באחד מלילות האביב של 1909, עמד צעיר בשם הרמן קרנר בפני חבריו  – ארתור בר, הרמן קרנר, פריץ לנר, דוד ויינברגר ולאיוש וייס – והקריא להם בקול נרגש את התקנון שכתב למועדון הספורט שהקימו בוינה בירת אוסטריה: "הכח וינה הוא מועדון יהודי ספורטיבי, שזכות החברות בו מוענקת לכל יהודי ציוני הרואה בארץ ישראל את הגשמת חייו והרעיון המשיחי".

סיפורה של הכוח וינה

סיפורה הבלתי רגיל של הכוח וינה, הקבוצה היהודית שלתקופה קצרה הדהימה את אירופה כולה

לקריאת הכתבה: https://goo.gl/J5jY3T

Posted by ‎דבר ראשון‎ on Thursday, 12 April 2018

בשיאו, היה הכח, שנקרא כך בהשפעת "יהדות השרירים" של מרס נורדאו, המועדון הספורטיבי היהודי הגדול בעולם. 5,000 ספורטאים רשומים, ב-16 ענפים, התחרו המבגרות מקומיות בינלאומיות. עד סיפוחה של אוסטריה לגרמניה הנאצית ב-1938, היה זה אחד המועדונים המובילים בספורט האוסטרי.

קבוצת הכדורגל של המועדון החלה את דרכה בליגה הרביעית, אך הפכה עם השנים לאחת הקבוצות החזקות באוסטריה, ואף זכה באליפות המקומית בעונת 1924/5. השם שעשתה לעצמה הקבוצה ברחבי העולם, הביא אותה לשחק גם מחוץ לארצה, והיא הייתה הראשונה אי פעם לנצח קבוצה אנגלית על אדמת אנגליה.

הכח וינה בשנת 1925 (ללא קרדיט)

כל ההתחלות קשות

ההתחלה הייתה קשה, כשמחסור גדול באמצעים ובכסף, הקשו על הפעלת קבוצת כדורגל רצינית. החברים במועדון החליטו לפלוש למגרש נטוש, ובעבודה מאומצת סימנו את המגרש, צבעו, הקימו גדרות, וסחבו  ממגרשים אחרים שערים ישנים ורשתות. אחר כך החלה עבודת הגיוס של השחקנים. האימונים החלו בלי מאמן, וכל מי שידע לרוץ ולבעוט בעיטה חזקה נבחר לסגל. כך הצליחה הקבוצה לגייס את 15 השחקנים הראשונים שלה. המועדון החדש נרשם אז לליגה הרביעית באוסטריה וב-1911 החל בפעילותו הרשמית.

בשלוש העונות שלפני מלחמת העולם הראשונה, הקבוצה היהודית עלתה לליגה השנייה והפכה לשם מוכר בכדורגל האוסטרי. אחרי המלחמה, התפרקה האימפריה האוסטרו-הונגרית, ואוסטריה הפכה למדינה בפני עצמה. הייתה זו גם התקופה בה הגיעה נקודת המפנה החשובה של הקבוצה – שחקן נבחרת הונגריה אלכסנדר נאמאש הגיע לוינה, והחליט להצטרף למועדון היהודי תמורת סידור עבודה מתאים.

ההצטרפות של אחד השחקנים הטובים באימפריה לשעבר, הקפיץ את המועדון לצמרת הגבוהה של הליגה האוסטרית והפך את הכח לאחת הקבוצות הטובות במדינה. ב-1919 הוזמנה הקבוצה היהודית לטורניר מרובע שכלל את הקבוצות החזקות באוסטריה והונגריה: 'וינה ספורט קלאב', 'אמאטר' ו'ואשאש' מבודפשט.

מי שערך את הטורניר היה העיתון האוסטרי האנטישמי "רייכטספורט", והציפייה הייתה שהקבוצה היהודית תובס על ידי שלוש הקבוצות החזקות. אך הכח, בהובלת נאמאש ששיחק כמעט בכל תפקיד על המגרש, הצליחה להפתיע עם סגנון מיוחד שכלל המון רוח קרב, לחימה על כל כדור ומשחק מהיר. הקבוצה היהודית מוינה זכתה בטורניר היוקרתי, ועוררה הדים בקרב אוהדי הכדורגל היהודים באירופה.

