טאניה נגד העולם
בשנת 2007 טטיאנה (טאניה) לוין, ילידת העיר סנט פטרבורג, פעילה פוליטית-אזרחית ותיקה, יצאה ביחד עם קבוצת מפגינים למחות נגד מצבו המשפטי של האוליגרך חודורקובסקי שהתנגד לפוטין. חודורקובסקי נשפט ונכלא בעקבות תיק שתפרו לו השלטונות ופוטין במיוחד, כך טען באותו הזמן, כדי להשתלט על החברה שלו. מאז יצאה טאניה עוד עשרות פעמים להפגין על נושאים שונים ברמה הלאומית ובמישורים המקומיים. ב-2012 נעצרה על ידי כוחות אומון, כשעצרו הפגנה באופן אלים במיוחד, ישבה יומיים במעצר, נעמדה למשפט ושוחררה. ביולי היא מצפה לנכד ראשון.
"יש לי עד היום את התמונה בראש, איך בראש הצעדה כבר אוזקים את נמצוב ומכניסים לאיזו זינזאנה", מספרת טאניה על ההפגנות נגד הממשל שהתקיימו באביב 2012 בפטרבורג. "רוב האנשים שיצאו להפגין הם אנשים פשוטים שיצאו למחות וצעדו בשקט. כוחות אומון, בחמישה טורים מסודרים נכנסו בכולם, עצרו את כולם ושלחו את כולם לתחנות המשטרה המקומיות. עצרו פשוט את כ-ו-ל-ם, בלי שום הבדל של גיל או התנהגות. מעצר המוני. במעצר הדביקו לכולנו את אותו האישום: השתתפות במפגש המוני שלא תואם מראש להבעת דעה ציבורית ואי פיזור ההתקהלות כשביקשו להפסיק להתקהל. שטויות מוחלטות, בקיצור".
"יש תחושה מאוד עוצמתית בלצאת ביחד לרחובות להפגין כנגד אי-צדק", אומרת לוין. "השלטונות הבינו שלאט-לאט מספרים גדולים מתחילים לצאת לרחובות למחות, בגלל זה הוקם האומון הזה. היו תקוות ראשונות, כי הנה אנשים יוצאים למחות ואולי ישמעו אותם. ויש לי את התמונה הזו בראש של "ביחד". כי כאשר האומון התחילו להכות ולעצור את החבר'ה הצעירים, אז יש לך את התמונה הזו של סבתות זקנות פטרבורגיות ואינטיליגנטיות מרביצות עם התיקים שלהן לשוטרי האומון. הייתה תחושת סולידריות אמיתית".
"מהלך המשפט שלי הפיל אצלי הרבה אסימונים על איך מתנהל המשפט במדינה שלנו. איך ממציאים ומדביקים לאנשים אישומים שלא קשורים כלל למציאות, בדיוק כמו המקרה של חודורקובסקי. ככה מערכות המשטרה והמשפט עובדות במדינה שלנו כיום". אף על פי כן, ולמרות הכל – טאניה ממשיכה לצאת להפגין. "אנשים ניגשו אלי ואמרו לי: את רוצה חופש? ומה אם החופש שלי זה לרצות להרוג אותך? כמה שילמו לך כדי להיות פה?'".
"עד 2008 רמת החיים באמת עלתה, מחירי הנפט והגז שרוסיה מייצאת למערב התחילו לעלות עוד בתחילת שנות ה-2000 ואיתם רמת החיים. המשכורות עלו, הפנסיות עלו. אנשים הרגישו, למרות שבאמת זכויות הפרט התחילו לאט-לאט להיות מכופפות, שהמצב השתפר ומשתפר וימשיך להשתפר, ואז – בום. המשבר הכלכלי העולמי הגיע, והמשכורות קפאו, השקעות ברחו, המחירים עלו. הבעיה היא שאין לנו כלכלה עצמאית חזקה, לא השכלנו לבנות אחת כזו בעשור הראשון למילניום. תמיד נשענים על הון זר ובעיקר על השקעות זרות.
