מִתְדַּפְּקוֹת עַל דְּלָתוֹת בְּכֹל אֶרֶץ וְנָמֵל
מְבַקְּשׁוֹת מִפְלָט מִן הַגַּרְדּוֹם
וְהָעוֹלָם מִתְחַבֵּא עַל בְּרִיחַ נוֹעֵל
וְעַל הַדֶּלֶת שֶׁלֶט: אֵין מָקוֹם!
ולדיסלב שלנגל / אל המשורר

עם שאינו יודע את עברו, אל תעשה לחברך את מה ששנוא עליך, ההווה שלו דל, גרים הייתם בארץ מצריים, ועתידו לוט בערפל. זה השבוע הכי רגיש בישראל, בין שואה לתקומה, בין ציקלון ב לאיומיים קיומיים. השבוע נכנסו בו גם סוריה, פסקת ההתגברות ומסתנני המקלט האלו שהתנפצו על המדינה שלנו, שהיא לא יותר מספינה רעועה בים של ערבים ששונאים אותנו ואת עצמם.

***

מה יש לפופ העברי והלועזי למסור לעולם בסוגייה המטרידה, המתגברת, הכואבת והמדממת של פליטים הנסים על נפשם מארצם מולדתם כי מלחמה ו/או רעב ו/או אונס ו/או עוני ו/או בצורת? האמת שמסתבר שלא מעט.

המשורר של גטו ורשה

ולדיסלב שלנגל היה המשורר של גטו ורשה. הוא כתב עוד לפני, ועסק באומנויות שונות, ונרצח בזמן המרד בגטו בשנת 1943, כשהוא בן 31. שלנגל הותיר אחריו מורשת תרבותית מפוארת, שחלקה התגלה במקרה. עשתה חסד עמנו חבורת 'אל המשורר' כשתרגמה מחדש חלק מהשירים, הלחינה, הקליטה ושרה אותם באלבום המרגש והמפעים 'שני אדונים בשלג'.

את 'ספינות שטות' כותב שלנגל ב-1938 על פליטים יהודים, ומתאר מסע של ספינה בין חופי העולם, כשהיהודים מתדפקים על דלתות האומות והן מצידן משיבות פניהם ריקם. שיר עצוב, חודר, מדכא. אין מקום. לי כיהודי אין לא סליחה, לא כפרה ולא מחילה עבור אותם עמים ומנהיגים שהחליטו, מסיבות כלכליות או פוליטיות או פופוליסטיות כאלו או אחרות, לשלוח את אחיי אל הים. אין ולא תהיה. "יֵשׁ מַסְפִּיק אֲדָמָה, יֵשׁ מַסְפִּיק מֶרְחָבִים", משורר שלנגל. מה יעשה יהודי עם הידיעות האלו מעכשיו, עם המתהווה, מה יעשה יהודי, כדי לא להיות כמותם, ואתה, ספינתך טרופה.

ופתאום הצרפתים האלו, לתוך קן הקוקיה הקרוי הארווזיון מביאים את השיר הזה, על פליטה בשם מרסי, שנולדת באמצע הים בין שתי מדינות. את מרסי בוחרים להציל, והיא אומרת תודה. מרסי היא התיקון של אירופה? היא תקווה לתיקון? היא מחטא הכתמים?

מתגלה בין הגלים, ספינה ידידותית
היא הסיכוי שלנו להישרדות
וזו הפעם הראשונה בה בכיתי
נולדתי הבוקר
שמי הוא מרסי

הם הושיטו לי יד
ואני חיה
ואני כל אותם הילדים 
שהים לקח הרחק
אחיה מאות שנים
שמי הוא מרסי

על פי אתרי ההימורים לשיר הצרפתי סיכויים גבוהים להגיע לשלושת המקומות הראשונים. את העבר של אירופה אי אפשר למחוק, למרות שיש כאלה שעדיין מנסים, אבל העולם הזה עוד יציע פליטים למכביר, והבחירה לפעול נמצאת שם. האם לשירים, למוזיקה יש כח להשפיע על המציאות? האם דווקא השיר הזה, המתאר תמונת מציאות חיובית, של הצלה, יכול לעודד אירופאים לתמוך בהצלה של פליטים?

כש-M.I.A שרה על פליטים, היא יודעת על מה היא מדברת. מאת'נגי "מיה" ארולפראגסאם היא בת לפליטים מסרי-לנקה, שהיגרו ללונדון, ומרבה לעסוק בסוגיה ביצירתה. השיר 'BORDERS', גבולות, מציג שאלות מוסריות, תרבותיות ופרקטיות לגבי העולם בו אנשים נסים על נפשם ממולדתם. הקליפ העוצמתי, צולם בהודו, ומציג כמה עשרות גברים המנסים לעבור גדרות שונות, מצתופפים בסירות ויוצרים פרמידה. אחד הדימויים החזקים בשיר הוא כשהגברים מטפסים על גדר, ויוצרים את המילה LIFE, חיים, בגופם.

