"ברדיו כבר שנים אומרים שאנחנו, כעיתון, הולכים למות", אומרת בצחוק דיאנה קאצ'אלובה, עיתונאית ב'נובאיה גאזיטה', מהעיתונים החופשיים האחרונים ברוסיה. שלוש מהעיתונאיות והעיתונאים שלו נרצחו בעשרים השנים האחרונות וביניהן העיתונאית הבכירה אנה פוליטקובסקיה. נפגשתי עם קאצ'אלובה בבית הקפה המודרני 'בושא' בסנט פטרבורג בינואר קר, חודשיים לפני הבחירות בהן היה ברור שפוטין ינצח שוב.

"ראיתי לא מזמן שהייתה בירה שמחירה בעבר היה 43 רובל ועכשיו מחירה כבר עלה ל-98 רובל. והם אומרים שהאינפלציה היא 2%", דיאנה ממשיכה לחייך. "אולי באמת המוצרים הכי זולים הם אלו שהופכים ליקרים יותר, אבל מה שבאמת נהיה יקר יותר זה המוצרים הקשיחים יותר ובעיקר מחירי הדירות. התמונה הכללית היא די משעשעת אבל כן, המחירים באמת נוסקים והמשכורות לא עולות, לאף אחד".

נשיא רוסיה ולדימיר פוטין בעצרת נצחון לכבוד היבחרו מחדש לתפקיד 18 במרץ (AP Photo/Denis Tyrin)

קאצ'אלובה היא דור שלישי בסנט פטרבורג, ומסקרת עבור 'נובאיה' בעיקר את האירועים הקשורים בעיר. כעיתונאית היא עובדת מאז שנות ה-80, כשברה"מ היתה בחיים אבל כמעט לא בעטה.

לפעמים אתה מתעורר באמצע הלילה ואומר לעצמך; טוב. יותר נמוך מזה כבר לא יכול להיות. והנה: דופקים מלמטה. בינתיים נראה שהעניינים הולכים לכיוון הזה וקשה להגיד שזה מזיז יותר מדי למישהו

"בסוף שנות ה-70 היה קשה להתקבל לבית ספר לעיתונאות. שם המשפחה של אבא שלי הוא שפירא, אבל מכיוון שההורים התגרשו כשמלאו לי 16, אמא השתדלה מאוד שבתעודת הזהות שלי יירשם שם המשפחה שלה: קאצ'אלובה. ומאז אני קאצ'אלובה. כך התקבלתי לפקולטה שהיה בה רק עוד יהודי אחד וזהו, אבל אף פעם לא התייחסתי לזה יותר מדי.

"התקבלתי בתחילת שנות ה-80 לעבודה בעיתון שרצה שאכתוב על התפתחות באיזה ענף תעשייה שלא עניין אותי בכלל, וגם ביקשו ממני לכתוב בעמוד האחורי, שכוון לנשים, על בישולים של בורשטים. אני לא בישלתי שום בורשטים, ובסוף הלכתי מהעיתון ההוא והחלטתי שלא יהיה לי יותר שום קשר לעיתונות. הלכתי לעבוד כספרנית בספריה. עד השנים של הפרסטרויקה (תקופת המעבר עליה הורה גורבצ'וב באמצע שנות ה-80, ד.ט). עבדתי בספריה והפכתי לקורבן המרקסיסזים-לניניזם במובן הישיר של המילה", מספרת בצחוק דיאנה, "כי עבדתי תחת אגף כתבי מרקס ואנגלס.

"בשנות הפרסטרויקה מכרים משותפים שלי החליטו להקים עיתון מקומי חדש בשם נבסאקיה וורמה (מרוסית: זמן הנאוה – הנהר המרכזי שזורם בסנט פטרבורג, ד.ט) זה היה באמת העיתון העצמאי הראשון, לפחות בפטרבורג, והוזמנתי לשם. מדובר בתחילת שנות ה-90 וזה כבר לחלוטין תקופת זמן שאינה סובייטית". מאז דיאנה כותבת על הנושאים הפוליטיים הכי חמים של התקופה הפוסט סובייטית, המלחמות בחבל נבורנו-קראבך, המלחמות בצ'צניה, באבחזיה ועוד.

