"יש משהו שמאוד מרכך את ההתנהלות של האסירים מול נשים", מספרת גונדר משנה  לבנה לוי-שי, מפקדת כלא חרמון בשנה וחצי האחרונות. "הם פחות אגרסיביים, יותר מתונים, באופן מאוד מפתיע מוכנים לקבל ביקורת. קורה לא פעם שאני מדברת עם אסירים, והם מביאים את עצמם לאיזה מקום שהם מרגישים שהם מדברים עם אמא, שזאת דמות שדיי חסרה להם בחיים בדרך כלל. זה יתרון, זה משחק לטובתי בסופו של דבר, כי יש איזה שיח או פתיחות שאני מצליחה להגיע אליו עם האסירים שאני לא בטוחה שמפקד יכול להגיע אליו בכזאת קלות".

למרות הגידול בשיעור הנשים שממלאות תפקידים בכירים בשנים האחרונות, נראה שיש אזור אחד שנותר מחוץ לתחום: המערכת הביטחונית. אולי זה קשור לתפיסת תפקידים אלה כ"גבריים", ואולי למסלולי הקידום שפחות מתאימים לכאורה לאמהות, אך העובדה היא כי במשטרה ובצה"ל לא השתלבו נשים רבות בדרגים הגבוהים ביותר. יוצא דופן בנושא הזה הוא שירות בתי הסוהר, שבראשו עומדת היום הנציבה עפרה קלינגר כשתחתיה שליש מהקצונה הבכירה מורכבת מנשים. מהשיחה עם לוי-שי עולה כי העמדת אישה בראש כלא בו מאות אסירים גברים איננה רק הישג לשוויון, אלא אולי גם יכולה לייצר השפעות עקיפות על המערכת כולה.

כלא חרמון (תמונה מתוך ויקימדיה)

לבנה החלה את דרכה בשב"ס לפני 30 שנה כקצינת חינוך אגפית בבית מעצר ניצן. "אמרו לי שמחפשים בשירות בתי הסוהר אנשים שעוסקים בחינוך בלתי פורמלי. עסקתי במהלך כל התואר שלי בחינוך לא פורמלי, וזה עניין אותי. אמרתי לעצמי – מה יש לי להפסיד, אני יכולה לנסות, זה נשמע מסקרן. מבחינתי הגעתי לשנה – ונשארתי".

היא המשיכה להתקדם בתפקידים בתחומי חינוך וכל אדם, עד שהחליטה לקחת סיכון ולפרוץ דרך חדשה בארגון. "כשסיימתי את התפקיד כראש אגף חינוך והשכלה, עשיתי החלטה עם עצמי שזאת תהיה החמצה לסיים קריירה בשב"ס מבלי להיות מפקדת כלא. הצעתי את זה לנציב שב"ס הקודם, אהרון פרנקו, ובנינו יחד מסלול של סגנות לתקופות קצרות בשני בתי כלא. הנציבה הנוכחית מינתה אותו למפקדת בית סוהר חרמון, תפקיד אותו אני ממלאה מזה שנה וחצי".

אני יכולה לדמיין אסירים שקשה להם עם זה שהדמות הכי בכירה בכלא היא אישה, ומעמידים אותך במבחנים על הדבר הזה

"קודם כל מעמידים אותי במבחן כל הזמן. גם האסירים וגם הסגל. אבל מעמידים במבחן גם גברים. גם מפקד חדש שיגיע לכל מתקן, יועמד במבחן, גם על ידי האסירים וגם על ידי הסגל. יכול להיות שלאישה, אם יש אסירים שהם קצת יותר בעייתים עם מגדריות, אז אולי הם יעמידו קצת יותר במבחן, אבל זאת נחלתם גם של הגברים וגם של הנשים. אני כל חיי עבדתי בסביבה גברית. מעולם לא עבדתי בנווה תרצה או משהו כזה, תמיד עבדתי רק עם אסירים גברים, מעולם לא חוויתי קושי על בסיס היותי אישה. לתחושתי, עצם זה שאני אישה מביא משהו יותר רך לסיטואציה. מעולם לא היתי צריכה כמעט להשתמש בכוח מול אסירים. תמיד בשיחה, תמיד בדיבור, תמיד בהטלת סנקציות כאלה ואחרות. את יכולה לקשור את זה לעצם היותי אישה, או לעצם היותי איש חינוך".

