בדיחה שחוזרת על עצמה ברחובות רוסיה כיום הולכת בערך כך:
– אנחנו כל כך שמחים שטראמפ נבחר בארה"ב.
– למה?
– כי הוא נגד האמריקאים
– בעבור מי הוא נגד אמריקאים?
– בעבור רוסיה כמובן!

הרדיו במונית משדה התעופה מנגן שירי פופ מערביים מהאייטיז. שירים מהאייטיז מתנגנים בכמה תחנות במקביל. בשביל ה'בייבי-בומרס' וילידי שנות ה-60 הסובייטים, שנות ה-80 היו שנים טובות, שנים של תקווה. למרות, ואולי אף בגלל, שהיה ברור לכולם שהמערכת הפוליטית דוהרת אל שלביה האחרונים והתורים ללחם במרכולים המקומיים, הגאסטרנומים המפורסמים, רק הלכו והתארכו, הצעירים החלו לפקוד מועדונים, לצאת לברים ולנסות ללמוד לחיות את החלום שמעבר למסך הברזל, חלום שנאסר עליהם כל השנים עד אז. פה ושם צצו כמה להקות רוק מקומיות שלא פחדו לשיר נגד השלטון. ויקטור צוי, סולן להקת 'קינו' (ברוסית: קולנוע) שר שהדור שלו מחכה לשינויים.

"שינויים, דורשים הלבבות שלנו /
שינויים, דורשות העיניים שלנו"

צוי נהרג בתאונת דרכים, יש האומרים שבאופן סימבולי, שנה וקצת לפני פירוק הסטרוקטורה הסובייטית והפך לאגדה. פלקטים וסטיקרים עם הכיתוב 'צוי חי' מעטרים מרפסות ופגושי מכוניות של רבים מצעירי רוסיה גם בימנו. אולי, כמו שירי האייטיז ברדיו, הם מבקשים להזכיר איזה חלום ישן שהיה לצעירים האלו בנוגע למה שיכלה הייתה להיות רוסיה, יכלה להיות – אך לא היתה.

ברוסיה של 2018 נראה שהערים מתרחבות, בתים חדשים נבנים ומחליפים את הבלוקים של שנות ה-50, אותן 'חרושצ'ובקות', מבני הדיור הציבורי להמונים שנבנו ע"י נשיא ברה"מ שהחליף את סטלין, ניקיטה חרושצ'וב. כיום בונים כאן בתים חדשים, מודרניים, שמזכירים את החרישים, הראשון מערבים והמודיעינים שלנו. רוסיה פתחה את דלתותיה לניסוי 'השוק החופשי' – הקבלנים פרטיים, המחירים מתאימים את עצמם לעשירונים העליונים של הערים ומשאירים את הצעירים לחיות עם ההורים או להשכיר חדרים בחרושבקות, להחליף את דור הווטרנים והווטרניות שהולך ועובר מהעולם.

מפגינים רוסים כנגד השחיתות בשלטון בסנט פסטרסבורג (צילום: AP Photo/Dmitri Lovetsky).

במטרו

פיגוע אחד בדיוק הספיק כדי לשגע אימפריה שלמה. אם פעם התושבים כאן השתגעו מעט מהצפיפות האיומה בתוך הרכבת התחתית בתחילתו ובסופו של יום העבודה – אז עכשיו הרשויות הציבו גלאי מתכות בכניסה לכל תחנת מטרו, והתורים הבערך-נסבלים, הפכו את הצפיפות לבלתי נסבלת באופן מיוחד. זה מעצבן. זה משגע. המתח מאיים לפוצץ את המרחב הציבורי, גם ללא שום מחבל דאע"שיסטי. לישראלי בתוך המרחב הזה מזכירה האווירה את מרחבי התחבורה והקניות הציבוריים בישראל בתקופת האינתיפאדה השנייה.