"הייתי נוסעת לשם וזה באמת היה הזמן הכי מעניין בתור עיתונאית, סיקרתי את המלחמה עבור נאבסקיה וורמה, שלצערי, העיתון הזה כבר לא קיים היום אבל אז הוא היה אחד משני העיתונים הכי פופולאריים בפטרבורג".

מזכרות מרוסיה המנציחות את פניהם של רה"מ ולדימיר פוטין לצד השליט יוזף סטאלין על גבי מטריושקות (צילום: סוכנות AP).

רוסיה אחת?

"ההפגנות הראשונות החלו כשגילו שחיתות בבחירות לדומא עוד לפני 2012, בדצמבר 2011. לפני זה עוד פוטין הצהיר שכשמדבב (נשיא רוסיה בין 2008 ל-2012 ד.ט) יסיים את כהונתו הוא מתכוון להחליפו כראש מפלגת 'אידינאיה ראסיה' (רוסיה אחת) ולהעמיד את עצמו לבחירות לנשיאות רוסיה ב2012. מיד אחרי הבחירות בדצמבר 2011, חלק מהציבור הבין מהר מאוד שהבחירות היו מוטות באופן קיצוני לטובת מפלגתם של מדבדב ופוטין, ואנשים התחילו לצאת לרחובות בערים מרכזיות ברחבי הארץ. ובעיקר במוסקבה וסנט פטרבורג.

"אז עוד לא היו כל האיסורים המשפטיים על התקהלויות המוניות והפגנות, אז אנשים, אמנם לא רבים, פשוט יצאו באופן סטיכי. המפגשים הראשונים בפטרבורג התחילו ליד תחנת המטרו 'גאסטיניי דבור', ושם אומון (OMON יחידה מיוחדת במשטרה הרוסית שמטרתה היא פיזור הפגנות באלימות, ד.ט) היה פשוטו כמשמעותו, 'מטאטא' את כולם. היו לוקחים את כולם, כולל עיתונאים, למעצר, משפט ולפעמים מאסר.

"'אומון' הוא כוח משטרתי מיוחד שנועד בדיוק למטרות כאלו, היום יש ליחידה הזו שם רשמי יותר, רוס גווארדיה, והיא כפופה ישירות לחבר טוב של פוטין בקרמלין, העומד בראשה. זה באמת לא משטרה אלא יחידה מיוחדת, ולמרות ששינו את שמה כולם עדיין מכנים אותה אומון.

מחאה ברוסיה,מרץ 2017 (AP Photo/Dmitri Lovetsky)

"אני אגב שמעתי שמועה, שאין לי דרך לאמת אותה, שליחידות האלו בערים עצמן אין איזה 'רצון פנימי' לפעול בכזו אגרסיביות מול המפגינים. ולכן הביאו כוחות מיוחדים מערים קטנות בספר. זה נעשה בכוונה בשביל שלא יוכלו אחר כך לתבוע בתביעות אישיות, ש'הנה השוטר הזה עשה לי ככה וככה'. זה קשור ליחס המיוחד בין הספר למוסקבה – ברור שכאשר צריכים להנקט 'צעדים קשוחים', הספר יגיע לעזור, כנראה בשביל להקל על המצפון של השוטרים המוסקבאים".

איך הבינו שהבחירות מוטות?
"בסופו של יום נוצר פרוטוקול. כמה הצביעו עבור מפלגה כזו או מועמד לנשיאות כזה. הנתונים נאספים מכל המדינה ומוכנסים למערכת מרכזית ממוחשבת אחת, אז אנשים שצפו בבחירות האלו גילו ביום למחרת הבחירות שיש פער עצום בין המספרים במערכת הבחירות המרכזית למספרים בפרוטוקולים, במשרד שלי יש עד עכשיו ערימה שלמה של עדויות כאלו".

