מצו ההרחבה לקיצור שבוע העבודה, שנחתם לפני כשבועיים עלו שאלות רבות כבר עם חתימתו. אולם גם כעת, לאחר שנכנס לתוקפו בתחילת השבוע, נותרו רבות מהן בלא מענה ברור ומוחלט – ועורכי הדין הנשאלים מצד מעסיקים ועובדים כאחד כיצד יש לפרשו נותרים במבוכה. למעשה יכול כיום כל מעסיק לפרש את הוראות הצו כראות עיניו.

הצדדים החתומים על ההסכם הקיבוצי – נשיאות הארגונים העסקיים מצד אחד וההסתדרות מהצד השני, סבורים כל אחד כי יש לפרש את הוראות הצו באופן שונה. משרד העבודה אינו מספק תשובות רשמיות. הייתכן שמי שכתב את ההסכם הקיבוצי, שהורחב לאחר מכן בצו הרחבה, לא חשב על מלוא ההשלכות שיש לצו כזה על המשק? על ציבור המעסיקים? על ציבור העובדים? ומה תכלית הצו באמת?

בין השאלות הנותרות בלא מענה – השאלה על מי חל בכלל צו ההרחבה? הצו לא נותן מענה בקשר לעובדים המועסקים רק חלק מהשנה באופן מלא – כיצד יש להתייחס אליהם? האם הגיוני שמעסיק יידרש לבחון את היקף המשרה של עובדיו בכל שבוע?

ומה קורה עם עובדים שהועסקו 182 שעות טרם כניסת הצו לתוקף? מצד אחד, הצו לא אמור לחול עליהם, הואיל והם נכנסים בגדר העובדים המועסקים 42 שעות בשבוע. אולם האם מעתה הם מוגדרים כעובדים במשרה מלאה? ומה קורה למשל לנשים הזכאיות לשעת הנקה – האם הכוונה הייתה כי הן יהיו זכאיות עתה ל"כפל" הנחה?

אולם השאלה בעלת המשמעות המרחיקה ביותר העולה מן ההסכם ואינה פתורה, היא האם שכר המינימום השעתי אמור לעלות בעקבות ההסכם מ-28.5 שקלים ל-29.1 שקלים. לעת עתה מתבצרים הצדדים השונים להסכם, כל אחד בעמדותיו. עמדתי היא ששכר המינימום לא עלה, לפחות לא לעת זו, שכן חוק שכר המינימום טרם השתנה והוראות הסכם קיבוצי ו/או צו הרחבה אינן יכולות על הוראות חוק. לכן, כל עוד החוק לא ישתנה, שכר המינימום יוותר על כנו בהתאם להוראות החוק. מה גם, הואיל והצו אינו חל על עובדים בהיקף משרה חלקי, המקבלים שכר מינימום, אזי ברור כי השכר השעתי שלהם לא עלה והוא נותר על כנו – שכר מינימום! עם זאת – משמעות הדבר היא למעשה אפליה בין אוכלוסיות עובדים, כשעובד המוגדר כעובד שעתי אף אם יעבוד 42 שעות מלאות בשבוע – יקבל עבורן כ-25 ₪ פחות מעמיתו המוגדר כעובד בשכר חודשי במשרה מלאה.

שאלה נוספת הנותרת בלא מענה היא כיצד משפיע הצו על נושא חישוב אחוזי המשרה? מחד גיסא, הוראות צו ההרחבה אינן חלות על עובדים המועסקים בהיקף משרה חלקי. לפיכך, ניכר כי היקף משרתם נותר לחישוב לפי 186 שעות ולא השתנה. צו ההרחבה קובע במפורש בסעיף 2.10 כי "הפחתת שעת העבודה לפי צו זה לא תהווה עילה לתביעת תוספת שכר או להפחתת שעות עבודה או לשינויים בתנאי העבודה על עובדים המועסקים לפני תחילת צו זה 42 שעות או פחות" – היינו, נראה כי הצדדים להסכם התכוונו כי לא יחול שינוי בהיקף המשרה ובתנאי העסקה של עובדים המועסקים בהיקף משרה חלקי (המועסקים 42 שעות או פחות). אולם לעומת עמדה זו, יכולה לעלות פרשנות אחרת, לפיה שבוע העבודה קוצר לכלל המשק! לפיכך, יש להתעלם מסעיף 2.10 לצו ולחלק את שעות העבודה לכלל העובדים ב-182 ולא ב-186 שעות.

לאורך השבוע האחרון נשאלו עורכי הדין את השאלות הללו ושאלות נוספות שוב ושוב. למעשה, שאלנו אותן גם אנחנו, ואף נועצנו זה בזה – וגילינו שגם ביננו לבין עצמנו שוררת אי הסכמה על פרשנות הצו שאינן ניתנות להכרעה על בסיס נוסח הצו עצמו. ניכר כי רצה אצה הדרך לפרסם הוראות צו הרחבה, שלא חשבו על מלוא המשמעויות הנגזרות ממנו ולא נותר יהיה אלא להמתין להכרעות בית הדין לעבודה אשר יאלץ בסופו של דבר להכריע בשאלות הרבות שיגיעו לפתחו.

למען הסר ספק, איננו חוששים מהכרעות של בית הדין, אשר מכיר היטב את ציבור העובדים והמעסיקים – אלא שאין שום סיבה שציבור המעסיקים והעובדים יחיו באי ודאות. מה גם, עד שיוכרעו השאלות, האי וודאות תוביל לכאוס, ולחשיפה רבה של מעסיקים לתביעות, ולהוצאות משפטיות שניתן היה לחסוך בקלות אילו הצדדים להסכם, לרבות משרד העבודה והרווחה, היו מלכתחילה יושבים יחדיו ושואלים עצמם את השאלות הכה טריוויאליות, ומשיבים עליהן טרם פרסום הצו.


עו"ד רויטל חן היא בעלת משרד בוטיק המתמחה בדיני עבודה שעל לקוחותיו נמנים ארגונים וחברות מהגדולות במשק.