סבב רגשות בבוקר ושיחה קהילתית בערב

בית הסוהר חרמון, הנמצא בסמוך לצומת קדרים, הוא מתקן שיקומי טיפולי בעל רמת בטחון בינונית. תקן האסירים במקום הוא 340 גברים, מכל סוגי העבירות ומכל אורכי המעצר. מגיעים אליו כאלה שיתרת המעצר שנותרה להם היא עד 7 שנים, אבל יכולים להיות מאחוריהם גם 25 שנים. "מספר די גדול מהאסירים שנמצאים באגף שיקום, הם אסירים ששפוטים על רצח והריגה. הם נכנסו לכלא יחד איתי פחות או יותר".

"רוב רובו של הכלא עוסק בטיפול ובשיקום – יש לנו ארבע מחלקות שמטפלות בגמילה מסמים, אלכוהול והימורים, ומחלקות לטיפול בעברייני מין, אלימות במשפחה, מחלקה לטיפול באלימות כללית, ובית השיקום שיש פה. כל האסירים מועסקים מהבוקר עד הערב, בבוקר רובם במפעלים – יש לנו 250 אסירים שעובדים כל בוקר במפעל היצרני בתוך חרמון, וחלקם, כ-50-60 אסירי שיקום, יוצאים לעבוד מדי בוקר במפעלים בסביבה – כרמיאל, בית שאן, קריית שמונה, וחוזרים בערב לכלא".

איך הטיפול נראה ביום יום? מה רמת האינטנסיביות שלו?

"במחלקה טיפולית קיים סדר יום טיפולי. זה אומר שקמים בבוקר ויש סבב רגשות. כל אחד צריך לשתף, באסיפה כזאת, של המחלקה. משם האסירים הולכים לעבודה. כשהם חוזרים, יש קבוצות טיפוליות בשעות הצהרים ואחר הצהריים. קבוצות טיפוליות שכל אחת בשלבים שלה, בחלקן נוגעים במעגל העבירה, בחלקן לא נוגעים במעגל העבירה, ניהול כעסים, אלה שעות הצהריים ואחר הצהריים. בשעות הערב יש ניהול עצמי של האסירים. נציגים שיושבים ומדברים על החיים ביחד, כקהילה, פותרים בעיות, מלבינים עניינים, מחליטים החלטות, יש מתאמים לכל מחלקה שהם אסירים, בעלי תפקיד, שעובדים מול העובדים הסוציאליים, שעובדים בתורם מול מנהלת המחלקה. יש היררכיה שבנויה בתוך היום הזה".

ממש דבר יום יומי. שנתיים של טיפול יום יומי

"כן. יום יומי. 24/7. כל מה שמתרחש בתוך המחלקה הזאת הוא מפוקח, ואחוזי השיקום הם מאוד גבוהים. בסך הכל, קשה מאוד לתפוס את גודל העשייה הטיפולית בתוך כל העסק הזה".

איך נראות המחלקות הטיפוליות השונות?

"במחלקה המטפלת באלימות במשפחה, הטיפול הוא בן שנה מינימום. אנחנו נוגעים בכל מיני שלבים במעגלי העבירה ועובדים על הקשר המשפחתי. אנחנו עושים ימי משפחות בכל מני ציוני דרך, פעמיים בשנה יש ימי משפחות. תראי, כשאסיר פוגע באישתו למשל, או רוצח אותה, מה הוא יכול לתקן? הוא כבר רצח אותה. הוא לא יפגע בה שוב. אבל זה לא מדויק, כי הוא משתחרר בסופו של דבר. הוא ייצר זוגיות נוספת. יכול להיות עוד מעגל של קורבנות. לכן אנחנו מטפלים, ולא מעט פעמים אנחנו מצליחים לגרום גם לאותו אסיר להמשיך לחיות עם אותה אישה, אבל לחיות איתה חיים נורמטיבים. יש לא מעט נשים שמודות לנו בכנסי בוגרים שמגיעים אחרי 10 שנים, עם הבעלים, כדי לדבר בפני אלה שמטופלים היום, על כך שהמעגל המשפחתי שלהם הוצל."