ע"פ קאצ'אלובה, אנשים הבינו שבמהלך הלילה, בין ההצבעה לפרסום התוצאות, "שיחקו" במספרים והוסיפו קולות למועמדים מטעם מפלגת רוסיה אחת. כך, לטענתה, עשו גם בהצבעות לנשיאות שהתקיימו באביב 2012. "מי שראה ודיווח על זה היו משגיחים ומדווחים מהצד שעקבו אחר תהליך הבחירות, וכמובן עיתונאים שעקבו אחר הבחירות. יש המון עיתונאים ששוחים בתוך הדייסה הפוליטית הזו שנים ויש להם כבר בחילה ממנה, ועל כן זה היה שינוי מאוד מרענן לראות כיצד ליותר ויותר אנשים איכפת.

"מפלגת 'רוסיה צודקת' ומפלגת 'תפוח', שתייגו את עצמן בזמנו כמפלגות אופוזציונרית ל'רוסיה אחת', התלוננו יותר מכל המפלגות שהטיית הקולות בבחירות ל'דומא' פעלה לרעתן".

התקהלות גדולה של מפגינים ומוחים, לאחר נצחונו של פוטין בבחירות ב-2012, נרשמה במאי אותה שנה במוסקבה. "פירקו את ההפגנה הזו באופן הברוטלי ביותר. היו שם הרבה מאוד אנשים, במקום שכביכול הרשויות אסרו בו את ההתקהלות. כוחות אומון גידרו את השטח, נעשתה פרובקציה כלשהי ואז התחילה מריבה ענקית עם המשטרה. פירקו אותם באלימות, אבל תודה לאל לא היו שם הרוגים או נפגעים קשה מדי. מה שכן, עד היום המדינה תובעת, לפי תמונות של נוכחים במקום, נוכחים שהיו בהפגנה ההיא. בתוך כל המהומה הזו היו הפגנות ענק חוקיות אליהן יצאו כ-90-80 אלף מפגינים, אבל זה קרה רק במוסקבה".

החילונים למען הקתדרלה

קאצ'אלובה מספרת על פעולה אזרחית גדולה שלא מוכרת מחוץ לרוסיה, אך הותירה רושם בזיכרונותיהם של רבים בשנים האחרונות בפטרבורג – הפגנה המונית נגד הכוונה להעביר את קתדרלת איסק הקדוש לידי הכנסייה הפרובוסלבית. הכוונה העלתה את חמתם של רבים מתושבי העיר, מכיוון שהקתרדלה נחשבת לסמל עירוני חילוני ואינה נמצאת בחזקת הכנסיה, למרות שמתקיימים בה טקסים דתיים.

קתדרלת איסק הקדוש בסנט פיטרסבורג (צילום: shutterstock).

"מה שעצבן את האנשים זה שבלי לשאול אף אחד, הרשויות פשוט החליטו שהקתדרלה עוברת לרשות הכנסייה. כלומר נוצר כאן משהו מהותי. לא היה שום דיון ציבורי בנושא וההחלטה פשוט עברה.

"כתבתי אז בפייסבוק שלי שצריך לצאת לרחבת הקתדרלה להפגנת נגד. הגעתי והייתי בטוחה שיגיעו לכל היותר 40-30. בפועל כל הרחבה הייתה מפוצצת באנשים. היו שם בין 5000 ל-7000 אנשים. זו הייתה הפגנה לא חוקית לפי הכללים החדשים, אבל הנציגים בשלטון המקומי נבהלו והצליחו לצייר אותה פשוט כ'התקהלות ציבורית לגיטימית'. מאוחר יותר הצליחה להתארגן התקהלות המונית של אנשים שהחזיקו ידיים והקיפו את הקתדרלה ועוד נשארו המונים שלא היו להם מספיק ידיים להחזיק בהן.

"זו הייתה הפגנה מרשימה לכל הדעות. לדעתי מדובר באחת מהנקודות הפוליטיות הכי חשובות בשש השנים האחרונות, בעיקר בגלל התהודה הרחבה שהיא קיבלה – סימן שהיא נגעה בהרבה עצבים חשופים בכל רחבי רוסיה".

הרשתות החברתיות והאופוזיציה

"זו הייתה הפגנה של דור מסוים של אנשים בגילאים מאוד מסוימים, לא הפגנה של צעירים אלא יותר דור שגדל והתחנך על הסמלים החילונים האלו וכעניין עקרוני סירב עם מהלך העברת הקתדרלה לראשות הכנסייה.