"אחרי שהכל כמובן קרס, מיד התחיל כל הקרקס הזה. בהתחלה היו אלו הגרוזינים, אחר כך האסטונים. אחר כך באמת הייתה פלישה. ואז כמובן אוקראינה. 'האוקראינים גנבים, האוקראינים מושחתים, האוקראינים רוצחים את הילדים שלהם', קרים וכל הטראראם. אחר כך סנקציות, הרובל קפץ בן לילה פי שלושה ונהיה באמת נורא… בהתחלה אמרו לנו שאנחנו לא באוקראינה. יצאתי להפגנה עם שלט: 'אנחנו כן באוקראינה'. היום פוטין בעצמו אומר: אנחנו כן באוקראינה. הטלוויזיה שלנו מפציצה את מוחות האנשים בלי סוף: 'האוקראינים הם האויב הכי גדול שלנו', אחרי ארה"ב כמובן. וכן, אנשים קונים את זה".
למה בעצם? הרי המצב הכלכלי של רוב האנשים רק הלך והשתפר. מה קרה?
"נכון. אבל בשלב מסוים הוא קפא. ואחר כך החמיר. הפנסיות קפואות מזה שנים. המחירים בערים לא עולים – הם נוסקים. הריבית תעלה כנראה בקרוב, המשכורות קפואות ונראה שבעתיד הן גם ירדו. ואז מה הם שם למעלה עושים? קרים שלנו! ואתה צריך לראות את העיניים של האנשים. אין אוכל במקרר. הספר מת. מערכת החינוך, שלא לדבר על הרפואה – מתות. אין אותן. אין רופאים. אין תרופות. אין. ילדים מתים בבתי החולים. הכבישים שלנו הרוסים לחלוטין. אבל האנשים הם עם דמעות בעיניים – קרים שלנו. ואני יוצאת כל פעם עם שלט חדש לרחוב ומפגינה מול האנשים: הילדים שלנו או האולימפיאדה? הילדים שלנו או קרים? הילדים שלנו או מלחמה? הרי כל השקעה כזו מהאולימפיאדה עד לקרים זה הון תועפות, בזמן שהילדים שלנו חולים ומתים בבתי חולים מיובש תקציבי".
טאניה עם השלט: "בינתיים החזקנו וחיכינו (הכוונה לדור בני ה-70-50 שהולידו את ילדהם בתקופת הפרסטרויקה ולאחר פירוק ברה"מ, ד.ט) אך במקביל גדל אצלנו דור חדש של צעירים שנבדל מאתנו בהרגשה של כבוד עצמי, של רצון להגשים ודרישה בלתי מתפשרת לחופש – ילדים, תודה לכם!"
ללא ספק, אני אומר לעצמי, ישנו מתח מובנה בתוך השיח הפוליטי הפנימי ברוסיה אשר נע בין אמון מוחלט בכך שהשלטון הוא טוב במהותו והוא יוביל את רוסיה לגדולות, באמונה תמימה כמעט, לבין חוסר אמון מוחלט במערכת, ובמבנה הפוליטי, ובהבנה הברורה שהשלטון פועל רק לטובת עצמו ומקורביו העשירים – אין אמצע. או ששונאים את המערכת בכלל ואת פוטין בפרט באופן מוחלט או שנאמנים לה באופן מוחלט.
"למה אני יוצאת למחות ברחובות? אני עוד מרגישה אשמה מסוימת על איך שהמדינה שלנו התנהלה מול צ'כסלובקיה ב-1968, אז, בדור ההורים שלנו. ואני מרגישה אחראית למעשים של הדור שלנו, האמהות-סבתות. כי בשנות ה-90 הייתה באמת תקווה אמיתית ופוטנציאל אדיר לשינוי ואנחנו כולנו, והדורות מתחתי, אחראים למה שקורה בארץ הזו. מאוחר יותר הבנתי שלא באמת בגלל זה אני יוצאת לרחובות. אני יוצאת לרחובות פשוט בשביל ההרגשה של הכבוד העצמי שלי. אני ממשיכה את המאבק של ההורים שלי, שעוד בתקופת ברה"מ היו מתנגדים חריפים של המשטר. אבא שלי ראה את הנולד עוד בסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת, וטען שכל המערכת הזאת עומדת לקרוס. אני זוכרת היטב איך הוא אמר לי ששליחת הכוחות לאפגניסטן (המלחמה שיזמה ברה"מ באפגניסטן בסוף שנות ה-70, ד.ט) היא טעות עצומה, ותהפוך לכדור שלג שיביא לחורבן המערכת הפוליטית הזאת. הוא צדק".
