כמו בכל פעם שבית משפט מחליט לזכות נאשם במשפט פלילי מתוקשר, גם אתמול הידהדו הכותרות באתרי החדשות: "מהלומה לפרקליטות". שופט בית המשפט המחוזי בבאר שבע, יואל עדן, החליט לזכות את יו"ר ועד עובדי נמל אשדוד לשעבר, אלון חסן, מכל העבירות שבהן הואשם במסגרת פרשת השחיתות בנמל אשדוד. לא סתם זיכוי מחמת הספק, אלא זיכוי מלא, שמשמעותו קביעה פוזיטיבית של בית המשפט, כי הנאשם לא עבר את העבירות שיוחסו לו.

השאלה האם זיכוי במשפט פלילי, ולא כל שכן זיכוי במשפט מתוקשר ובעל חשיבות ציבורית גבוהה, ועוד יותר מכך – זיכוי מלא, מן הסוג שניתן אתמול – אכן מהווה "מהלומה לפרקליטות" כמו שנטען בדיווחים החדשותיים המיידיים. התשובה לשאלה הזו איננה אוטומטית. מבחינה פרסונלית, יש להניח שפרקליט המדינה, שי ניצן, אכן חש אתמול אי-נוחות: אחרי הכול, הוא היה זה שאישר את הגשת כתב האישום, על יסוד מצע ראייתי שהתברר כרעוע ומחורר, בהתאם לקביעתו של בית המשפט. ניצן הוא גם זה שיצטרך לתת גיבוי מקצועי ומוסרי לאנשיו בפרקליטות, כדי שלא ירפו ידיהם מהמשך המאבקים בפרשיות שחיתות המצויות בטיפולם.

אבל ברובד עמוק ועקרוני יותר, התמונה שונה. יש בפסק הדין ביקורת על שיקול הדעת של התביעה, על החסרים הראייתיים ועל כשלים חמורים בחקירה. החקירה נוהלה, צריך להזכיר, על ידי ערן מלכה – קצין משטרה שהתברר כמושחת, וכמי שלקח שוחד בתמורה להדלפת מידע על הנעשה בחקירה. מלכה מרצה כעת עונש מאסר ארוך. הכתם שדבק בחקירה הזו בגלל מלכה, השתרשר לכל פעולות המשטרה והפרקליטות בתיק, ובמידה רבה הוביל לזיכוי. בנוסף, החקירה "זוהמה" בהיבטים רבים שלה וכללה פעולות רבות המנוגדות לנהלי היועץ המשפטי לממשלה. מערכת אכיפת החוק יכולה להפיק לא מעט לקחים מהפרשה. מעל לכל מרחפת המסקנה: החוקרים היו שבויים ב"קונספציה", את הראיות המזימות הם תיארו כ"רעשי רקע" – אך ביהמ"ש הכריע לבסוף ש"רעשי הרקע" האלה הם העיקר.

שלוש מסקנות אפשריות ניתן להסיק מפרשת זיכוי אלון חסן. האחת, לא כל זיכוי הוא "מהלומה לפרקליטות", זיכוי הוא חלק מכללי המשחק של המשפט הפלילי. אם לא היה כך, הרי שבמצב כזה הפרקליטות הייתה מגישה כתבי אישום רק במקרים של הרשעה בטוחה ובית המשפט היה הופך לחותמת גומי. השאלה האם במקרה הזה נפל דופי בשיקולי התביעה, בעצם ההחלטה להגיש כתב אישום – נותרת, גם לאחר קריאת הכרעת הדין, כשאלה פתוחה.

המסקנה השנייה היא ששוב התבהר הצורך בבקרה שיפוטית על שיקול דעתה של התביעה, ועל התנהלות רשויות אכיפת החוק. במדינות אחרות החלטה על העמדה לדין עוברת בקרה על-ידי גורם שיפוטי או מעין-שיפוטי – בין אם מדובר בשופט-חוקר בשיטה האירופית, או ב"חבר מושבעים גדול" המאשר את עמדת התובע להעמיד לדין, בשיטה האמריקאית.

הצורך בבקרה על שיקול הדעת התביעתי קיים הן כשמחליטים להגיש כתבי אישום, ואז ביקורת נעשית, בשיטה הישראלית, במהלך המשפט הפלילי עצמו; והן כשהחלטת התביעה היא לסגור את תיק החקירה, ואז הביקורת נעשית – במקרים המתאימים – באמצעות בג"ץ. הכרעת הדין המזכה של אלון חסן מחזקת את המסקנה הזו, לא מחלישה אותה. ועם זאת, זיכוי פוזיטיבי שכזה צריך להוביל לבדק בית בפרקליטות, כיצד הוחלט שיש ראיות מספיקות לכתב אישום. הפרשה הזו מוכיחה שנדרשת ביקורת שיפוטית על שיקול דעת התביעה הן כשמעמידים לדין, והן כשסוגרים תיקים.

המסקנה השלישית נוגעת למלאכה הסיזיפית שעניינה המאבק בשחיתות הציבורית. קן כזה של שחיתות התגלה בנמל אשדוד, וזיכוים של הנאשמים בפרשה הפלילית אתמול אינו מוחק את העובדה הזו. הממצאים שהתגלו בפרשה, לרבות ממצאים שבית המשפט מוצא כעובדות מבוססות, מלמדים על שחיתות בהיקף נרחב שפשתה בנמל אשדוד. בין היתר מינוי מקורבים, יד רוחצת יד, ותופעה עכורה של עובדי מדינה העושים עסקים עם הנמל באמצעות חברות שהם פותחים. כספי ציבור זורמים לכיסים פרטיים באין מפריע. בתופעה הזו חובה להיאבק בכל הכלים המשפטיים, גם אם במעלה הדרך מתגלות מהמורות.