"כאשר הופיעה הרשת החברתית אדנו קלאסניקי (מרוסית: בני כיתה – הרשת החברתית הגדולה הראשונה שפרצה לתודעה הכלל ארצית ברוסיה, ד.ט) הציבור שלה היווה בדיוק את אותם 86% מאזרחי רוסיה שרואים טלויזיה. הדור שיושב בפייסבוק וב'וקנטאקטי' (רשת חברתית מקבילה לפייסבוק, הפופולארית ביותר בקרב דוברי הרוסית בעיקר ברוסיה ואוקראינה, אבל גם בעולם, ד.ט) לא רואה טלוויזיה. הדור של אדנו קלאסניקי זה בדיוק הדור שרואה טלוויזיה ומצביע לפוטין.

"כששואלים אותי אנשים מחוץ לרוסיה אם יש ברוסיה צנזורה, אני תמיד אומרת בכנות שאולי יש אותה איפשהו בטלוויזיה, בערוצים הממשלתיים וכד' אבל בתכלס יש מרחב חופשי. עובדה, יש את 'נובאיה גאזייטה', בה אף פעם לא אמרו לי מה אני כן או לא צריכה לכתוב. יש את תחנת הרדיו 'אחו מוסקבי' ואת העיתון 'קומרסאנט' ואת ערוץ הטלויזיה דוז'ד והוצאות לאור עצמאיות שנותנות במה לדעות אופוזציונריות. נכון, לוחצים עליהם ועושים להם בעיות, גם לנובאיה גזייטה עושים – אבל אין צנזורה בתור צנזורה.

"מרכז הבעיה היא לא שם, אף אחד מהגופים שציינתי להלן לא יודעים איך לדבר עם אותם 86% מהציבור שיושב באדנו קלאסניקי. כל הגופים שציינתי להלן הם ה-14% מרוסיה המהווים אופוזיציה. וה-14% האלו פשוט מדברים בינם לבין עצמם. בלי סוף אנחנו מספרים אחד לשני שפוטין גנב, שסאצ'ין (אוליגרך רוסי המקורב מאוד לשלטון ד.ט) גנב והכל במעגל סגור, אנחנו ברורים רק אחד לשני. לספר את כל זה לאותם 86% מהציבור שרואה טלוויזיה, ויושב באדנו קלאסניקי אנחנו פשוט לא יודעים כיצד. אנחנו פשוט יושבים בסיר הקטן שלנו, וזהו.

סרטו הדוקומנטרי של נבלניי 'הוא בשבילכם לא דימון' המצביע על רשת קשרים מסועפת של שחיתויות, במרכזה עומד ראש הממשלה ונשיאה לשעבר של רוסיה, דימיטרי מדבדב:

"הראשון והיחיד שהצליח לצאת מחוץ למעגל הסגור הזה, באופן הדיבור שלו והשליטה שלו במדיה החדשה של הרשתות החברתיות בהן נמצאים הצעירים הוא נבאלניי (אלכסיי נבאלניי – פעיל אופוזציונרי שלא הורשה לרוץ לבחירות האחרונות, ד.ט). אני אישית בחיים לא הייתי מצביעה עבורו. אבל, הוא והקבוצה שלו מצאו דרך לפרוץ את המעגל, את הסרטון שהוא הכין על השחיתות של מדבדב ראו מעל לעשרה מיליון בני אדם. אני חושבת שלפחות 30, 40 מיליון איש ראו את הסרטון הזה וזה חד משמעית, הותיר בהם רושם.

"לצערי, לאנשים היום יש מעט מאוד זמן להתעכב על משהו בכלל, ובכלל נקודת ההתייחסות של נבאלניי על השחיתות של מדבדב היא לא הכי טובה. לדעתי סאצ'ין מהווה איום הרבה יותר גדול על רוסיה מאשר מדבדב, אבל שוב, זה לא משנה – הוא זה שהצליח למצוא את הדרך להגיע ליותר ויותר אנשים, חוץ ממנו אף אחד לא הצליח, עדיין, לעורר כזה עניין גדול סביב משהו. אגב, הרבה מהחומר שנבאלניי הביא בסרטון שלו מבוסס על מחקר עיתונאי שעשינו אצלנו בעיתון לפני שנתיים, והעובדה פה היא שהוא הצליח לקחת את החומר הזה ולהפוך אותו לפשוט וזמין להמונים".