היום המערכת עומדת לקרוס?
"זה לא נראה ככה מנקודת המבט היומיומית כי נראה שעכשיו היא בשיא כוחה. אבל בסופו של דבר היא תקרוס. מערכות המבוססת על שקר תמיד קורסות בסוף".
אמהות (וסבתות) הדואגות לעתיד ילדיהן
"המצב היום מזכיר באופן מדויק את תחילת שנות ה-80", מספרת לי לאדה שייקינה. "היה ברור לכולם שכל מה שקורה שם למעלה, אצל הפוליטיקאים, זה רעש. מילמולים. שטויות. ושהמערכת עומדת על כרעי תרנגולות. ואז התחילה כל תקופת השינויים. גלאסנוסט, פרסטרויקה, ואז פתאום באמת הכל התפרק לו, פתאום, ביום אחד".
"מוסקבה וסנט פטרבורג הן לא רוסיה, ולכן כולם נוהרים לכאן, לבנות את הכבישים והבתים הללו. הם לא יכולים כמובן להרשות לעצמם את הדירות עם המשכורות הביזיוניות. אבל המשכורות כאן בערים מאפשרות, אולי, לנשום. מחוץ לערים, בספר – הכל מת", אומרת אולגה שייקנה, אחותה הבכורה.
"הנכד שלי בן 20 והוא לא מכיר אף אחד חוץ מפוטין", אומרת אולגה. "לכן הצעירים יוצאים לרחובות אחרי נאבלניי (בלוגר ופעיל אופוזציונרי מפורסם שהתכוון לרוץ לבחירות אך בית המשפט העליון פסל את מועמדתו תחת סעיף משפטי, ד.ט). יוצאים כי נמאס. הדירות יקרות. הברים, המועדונים, התאטרון והקולנוע – יקרים. לטוס לחו"ל יקר. הם מתוסכלים, ובצדק", נאנחת אולגה. אנחנו לוגמים כוסית וודקה, מלפפון חמוץ, סיגריה נדלקת. יש מסורות שימשכו לנצח.
מה שמקסים אותי באחיות ובטאניה זו הצניעות והענווה הכמעט מוחלטת שלהן לגבי סיבת מעשיהן. שום רגש או מחווה של חשיבות עצמית או אפילו מעט מן ה'הרגש העמוק של צדקת הדרך'. כלום. כל אמירת דבר ביקורת, כל יציאה להפגנה, כל תשובה לשאלה: למה אתן עושות את שאתן עושות, נענית בתשובה אחת בלבד – "כי אי אפשר אחרת. כי רוסיה צועדת למקום שהוא מסוכן עבור ילדנו". כי גם אם אי אפשר לשנות, חובה עלינו למחות'. ממש 'זכות הצעקה' של ברנר הפוגשת נשים דואגות ברוסיה של 2018.
טאניה, אולגה ולאדה הן שלוש נשים פשוטות וחושבות. נדמה שנשים כמוהן, הן הגרעין הקשה המרכיב היום את האופוזיציה הליברלית-דמוקרטית הציבורית של רוסיה. הפטריוטיזים הזול והטוטאליטרי באופיו ופוטנציאל המלחמה עם המערב מדיר שינה מעינהן ולא בכדי; במידה ותפרוץ מלחמה מול המערב או במידה ורוסיה תמשיך להרחיב ולהעמיק את שליטתה בסוריה ובסיני, יהיו אלו הילדים והנכדים שלהן שישלחו להילחם את המלחמות הללו.