תרומה נוספת שנתן הטורניר למועדון היא ההבנה של הכוח הכלכלי שנתון למועדון הייחודי. אחריו החלה הקבוצה לערוך משחקי ראווה ומסעות משחקים מול אצטדיונים שהתמלאו בחברי קהילות יהודיות שבאו לראות את הפלא.

כרזת משחק של הכח וינה מול ק.ס פולניה (מתוך ויקימדיה)

הפרסום הרב שהקבוצה זכתה לו הביא לכך שהשחקנים היהודים המצטיינים החליטו להצטרף לקבוצה ולברוח מהאנטישמיות בקבוצותיהם הקודמות. בשיאו, שיחקו במועדון שחקני נבחרות אוסטריה והונגריה: בלה גוטמן (בלם נבחרת הונגריה ומאמן קבוצות הפאר מילאן, פורטו, בנפיקה וסאו פאולו), לאיוש וייס, יוסף אסינהאופר, נורברט כץ, מקס גרונוול, אגון פולק ואלכסנדר נאמאש.

הפרסום הרב של הקבוצה היהודית, הצליח להביא לוינה את ווסטהאם האנגלית. מול 60 אלף צופים, ולמרות העדיפות הברורה של האנגלים, הצליחה הכח לסיים את המשחק בתיקו 1:1 מעורר השראה. במשחק הגומלין שנערך לאחר מספר חודשים בלונדון, חוללה הקבוצה סנסציה של ממש כשהביסה את ווסטהאם 0:5. 

הניצחון הגדול היה גם רגע מיוחד בהיסטוריה של הקבוצה עצמה, אחרי שמתחילת דרכה ליוו את הכח השנאה והאנטישמיות המתפתחת באוסטריה ומרכז אירופה, היא הפכה לקונצנזוס באוסטריה, גם אם לזמן קצר. הניצחון על המועדון האנגלי עורר גאווה לאומית, ואחדות נדירה סביב המועדון היהודי שהביא כבוד רב למדינה.

כשחזרה הקבוצה לאוסטריה נערכו לב מפגני תמיכה ספונטניים בכל תחנת רכבת בה עברה. אבל שום דבר לא הכין אותם למה שציפה להם כשהגיעו לעיר הבירה. השחקנים, והמאמן הסקוטי בילי האנטר, התקבלו בחגיגה מרשימה. בפני השחקנים נפרשו שטיחים אדומים, מאות מכוניות השתתפו תהלוכת ניצחון, תזמורת ניגנה לכבודם, ובפעם הראשונה דגלים תכלת לבן הונפו צמודים לדגל הנשר האדום של אוסטריה.

אחרי הניצחון הגדול בלונדון, נרשם גם רגע השיא של הקבוצה  – זכייתה הראשונה והאחרונה באליפות אוסטריה בעונת 1924/25.

במקביל, החלה הקבוצה לצאת למסעות משחקים ברחבי העולם, כאשר המסעות החשובים והמרגשים ביותר היו למצרים ב-1923, במהלכם ניצחה חמש קבוצות מקומיות והביסה 1:6 את נבחרת ארץ ישראל. שנה לאחר מכן הגיעה הקבוצה לביקור ראשון ומרגש בארץ ישראל במהלכו גברו 1:5 על מכבי ת"א ו-0:2 על נבחרת ארץ ישראל בירושלים.

אחרי השיא

ההתפרקות של הכח וינה החלה במסע המשחקים בארה"ב ב-1926. הכח ניצחה אמנם את כל הקבוצות שהתייצבו נגדה,  אבל תשעה משחקניה החליטו להגר לארה"ב ולהשתקע בניו-יורק.  ההידרדרות של קבוצת הכדורגל היהודית המשיך עד שב-1938 בחרה אוסטריה להפוך לחלק מגרמניה הנאצית, והשלטונות הורו על פירוקה. 