סיור נשיא המדינה בבתי הסוהר צלמון וחרמון. 28 בספטמבר 2017. (צילום: מארק ניימן/לע"מ)

"יש מחלקה שמטפלת בעברייני מין שהטיפול בה הוא מאוד ארוך, הוא בן שנתיים. ממש עקב בצד אגודל, איך אנחנו מצליחים בכך שאותו אסיר יפסיק לפגוע מינית. כל עבריין מין מייצר מעגל מאוד גדול של קורבנות בסביבה שלו. בהתמכרויות, תקופת הטיפול היא בין 9 חודשיים לשנה. הרבה מהאסירים צריכים לעבור טיפול בהתמכרויות, ואח"כ עוברים לבית התקווה, כי הם ביצעו את עבירת המין או הרצח תחת השפעת אלכוהל, או סמים. להרבה מאוד מהאסירים יש כמה תחלואות, ולכן אנחנו נותנים איזשהי מעטפת."

לאסירים שנמצאים על אלימות במשפחה, או עברייני מין, לא קשה שאישה אומרת להם מה לעשות?

"זה בדיוק חלק מהטיפול. העולם שלנו מורכב מנשים וגברים, הוא לא מורכב רק מגברים. לשים 500-600 גברים במקבץ אחד מבלי שתהיינה נשים זה משהו לא נורמלי, לא משקף את המציאות. ברור שאנחנו לא יכולים לשים אסירות ואסירים יחד כדי לשמור על האיזון, אבל המודל לפיו יש אישה שהיא מפקדת וגבר שהוא סגן, זה כמו בפנימיות שדואגים שיהיו אם בית ומדריך, שני הדמויות יחד, כי כל אחד מביא את היתרונות שלו. צוות מעורב הוא צוות נכון. אם היינו רק צוות של נשים או רק צוות של גברים – הייתי רואה בזה בעיה. בחרמון יש לא מעט נשים, בגלל שזה כלא טיפולי, אז רוב העובדים הסוציאלים הן עובדות סוציאליות, ורוב קצינות החינוך הן נשים, כך שיש פה יחסית הרבה נשים – כרבע מהסגל הן נשים, זה דיי הרבה, אי אפשר לומר את זה על כל השב"ס."

החשבון שגברים לא נדרשים לעשות

לדברי לבנה, העובדה כי במשך שנים ארוכות נשים לא פיקדו על בתי כלא, היא תוצאה של מדיניות. "בעבר, היו מפקדות נשים בשירות בתי הסוהר". לדבריה, לפני כ-20 שנה, גברה בהנהלת הארגון התפיסה לפיה מי שהגיעו מתחום החינוך או הטיפול בארגון לא יכולות להיות מפקדות. "רוב מי שנמצאים בתחומים האלה הן נשים, אז דרך ההדרה הזאת של אנשי הטיפול והחינוך, לאט לאט נגמרו המפקדות, ואז לפני כמה שנים לא היו נשים בפיקוד של שירות בתי הסוהר. היו כל מני שאריות מהעבר אבל לא התמנו נשים חדשות. ובעצם ההחלטה שלי לא לסיים קריירה מבלי לבצע את התפקיד הכי ליבתי בשב"ס גרמה לי להגיע לנציב ולהגיד לו – בוא ננסה.

