היום (ראשון) תשמעו את ראש הממשלה והשרים מדברים על "פסקת התגברות" כפתרון לבעיית ההסתננות לישראל. אל תאמינו להם. לו היה בקרב מקבלי ההחלטות רצון לפתור בעיה זו, וכן לטפל בהשלכותיה ביחס לתושבי השכונות, הרי שהיו נוקטים זה מכבר את הצעדים הנדרשים לצורך כך. העובדה היא שעד כה נמנעו בממשלה מלעשות כן, ועל פני המעשים העדיפו את גישת "הכל דיבורים".

הגבלת כוחו של בג"ץ, כביכול לצורך העברת חקיקה שתביא מזור לאתגר ההסתננות ומבקשי המקלט, איננה אלא זריית חול לעיניים. אין כל צורך בפסקת התגברות על מנת ליצור מדיניות קוהרנטית וישימה שתביא להגשמת היעדים המוצהרים של מדינת ישראל.

את האתגר שניצב בפני מקבלי ההחלטות ניתן לנסח, בפשטנות, כך: איזו מדיניות לנקוט ביחס לכ-40,000 אפריקאים ואפריקאיות שנכנסו לישראל שלא כחוק? הניסוח פשטני, אך האתגר מורכב.

ישראל היא המדינה המערבית היחידה שיש לה גבול יבשתי עם אפריקה. היבשת מוכת צער וכאב, אם מידי אדם – מלחמות, רציחות עמים ועוני – ואם מידי הטבע, בדמות משברי אקלים, ובכל עת מבקשים מיליוני בני אדם להימלט ממנה.

עובדות אלו, שאין עליהן חולק, מחייבות את ישראל לקבוע את מדיניותה הנוכחית בראי מדיניותה העתידית. כלומר, מדיניות הפותחת שעריה של ישראל באופן לא מידתי עלולה להביא אל פתחנו זרם אנושי בלתי ניתן להכלה.

על עובדות אלו יש להוסיף הנחה נוספת, שאני סבורה שהיא נכונה: רוב הישראלים אינם רוצים לשלוח אנשים הנמלטים לכאן מפני סכנת מוות אורב חזרה אל מותם. האם זה בגלל שאנחנו ישראלים? האם זו זהותנו היהודית? או שמא זו פשוט אנושיות? אין זה משנה. ברוב המוחלט של הישראלים, כך אני מאמינה וכך אני למדה מניסיוני, פועם צו המצפון וההיסטוריה.

קברניטי המדינה, לעומת אזרחיה, קצת פחות מוסריים. במהלך 12 השנים האחרונות, בהן ישראל מתמודדת עם האתגר המורכב של ההסתננות מאפריקה, נמנעו הפוליטיקאים מלקבוע מדיניות שתעניק מקלט לאלו מבין המסתננים אשר זקוקים להגנתנו, ובד בבד נמנעו מהרחקה של אלו שאינם זכאים לה.

תחת יצירת מדיניות מן הסוג הזה, ביקשו הפוליטיקאים לרכוב על נמרים מסוכנים של שנאה לזרים, תוך יצירת מדיניות עמומה. מדיניות זו יצרה מצב מסוכן שבו מסתננים שאינם זקוקים להגנתנו, והגיעו לישראל למטרות פרנסה, זכו להגנתנו בעוד שפליטים שנמלטו מחרב המרצחים בסודן נשלחו מכאן לעבר עתיד לא ידוע. מחיריה של מדיניות זו הושתו על תושבי השכונות אליהן התנקזו אנשים חסרי מעמד.

את המדיניות המבוקשת, הראויה והמוסרית ניתן להגדיר בפשטות: מי שכן – כן, מי שלא – לא. אילו הייתה המדינה משכילה לקיים הליך שמאפשר למעוניינים (וגם אם גנבו את הגבול) להגיש בקשות מקלט, בודקת בקשות אלו על פי הכללים המקובלים והנהוגים בסמוך להגעתם ומכריעה בעניינם, הרי שניתן היה גם לבצע מדיניות זו: לתת הגנה לאלו הזקוקים לכך במסגרת של מכסה שנתית – כמקובל בעולם, ולהרחיק מכאן את מי שאינו זכאי לכך.

מדיניות זו ניתנת ליישום תחת המצב החוקתי והחוקי כיום, מעוגנת היטב בחוק הבינלאומי ויש סביבה הסכמה רחבה בציבוריות הישראלית. אין צורך בהליכי חקיקה מיוחדים לשם קידום מדיניות זו וגם לא יקשה להגן על מדיניות זו בבג"ץ. דווקא סירובה של המדינה לתת מקלט לאלו אשר ברור לכל בר-דעת שהם זכאים לו, הוא שסיכל את יכולתה להרחיק מכאן את מי שאינו מבקש מקלט.

האם מדיניות שכזו תקודם עתה? לצערי נראה שאנחנו הולכים לסבב מתמשך של ויכוחים מן הסוג הפוליטי. לתושבי דרום תל-אביב ולמיעוט מקרב המסתננים אשר זקוק להגנתנו זה לא צפוי לעזור.

***

טל רותם היא רכזת 'הוועד למאבק ברצח עם – ארגון יהודי וכלל-אנושי'