המרתון בבוסטון הוא מירוץ המרתון העירוני העתיק בעולם. הוא החל ב-1897 כמירוץ העירוני הראשון בעולם, בעקבות ההשראה שקיבלו מארגני האירוע מהאולימפידה הראשונה שהתקיימה שנה קודם לכן באתונה יוון. למירוץ הזה יש היסטוריה מיוחדת כאשר בשנת 1967 הוא הפך למירוץ המרתון הראשון אי פעם שהתחרתה בו אישה, זו לא הייתה בחירתם של מארגני המירוץ, אלא נחישותה יוצאת הדופן של קתרין שוויצר, שנרשמה למירוץ בראשי תיבות (ק.ו שוויצר) על-אף האיסור שהיה לנשים להשתתף בו באותן שנים. חרף ניסיונות אלימים מצד המארגנים למנוע ממנה בכוך לרוץ, היא סיימה אותו והוכיחה לכל העולם שגם נשים מסוגלת לסיים מרוץ מרתון.

קתרין שוויצר במרתון בוסטון ב-1967 (Paul Connell/The Boston Globe via Getty Images)

בעקבות ההצלחה של שוויצר וההד התקשורתי שמעשיה הביאו, החליטו במרתון בוסטון לעשות תיקון פנימי משמעותי וחמש שנים לאחר מכן הפכו למרתון הראשון שמאפשר את השתתפות הנשים בו. השבוע החליטו מארגני התחרות לעשות צעד נוסף למען השיוויון המגדרי כאשר החליטו להיות המרתון הראשון בו ישתתפו טרנסג'נדריות כחלק מהמירוץ הנשי.

"אני רק רוצה לרוץ בשביל הכיף ולקחת נשימה עמוקה פנימה. הריצה בשבילי היא סוג של סיבוב ניצחון על כל מה שהשגתי".
(אמליה גאספין)

תהליך הגדילה של כמות הספורטאיות הטרנסג'נדרים בעולם הופך את הצורך להגדיר את החוקים שמאפשרים להם ולהן את המשך פעילותם המקצוענית והחובבנית בספורט העולמי. בישראל הסוגיה עלתה בעקבות רצונו של שחקן הכדורגל רוי אוחנה להמשיך לשחק כדורגל באחת המסגרות הקיימות. היום ברב התאחדויות הספורט אין החלטה או חוקיות ברורה בנושא, אך ישנה התקדמות משמעותית בהבנה שכל בני האדם צריכים לקבל מענה לצורך לעסוק בספורט האהוב עליהם.

בתחום האתלטיקה הקלה ישנה הגדרה משפטית מאז 2016 שמאפשרת לנשים טרנסג'נדריות להתמודד בתחרויות לפי כמות הטסטוסטרון שקיימת בגופן, החלטה שיש ביקורות קשות עליה בעיקר כי אין שום הוכחה מדעית אמיתית שההבדל הספורטיבי בין גברים לנשים נובע מכמות הטסטוסטרון בגוף.

בתחום הספורט העממי, מרתון בוסטון החליט השנה לשנות את חוקיו הנוקשים ולאמץ את חוקי האתלטיקה העולמיים. בנתיים, לפחות חמש נשים טרנסג'נדריות נרשמו למירוץ בוסטון 2018, שיתקיים ב-16 לאפריל, לאחר שהצליחו להשיג תוצאות רשמיות בזמנים הנדרשים כדי להעפיל לתחרות. טום גרילק נשיא איגוד האתלטים של בוסטון אמר לעיתון 'ABC NEWS'  "אנחנו רושמים אנשים לפי איך שהם מגדירים את עצמם, לחברים מקהילת הלהט"ב היו הרבה דברים לא פשוטים להתמודד איתם בתקופה האחרונה ואנחנו מעדיפים שריצת המרתון לא תהיה חלק מהנטל שלהם".

בעבר טרנסג'נדרים וטרנסג'נדריות לא נרשמו לתחרות כי פחדו שיכריחו אותם להפסיק את המירוץ או יעברו בדיקות לא נעימות. חלק קטן יותר בחר להירשם ופשוט לרוץ בתקווה שהכל יעבור בשלום. אחת מחמשת הטרנסג'נדריות שנרשמו למרתון היא אמליה גאספין בת ה-35 כבר הספיקה לרוץ במרתון בוסטון חשה הקלה שהעניין הוסדר "אנחנו כזה אחוז קטן של האוכלוסייה שאנחנו בדרך כלל מנסים להיות מתחת לרדאר". בחודש פברואר 2017 היא סיפרה למגזין 'gender trender' שלאחר מספר שנים שבחרה לא לעשות ניתוח לשינוי מין, אלא לעבור רק טיפול הורמונלי, היא החליטה בכל זאת לבצע אותו בגלל החלום להשתתף במירוץ מרתון, "המטרה הגדולה שלי היא להשתתף במרתון בוסטון ואני לא יכולה לעשות זאת בלי לעבור ניתוח לשינוי מין. אני יודעת שתהליך החלמה מהניתוח יהיה קשה והידיעה שאני לא יכולה לרוץ מספר חודשים מנעה ממני לעשות את הניתוח. אבל התחושה שאי ביצוע הניתוח מונע ממני לרוץ גרם לי להחליט שאני סוף סוף עושה אותו".

בעקבות ההחלטה ההיסטורית של מרתון בוסטון, גם מארגני מרתונים נוספים בעולם מתחילים לחשוב באופן חיובי על אימוץ החלטות דומות. מארגני המירוצים בשיקגו, ניו-יורק, לונדון ולוס אנג'לס כבר הודיעו שהם חושבים לאמץ את אותה ההחלטה.

קארי פינקובסקי מנהל המרתון של העיר שיקגו אמר ל'ABC': "אנחנו רוצים להיות כלליים ורגישים לכל המשתתפים שלנו, בשלב זה, אנחנו לא מרגישים שאנחנו צריכים לדרוש רשומות משפטיות או רפואיות או משהו כזה. למרות זאת המרתונים הנ"ל ימשיכו לבקש בזמן ההרשמה את תעודת הזהות המזהה של הרצים שמוכיחה את המגדר שלהם ואינה מאפשרת מעבר בין מגדרי בלי שישנן הוכחות רישומיות לכך".

גאספין שלקח לה שבע שנים של ריצה כדי להעפיל לתחרות, הצליחה לסכם באופן יפה ומדויק את המשמעות האמיתית של ניצחון במאבק החשוב של הטרנסג'נדרים להגדיר את עצמם ועצמן כרצוי בעיניהם. מאבק פנימי וחיצוני לא פשוט שהם בוחרים לעבור במהלך חייהם כדי להרגיש שלמים עם עצמם: "אני רק רוצה לרוץ בשביל הכיף ולקחת נשימה עמוקה פנימה. הריצה בשבילי היא סוג של סיבוב ניצחון על כל מה שהשגתי".