להבין שרוצחים את האופוזיציה

"נדמה לי שאם לא היו רוצחים את נמצוב (בוריס יפימוביץ' נמצוב היה פוליטיקאי רוסי ומהמבקרים הבולטים של פוטין, נרצח ב-2015, ד.ט), אז היום היו זוכרים אותו מעט מאוד אנשים, כמו שלא זוכרים היום עוד הרבה מאוד פוליטיקאים ליברליים שהיו כאן בשנות ה-90. עוד כשנמצוב היה חי אני זוכרת שעמדתי בפקק במשך הרבה זמן והקשבתי במשך המון זמן לרדיו 'אחו מוסקבי', והיה שם אולי הראיון ה-135 עם נמצוב. הקשבתי לו, ובסוף העברתי תחנת רדיו לשמוע מוזיקה, ואני זוכרת את עצמי אומרת לעצמי: 'אלוהים ישמור, שוב פעם הנמצוב הזה, גם ככה הוא כבר לא מעניין אף אחד'. אנחנו יודעים כיצד ליצור אנשים לאחר מותם כקדושים, אבל בזמן ההוא שנמצוב נרצח, הוא לא היה אפילו נקודת אור עבור המיעוט האופוזציונרי ברוסיה, הוא היה אחד מני רבים. כן הוא היה באמת בחור כריזמטי אבל הוא באמת לא היווה, עם כל הכרזימה שלו, השפעה כזו על רוסיה. בטח שלא השפעה שיכולה להוות איזשהו איום לפוטין, זו דעתי האישית בכל מקרה.

"אחרי הרצח של נמצוב אני זוכרת שיצאנו כמה קולגות לבלות, יצאנו מתוך בר שהיה במרתף בלי קליטה, ופתאום בשנייה אחת כולנו קיבלנו את ההודעה על זה שהוא נרצח. אני זוכרת את תחושת הקטסטרופה שאחזה בכולם והחלה להתפשט".

אני לא אמרתי לכם דבר

איך זה להיות עיתונאית חופשית היום ברוסיה?
"הנה תראה, אנחנו יושבים ביחד בבית קפה, שותים קפה, משוחחים, הכל טוב. כן נכון, יותר קשה לעבוד בהוצאה לאור שאינה תומכת במשטר, אבל חוץ מזה – נראה לי שהכל  בסך הכל בסדר".

אישה מניחה פרחים למרגלות דיוקן של העיתונאית אנה פוליטקובסקיה שנרצחה ב2006 (צילום: סוכנות AP).

אבל הורגים עיתונאים בעיתון שלכם.
"כן, לצערנו קרו מקרים טראגיים. אבל באופן כללי הרבה עיתונאים נתקלים במקרים קיצוניים. אבל מה שבאמת רע לעיתונות ברוסיה כיום זו חבילת החוקים המטורפת שהעבירה הדומא שלנו בשנים האחרונות שמגבילה, וממשיכה להגביל, את העבודה של התקשורת. וזה באמת נורא.

"יש המון חוקים נגד 'פרופוגנדה קיצונית' ומיישמים אותם באופן מכוון כדי להילחם בכל דבר שנתפס 'כלא ראוי' בעיניי המשטר, ותחת החוקים המטופשים הללו יכול ליפול כמעט הכל. בנוסף לכך סוגרים באופן אינטנסיבי את כל מערכות המידע הכלליות ומאוד קשה, עד בלתי אפשרי, להשיג היום מידע. כלומר, עושים הכל בשביל שעיתונאים חוקרים, והעיתון שלי שבעיקר מתעסק בתחקירים, לא יוכלו לעשות את העבודה שלהם – זה באמת מאוד קשה.

"לא הצנזורה היא זו שמפריעה, אלא התחושה הזאת שפשוט כל טענה שנבקש עליה תגובה מגוף ממשלתי תענה באופן כזה שבו הגופים האלו יכולים להגיב, ללא טיפת ביקורת עצמית, לא להתייחס בכלל לשאלות וטענות של עיתונאים ובעיקר – הקוראים. זה באמת מאוד מקשה על החיים.