"הנציב פרנקו היה מדהים בקטע  הזה, ואמר – את יודעת מה? בואי ננסה. אני הולך איתך. באמת אני רואה שאין לי נשים בפיקוד. בסופו של דבר הוא מינה אותי לסגנית, הנציבה הנוכחית המשיכה את זה עוד יותר הלאה, נתנה לי כלא גדול ומינתה אותי למפקדת הכלא. היום יש כמה סגניות בבתי הכלא ואני מקווה שבבואו היום תהינה מפקדות. לדעתי בטווח המאוד קרוב נראה עוד מפקדות".

את אומרת שזה שינוי יחסית של השנים האחרונות.

"כן. יש נשים בכירות בשב"ס, אבל הן בתפקידי מנהלה – במטה, בנציבות, בתפקידים מאוד מקצועיים, אבל לא בבתי כלא עם אסירים. זה יש וזה היה תמיד. בקטע של פיקוד הייתה תקופה של כמעט 7-8 שנים שנציבים  לא אפשרו את זה, אבל אנחנו משלמים על זה היום את המחירים כי אישה לא נהיית מפקדת בבת אחת, זה איזשהו מסלול. אני מניחה שבשנתיים הקרובות תמונת המצב תשתנה. אין לי ספק שזה יקרה. ואני חושבת שכך צריך להיות. זה צריך להיות מעורב".

"אני חושבת שמה שכן קורה עם נשים, זה שבשנים הראשונות הן בונות קן משפחתי, ויותר קשה להן לרוץ קדימה. אני רואה את זה אצל הרבה מאוד קצינות מצוינות אצלי, אני רואה שהבית סוגר עליהן קצת, בשנים בהן הילדים קטנים, וכשהן עוברות את זה הן מתפתחות קצת יותר מאוחר ברמה המקצועית, זה אני כן רואה שיכול להיות".

איך זה היה אצלך?

אני אמא ל-3 ילדים, היום הם שלושתם כבר מחוץ לבית, הצעירה בת 24, הבכור בין 29, שלושתם סטודנטים. כשהם היו קטנים, יש מצב. קודם כל קיבלתי תמיכה מאוד משמעותית מהבית. בעלי שותף מלא בגידול הילדים, טיפול בבית, כל העול הזה שנקרא העול של החיים. זה מאפשר בסופו של דבר. אבל היו גם רגעים לא קלים. היה לי שלב בקריירה, כששלושת הילדים היו קטנים, הציעו לי לפקד על נווה תרצה, ואני לא לקחתי את המשימה הזאת, למרות שזאת אחת המשימות הכי מעניינות שיכולות להיות כאישה צעירה, מתוך המחשבה שמחויבות כזאת עם שלושה ילדים קטנים היא לא טובה לי. זה חשבון שאני לא חושבת שגברים עושים. אני לא חושבת שאי פעם יהיה גבר שיש לו שלושה ילדים קטנים, שלא ייקח משימה כזאת קידומית ומפרגנת, בגיל צעיר יחסית, אני לא מאמינה שיש גבר כזה במערכת שלנו. אבל אנחנו הנשים מדי פעם עושות חישובים כאלה ומשלמות מחירים. משלמות מחירים בקריירה אבל מצד שני מרוויחות ילדים נהדרים. זה לא משהו שהשאיר לי איזשהי צריבה או כעס, או משהו לא סגור או לא פתור, וכשהחלטתי שאני רוצה את זה אחרי שהילדים גדלו, עשיתי את זה".

לארגונים הבטחוניים האחרים, אומרת לבנה, יש מה ללמוד משירות בתי הסוהר. "אני לא היחידה שעשתה גם וגם והתמחתה בכל כך הרבה דברים, שבאים בסופו של דבר לידי מיצוי בתפקיד מסוים. אני חושבת ששב"ס פתח את עצמו לפריזמה של נשים היום יותר מתמיד. אני חושבת שהוא אפילו חלוץ יחסית לארגונים אחרים בפתיחות שלו, ביכולת לתת לנשים שמשקיעות ובולטות להיות ורסטליות, להיות בכל כך הרבה תחומים, להביא כל כך הרבה נסיון למקום אחד".