נדמה שהשוטרים המקומיים עברו הכשרה ייחודית אצל מיטב מוחות השב"כ מכיוון שמכבש הפרופיילינג פועל ביתר שאת. צעירים עם עור מעט שחום ומראה 'ערבי', צ'צ'נים, קירגיזים, קזאחים, טורקמנים, ארמנים, אוזבקים וכד' נעצרים על ידי השוטרים ונדרשים למסמכים באופן סיטונאי, חוויה מוכרת לכל ערבי (או 'בעל חזות מזרחית') בתחנה המרכזית בירושלים. מספרים שאחד הגיבורים הגדולים היום בתוכניות האירוח בטלוויזיה הרוסית הממשלתית זה יעקב קדמי, יליד ברה"מ ומבכירי הפעילים לעליית יהודים מברה"מ, שעמד בעברו בראש ארגון נתיב שפעל להעלאת יהודים לישראל ואולי עוד פעולות שהשתיקה יפה להן, שמפאת מומחיותו ביחסי רוסיה – ישראל ובטחון לאומי, מספר לרוסים בטלוויזיה כיצד להתגונן ממכות הטרור של דאע"ש.

הסאזרצאצל הנצחי

ישנה תכונת אופי, ייחודית אולי רק לעם הרוסי, המתארת סוג מסוים של אנשים בחברה הרוסית. קוראים להם הסאזרצאצלים (המתבוננים) אשר מקדישים חלק נכבד מזמנם בבהייה שקטה וענווה בטבע. לטענת סאזרצאצלים שיצא לי להכיר – זוהי דרך מיוחדת עבורם להירגע, לזכור את מקומם בעולם, לזכור את מקומם מול הטבע, ובעיקר לזכור את עצמם. במובן הטוב של הזיכרון. פעולת 'הסאזרצאניה' היא פעולה מדיטתיבית באופיה המאפשרת לאדם הפשוט, הטרוד בענייני היום יום, באישי ובפוליטי, להירגע, ולזמן מסוים פשוט לברוח מהמציאות דרך התבוננות בטבע. אם חושבים על כך לעומק, יש בפעולה הזו דבר מה הגיוני שכן היא מאפשרת למוח מנגנון הגנה מפני מחשבות כבדות, ולעיתים – כבדות מדי.

בבוקרו של יום שני, ה-19 במרץ, הדגישו התוצאות הסופיות את מה שכולם כמובן ידעו, לא רק שפוטין נבחר שוב, אלא שהפעם אף יותר מצביעים הצביעו לו. הקהל הגדול שגדש את כיכר מנז', מהגדולות והמרכזיות שבכיכרות מוסקבה, ביקש להכתיר את הנשיא בשר ודם ששמו פוטין לצאר "יחי הצאר, יחי הצאר'" צעקו ההמונים. על הבמה, לבוש היטב כדי להתגונן מהמזג האוויר הקפוא, הוא הודה לעשרות אלפיי תומכיו שבאו לחגוג יחד עמו את 'הניצחון': "מחכה לנו הצלחה! כן! מאוד חשוב לשמור את האיחוד הזה, יקרים שלי!", צעק פוטין בחיוך והתרגשות לקהל, שבתשובה לנאומו צעק במלוא גרונו: "רוסיה, רוסיה!".

נשים מצולמות כאשר ריסיהן קפואים במהלך גל הקור במחוז יקוצק ברוסיה, 14 בינואר 2018 (sakhalife.ru photo via AP)

