מי שחיסל את צעדת השיבה היה חמאס עצמו. הוא לא יזם את הצעדה, אבל נתן לה תמיכה, כי בין היוזמים היו אירגונים בלתי ממשלתיים באירופה שיש להם זיקה לאחים המוסלמים.
אבל, הצעדה איתגרה מאוד את חמאס משתי בחינות עיקריות – ראשית, היא הייתה בדגם של "מאבק עממי" העומד בסתירה ל"מאבק המזויין" של חמאס, וחמאס לא יכול היה להרשות לדגם הזה להצליח.
שנית, הצלחה של הצעדה הייתה מעלה על הבימה כוח פוליטי חדש – הצעירים. הסקטור הממורמר ביותר בעזה אלה הצעירים, והם מבקשים להגר. שיחות הפיוס בין פתח לחמאס הגבירו את ההתמרמרות שלהם כי שתי התנועות חשבו רק על האנשים שלהם, הפקידים שלהם, אנשי הביטחון שלהם, ואיש מהם לא חשב על טובת הדור הצעיר.
חמאס אמנם מנצל את האבטלה לגיוס מחבלים, אבל אינו מסוגל לתת תשובה אמיתית למצוקתם.
פתח גם הוא מנסה לגייס אותם נגד חמאס, מה שמחדד את חושי חמאס שהסקטור הזה לא יעורר "אביב פלסטיני" בעזה, ובצעדה היה פוטנציאל ממשי של התפתחות כזאת, בייחוד אחרי שצעדת הגולן בזמנה תרמה לפרוץ המרד בסוריה.
ברגע קריטי של האירועים, חמאס תפסה פיקוד, והפכה את הצעדה שלא תוכננה להגיע לגדר, להתנגשות על הגדר עצמה. מאירוע "הפנינג" משפחתי רחוק מן הגדר, הפך למאבק צבאי נוסח חמאס.
אחרי שנודע מספר ההרוגים – עזתים רבים פרסמו באתרי הצעדה פוסטים כועסים, והם האשימו את המארגנים בשפך דם מיותר.
מארגני הצעדה נעלמו ונאלמו, ואם ימשכו האירועים, יש להעריך כי זה יהיה בנוסח חמאס, ולא בנוסח "האינתיפאדה העממית".
**
על הבלוג של פנחס ענברי
על ספר "שומר השאול"
