פ-עם:
אבות אבותינו היו עבדים לאדונם
ובשרשראות דיכוי שובץ גורלם.
למד, למדי בזו ההגדה –
כי נהיינו לעם
כאשר פועלים שוחררו מכבלם.
היום, בארץ החופש, ארץ הבחירה,
לא נסתפק בלהגיד,
אלא נשאל שאלה אדירה.
ישאל אב את בנו
בן את אביו, אֵם את בִתה:
האם ערה היא לדיכוי
אשר מתקיים בבֵיְתה?
האם כשלמדונו לזכור, למדנו גם להבחין
בעובד קשה היום, בארץ הסגר מימין?
בפליט, באביון, בצרכן האבוד, בחסר התקווה
ובמעצורי הדיכוי שלנו, בנפשנו – שיכולה להיות כה גדולה?
האם ההגדה היא לנו אבן בוחן, עמוד אש עליון,
ושחרור האדם הוא ייעודו של העם היושב בציון?
הכבלים על מפרקי החלש
נוטים להיות לא-נראים.
האם חדות עיניו של יהודי
מעיניהם של עמים אחרים?
כי כח אדיר גנוז בזה החג
אבל רק אם נדרוש מבָנֵינו להביט נוכחה במצב.
עכשיו!
לא פעם. לא מחר.
עכשיו לפרוק עולו של דיכוי
לפני שיהיה מאוחר.
לפני שסיפור החופש
יהפוך למילים
שזמנן רק עבר.
יציאת מצריים שלנו, בדברי אלו הימים,
תהיה עבודה בפרך ליצור אנשים חופשיים.