"תודה לכם על התוצאה" המשיך הנשיא הנבחר, "אתם הקבוצה המשותפת שלנו ואני חבר בקבוצה המשותפת שלנו. וכל מי שהצביע היום זו הקבוצה הגדולה וההלאומית המשותפת שלנו. אני רואה בזה כהבנה, במינימום, של מה שהשגנו בשנים האחרונות תחת תנאים מאוד קשים. אני רואה בכך אמון ותקווה, תקווה של האנשים שלנו שאנחנו נמשיך לעבוד קשה ואחראי בדיוק באותה הצורה, ואף נשיג תוצאות טובות יותר. תודה שיש לנו כזו קבוצה גדולה, שחברים בה מיליונים. מחכה לנו הצלחה! כן!". העיניים של הנשים בכיכר נצצו מאושר, בעודן מנופפות בדגלים קטנים של רוסיה, לפחות כך הראו את זה מצלמות ערוצי החדשות המרכזיים "חשוב מאוד לשמור על האחדות ולקרב אלינו גם את אלו שהצביעו למועמדים אחרים, אנחנו חייבים את האחדות הזו כדי ללכת קדימה ובשביל ללכת קדימה אנחנו צריכים להרגיש את האגרוף של כל אזרח במדינה שלנו! אנחנו הולכים לחשוב ולחלום על העתיד של המולדת הדגולה שלנו! על העתיד של הילדים שלנו! ובדרך הזו אנחנו, ללא שום ספקות, מכוונים את עצמנו להצלחה! רוסיה! רוסיה! רוסיה!" צעק פוטין, וההמונים חזרו אחריו "תודה, תודה ושוב תודה!".

..

לאחר קצת יותר מ 27 שנים של ניסיון עיקש לליברליזציה פוליטית-כלכלית מהקיצוניות אותה ידעה ההיסטוריה האנושית, בערבו של יום ראשון ה 18 למרץ צעקו ההמונים 'למען הצאר, למען הצאר'.

27 שנות ניסיון של ליברליזציה פוליטית, מלווה בהפרטה כמוהה לא ידעה החברה האנושית עד אז ומאז, מכירת חיסול מלאה של כל הרכוש הציבורי לידים של מעטים מאוד, הולידה בסופו של יום, חברה בעלת תודעה פוליטית הלקוחה היישר מהמאה ה-19. מלך ממומן ע"י כל ברוני הנפט-גז, התקשורת, המשאבים והנדל"ן – מלכי ההון המחזיקים בכל תשתיות החברה הבסיסיות ללא שום אלטרנטיבה אפשרית באופק וממליכים את עושה דברם הנאמן. ואם תאשימו את מערכת הבחירות כמושחתת אז אל, כי הבחירה הזו, אולי לראשונה בהיסטוריה של רוסיה גם, מראה שדרך מערכת דמוקרטית סבירה לחלוטין (כן, מערב דמוקרטי יקר, מערכת דמוקרטית בלתי-מושלמת אך סבירה לחלוטין) ההמונים רוצים בפוטין.

למה? כי כל מה שההמונים מכירים מאז שנת 2000 זה פוטין. על הרע והנורא, אבל בעיקר על הנהדר ובעיקר על המושיע והמגן של העם הרוסי. כי זה כל מה שיש לתקשורת, לכלכלה ולתרבות המיינסטרים להציע. בין אם הם בעד או נגד, כל זה לא משנה. העיתונאית הרוסיה-אמריקאית הוותיקה, מאשה האסן, הוציאה לפני חצי שנה ספר ושמו: העבר הוא עתידנו. האסן חיה משנת 1991 עד 2013  במוסקבה, למרות היותה לסבית מוצהרת, נשואה בברית אזרחית (היא נישאה בארה"ב) עם שלושה ילדים. האסן עזבה סופית את רוסיה לאחר כמעט רבע מאה של כתיבה על רוסיה מתוך רוסיה, כדי לנסות לתאר לעם הרוסי ולעולם כולו את השינויים שכולם כל כך קיוו לפגוש ברוסיה המתחדשת לאחר ברה"מ, הכל רק כדי להבין את ההבנה הפסימית מכולן – שכלום לא השתנה ומה שהיה הוא שיהיה.

למטה בשטח ישנם אנשים אחרים, אנשים שאכפת להם, כוחם אמנם מועט, אך הוא קיים. אולי בעתיד הרחוק ההיסטוריה תכיר אותם, כמו שההיסטוריה יודעת להוקיר היום את מתנגדי המשטר הבולשיביקי כמו הפיזיקאי ופעיל זכויות האדם אנדריי סחרוב והסופר אלכסנדר סולז'נצין. בינתיים, כנראה שמה שנשאר להם זה להמשיך לנסות להיאבק את מאבקיהם הקטנים, יום-יום, שעה-שעה, דקה דקה.