"הבעיה שלנו ברוסיה היום שיש המון אנשים פשוטים שרוצים להגיד את האמת, מצד אחד. אבל מצד שני רוצים להישאר נקיים ושהם לא ישלמו שום תשלומי מחיר. אתן לך דוגמה, לפני שנים, כשעוד עבדתי בעיתון אחר, התקשרה אלינו מישהי מאיזה גן שסיפרה סיפור נוראי. שמכריחים אותם ללכת להצביע, לצלם את ההצבעה, למי מצביעים וכו' ולהראות את זה לבוסים לאחר הבחירות. אמרתי לה בתגובה: 'כן, נכון זה נוראי, תגידי רק מה השם שלך ואנחנו נכתוב על זה'. בתגובה לכך נענתי בתשובה הבאה: 'לא, לא, בשום פנים ואופן לא, זה רק אני סיפרתי לכם ופשוט תכתבו שזה קורה'.

"קיבלתי טלפונים כאלו בעשרות, תמיד אלו אנשים שמתלוננים על נושאים שונים ורוצים שנכתוב על זה, אבל לא רוצים לשלם את המחיר של פרסום שמם. בכל מקרה, זו הייתה תקופה שחדרקובסקי ישב בכלא וזה עצבן אותי נורא, אז בלהט הרגע אמרתי לגננת הזו את הדבר הבא: 'את עובדת כעוזרת גננת בגן ילדים, אין יותר נמוך מזה. אם יפטרו אותך אז לא יהיו עובדים שיעשו את העבודה השחורה במקומך, מה כבר תאבדי אם תפרסמי את שמך ותגידי את האמת. אני הבנתי טוב מאוד מה היה לחדרקובסקי לאבד אבל מה את תאבדי?' 'לא, אני מפחדת', הייתה תשובתה. מאז עברו הרבה שנים ושום דבר לא השתנה, כי שוב בחירות ואנחנו מקבלים טלפונים והודעות בפייסבוק שמכריחים סטודנטים לאסוף חתימות בעד פוטין, אבל גם שם זה אותו הסיפור: לא אמרתי דבר.

"90% מהאנשים רוצים לומר את האמת אבל לא מוכנים לעמוד מאחוריה מכיוון שהם מבקשים מאתנו להיות אמיצים ולכתוב על זה, בזמן שהם יעמדו יפה בצד. אני אומרת היום באופן ישיר, אני לא מתכוונת לכתוב עבור הסטודנטים האלו אם הם לא מוכנים בעצמם להילחם עבור עצמם, כי להילחם עבורם לבד זה חסר תועלת. איך אנשים רוצים שתהיה להם מדינה נהדרת אבל לא מוכנים לעשות למען זה כלום?"

*

"יש פתגם ברוסית" מסכמת דיאנה "ניסיתי לתרגם אותו לאנגלית לבעלי, והוא נורא צחק ממנו. הוא הולך בערך כך: 'בנאדם יושב בתחתית של התחתית. בקרקעית הביוב. איפה שכל החרא והשתן של כל בני האדם. אין נמוך מזה. הוא יושב עם עצמו וחושב לעצמו: אלוהים אדירים. נמוך מזה כבר לא יכול להיות. ואז נשמעת דפיקה מלמטה", היא מספרת בצחוק מהול בעצב או עצב מהול בצחוק, "זה המצב ברוסיה כיום".

"לפעמים אתה מתעורר באמצע הלילה ואומר לעצמך; טוב. יותר נמוך מזה כבר לא יכול להיות. והנה: דופקים מלמטה. בינתיים נראה שהעניינים הולכים לכיוון הזה וקשה להגיד שזה מזיז יותר מדי למישהו".

אז מה עושים?
"זה מאוד פשוט. ממשיכים לעבוד, לדאוג לילדים, לדאוג לבן הזוג, לבני אדם. לעשות את הדברים הבנאליים ביותר המוטלים עלינו כבני אדם. לנסות לחיות חיים הגונים וישרים. להשתדל לא לשקר. בקיצור, פשוט לחיות".