העם דורש להשיב את הצאר סטאלין
"אנשים שכחו את ההיסטוריה שלהם. ההיסטוריה שלנו. את זה שבגולאגים של סטלין, לצד האקדמאים, ההוגים והרופאים הכי טובים שהיו לנו – מתו בעיקר אנשים פשוטים. כפריים פשוטים. אנשים פשוט מסרבים לזכור את ההיסטוריה של המדינה הזו" מזהירה טאניה.
"גדל פה דור צעיר שחושב בדיוק כמו הזקנים", אומרת לאדה בייאוש מהול בחרדה, "אלפי נערים יוצאים עם פורטרטים של סטאלין להפגין. למה? כי ככה הם חונכו בבית. וככה גם הנכדים שלהם יחשבו".
"השיר הזה, של ה'דוד ווה אנחנו אחריך', היה גם בקונצרט וגם בערוץ הראשון", מזכירה אולגה את הקליפ השערורייתי, שהוקדש לפוטין, שהוציאה חברת הדומה, אנה קוביצ'קו. "אני חושבת שזה נוצר ופורסם מהסיבה הפשוטה שהציבור יקבל את זה", אומרת לאדה. "הציבור אישר את זה וגם הדוד ווה שראה את הקליפ ישב אז באולם וחייך. הכל בסדר מהבחינה הזו", הוסיפה בציניות. "כן, הוא בונה את עצמו בדומה לדמות של סטלין", אומרת אולגה "אבל השאלה היא כזו: עוד כמה זמן הציבור יהיה מוכן לכל זה?". "הארץ מאוהבת בו!" אומרת נחרצות נטאשה קראסוצקייה, חברה שלישית שהצטרפה לשיחה של האחיות שייקני "תראו את הרייטינג שיש לו!", "אבל יש פה דיסונאנס" עונה אולגה "כי תראי, כל העולם הולך קדימה, וגם הערים הגדולות שלנו. אבל הארץ שלנו, בתור ארץ – הולכת אחורה".
"את לא משוחחת עם האנשים הפשוטים" עונה לה נטאשה "בואי אלי לעבודה, תקשיבי לקולות ותראי את האנשים – הם מאוהבים בו. אני בעבודה שלי נחשבת לאמא של בוגד, ממש כך, למה? כי הבן שלי בחר להגר להולנד. כשהוא עוד גר באסטוניה שאלו אותי אם הוא עובד עבור נאט"ו באסטוניה, ועכשיו כשהוא בהולנד אז בכלל. אומרים לי את זה ישירות בפרצוף – אני אמא של בוגד. חוץ מזה האנשים רוצים לספח את כל אוקראינה – צריך להרחיק את האויב, העם רוצה את זה אחרת נאט"ו יעמוד על הגבול של רוסיה".
"הדעה של הציבור משתנה משידור אחד של הטלויזיה לשידור שני, זה הכל זמני" עונה אולגה, "הטלוויזיה תשתנה – הדעה תשתנה". "לשנות דעה זה תמיד דבר מלחיץ, לכן אנשים יודעים איך להתאים את עצמם גם לרעיונות גרועים" קובעת לאדה "העיקר שלא יהיה רע יותר, זו המנטליות היום ברוסיה". "יש בכלל דעה שלישית שאומרת שפוטין הוא בכלל טוב וכל אלו שמסביבו הם הרעים ולכן כל הבעיות שיש לנו זה בגלל אותם האנשים הרעים – אבל פוטין טוב" מסכמת נטאשה. "או שהמחשבה היא בערך כך: הולך הרי להיות הרבה יותר רע בעתיד, ישמור השם, אז על מי עוד נותר לנו להישען?" תוהה לאדה.
חוץ מהבן של נטאשה, הילדים והנכדים של השייקנות ממשיכים לגור ולעבוד ברוסיה, ובכוונתם להמשיך להישאר לחיות שם, בינתיים לפחות. "אולי בעבר רצינו שינויים אבל היום אנשים מפחדים משינויים. למה? כי יש מה להפסיד. בשנות ה-80 עמדנו ארבע שעות בתור לקנות לחם. היום החנויות מפוצצות בכל טוב. אנשים מפחדים לאבד את זה", מסכמת אולגה.