הכח וינה במשחק בניו יורק 1926 (מתוך ויקימדיה)

שחקני הקבוצה שנותרו באוסטריה, כמו יוסף אייזנהופר ומשה שויאר, נרצחו על ידי הנאצים יחד עם עוד דמויות בולטות בספורט האירופי של אותם ימים.

אגון פולאק, שפרש ממשחק אחרי מספר עונות במדי מכבי ת"א, הדריך את הצהובים ולבסוף קיבל את תפקיד מאמנה הראשון של נבחרת ישראל ב-1948. מחליפו על הספסל הלאומי היה חברו לאויש הס שאימן את הנבחרת בשנים בין 1949 ל-1950.

החלוץ אלכסנדר נאמאש, ששיחק גם הוא במכבי ת"א, עזב את ישראל אחרי המלחמה ופנה לקריירת אימון, שכללה את נבחרת הולנד ומספר מועדונים בברזיל.

15 שנים אחרי מלחמת העולם השנייה, הפך בלה גוטמן למאמן המוביל באירופה, כשהוליך את בנפיקה ליסבון לזכייה בכתר האירופי.

שחקן הכח וינה בלה גוטמן במדי הקבוצה (מתוך ויקימדיה)

בשיאו, היה המועדון פעיל ב-15 ענפי ספורט נוספים לצד קבוצת הכדורגל.  בין הספורטאים המפורסמים שיצאו מתוכו היה המתאבק ניקולאוס הירשל שהיה אלוף אירופה (1932), עשר פעמים אלוף אוסטריה ובעל שתי מדליות ארד אולימפיות (לוס אנג'לס 1932) במשקל כבד. הוא הצטיין גם באתלטיקה, והיה שבע פעמים ברציפות אלוף אוסטריה בקרב חמש (1923-1930).

האתלטים גרדה גוטליב, ארפד בלודי, ולטר פרנקל, פריץ דויטשר ואלפרד קניג זכו באליפויות אוסטריה. אלפרד קניג אפילו ייצג את אוסטריה באולימפיאדת ברלין (1936). 'הכח' זכתה באליפות אוסטריה בריצת שליחים 4×100 מטר (1937) ובריצת שליחים 4×400 מטר (1929, 1934 ו-1937).

פריצי לוי והדי ביננפלד, זכו במדליית ארד באליפות אירופה בשחייה (400 מטר חופשי ו-200 מטר חזה בהתאמה), היו אלה המדליות היחידות שבהן זכתה אוסטריה באליפות אירופה בשחייה עד לשנת 2000. שתיהן ייצגו את אוסטריה במשחקים האולימפיים באמסטרדם (1928) וסיימו במקומות 11 ו-13 בהתאמה, בין השחייניות המצטיינות נמנות גם יהודית דויטש-הספל, לוסי גולדנר ורות לנגר שסירבו להשתתף באולימפיאדת ברלין, במחאה על המדיניות הנאצית בגרמניה.

ההצלחה של המועדון גרמה להקמה של קבוצות 'הכח' ברחבי העולם. קבוצות כמו בברלין ניו יורק, קופנהאגן, בואנוס איירס, סידני ועוד. גם בישראל החליטו להקים מועדון דומה וכך הוקם המועדון הכוח ת"א ב-1935. מאמנה היה פסח קסטנבוים, ששיחק קודם לכן ב"הכח ברלין", ומרבית חברי הקבוצה שיחקו בקבוצות השונות של "הכח" באירופה. הקבוצה שהייתה במצוקה של ציוד זכתה לסיוע של אוסטריה וינה ששלחה לה מדים בצבע סגול, אלו המדים שמשמשים את שחקני הקבוצה עד היום. ב-1935 התאחדה הקבוצה עם מכבי רמת גן ולשיאה הגיעה עם זכייה באליפות ב-1965 ו-1973 וזכייתה בגביע המדינה ב1969 וב-1971.