גבולות (מה נסגר עם זה?)
פוליטיקה (מה נסגר עם זה?)
יריות שוטרים (מה נסגר עם זה?)
זהויות (מה נסגר עם זה?)
זכויות היתר שלכם (מה נסגר עם זה?)
אנשים שבורים (מה נסגר עם זה?)
אנשים בסירות (מה נסגר עם זה?)
המציאות (מה נסגר עם זה?)
העולם החדש (מה נסגר עם זה?)
אני ממשיכה לעקוב ולראות מה נסגר עם כל זה

שני שירי ראפ ישראלים, אחד מלפני עשר שנים כשרק הגיעו לישראל ראשוני הפליטים מאפריקה והשני מהתקופה האחרונה, הסוערת סביב גירושם של מסתנני המקלט למדינה שלישית או רביעית או לחלל.

'מי לא פליט פה?' של קוואמי אהוב ליבי, הוא שיר מחאה בועט, שעושה השוואה ברורה בין מצבם של היהודים למצבם של האפריקאים שהגיעו לכאן. הוא מפנה אמצע מאשימה לממשלה, לחוקיה הגזעניים, ומנסה לחשוף את השיטה של השלטון לתקוף את השעיר לעזזאל.

"למה מי לא פליט פה מי? אתה רודף אותם אתה רודף אותי.
למה מי לא פליט פה מי? אתה עוצר אותם אתה עוצר אותי.
אה שיט, באתי לכאן בתור פליט, פעם היתה לזה תכלית,
וואלק איפה לא רדפו אותי, איפה לא עזבו אותי בשקט?
מילאו אותי גז, עופרת, וואלק איפה לא ניסו להוריד אותי?
וואלק איפה לא ניסו להשמיד אותי?
ההורים של ההורים שלי ברחו לכאן,
ההורים של ההורים שלך ברחו לכאן,
ועכשיו מדינת הפליטים היהודים תומכים בחוק לגירוש פליטים?

גם שיר המחאה של ארגמל עוסק בהשוואה בין המצב הנוכחי של מסתנני המקלט והיהודים. כמו השיר של קוואמי והחלבות בזמנו, ארגמל בוחרים להתנגד למהלך נוכחי של גירוש, להגיב למציאות בצורה ישירה. נראה שלישראלים, בניגוד לאחינו בעולם, אין את הזמן והפריוויליגה לעסוק בדימויים, שאלות, תהיות קיומיות – "אומרים לא לגירוש!" זו סיסמא שאינה משתמעת לשתי פנים, יש בה ציווי מוסרי ופרקטי כאחד.

"לא נשכח, פעם גם היינו כך,
נרצחים בערמות, כמו בהמות לא נסלח,
ולא נשליך אדם לפח, פעם גם היינו כך,
לכן אני מוכרח לבוא ולהאיר,
לשיר ולהזכיר הגירוש אינו הכרח
אז לא נשכח ולא נסלח ולא נשלח – יותר מסתם סיסמא
כולנו ילדים של אמא אדמה
וכמו שלכולנו יש יכולת להרגיש כאב
כולנו יכולים לפתוח את הלב (להתקרב, להתקרב)

אין פה מה להתבלבל – אומרים לא לגירוש!
לכבוד העם, בשם האל – אומרים לא לגירוש!
אחרי ספרד, אחרי בבל – אומרים לא גירוש!
מפסיקים להתנצל!

גם החברים ב'חצר האחורית' עוסקים באקטואליה עם 'הפליט' שיצא בסוף 2017. המילים החודרות של יעקב רוטבליט לא משאירות מקום לספק, היחס שלנו לאותם אנשים נובע מגזענות. גם רוטבליט מקשר לעבר היהודי, אבל באופן מרומז יותר מהראפרים, והוא עוסק יותר בתחושת הציבור אל מול "הזר".

אין ספק, אתה זר פה 
לא שייך לסיפור 
מה אתה מחפש פה 
באמת לא ברור 
מי שלח אותך הנה 
תסביר בשביל מה 
איך אדע שאיננה 
זו אולי מזימה

לגנוב לנו את העבודה, האדמה והנשים, הפחדים הקמאים האלו מהזרים מוצאים את דרכם אל השיר. הבית האחרון, בו מביע השר, אנחנו, את האמפטיה למצבו של הפליט, מבין את הסוגיה ואת הרקע, וקובל על שתיקת העולם, הוא חריף במיוחד

ארצך מתפוררת 
עם נרצח בה עכשיו 
אם ברחת מחרב 
מגיפה או רעב 
זה נורא ואיום 
העולם שוב שותק 
זה מזכיר לי מקום 
העבר בי צועק

**

הלוואי והחיים היו שחור או לבן. זה נוח. הדברים מסודרים. יש טובים ורעים. העולם מסודר ל"איתנו" ו"נגדנו". קל.

סוגיית הפליטים, מסתננים, מבקשי המקלט, מהגרי העבודה ו/או האפריקאים קורעת את החברה הישראלית זה עשר שנים, ובתקופה האחרונה ביתר שאת. השאלה מי הם בעצם, ואיך עלינו להתייחס אליהם היא שאלה מוסרית, כלכלית, חברתית ותרבותית. והיא גם שאלה של הבנה, של שיוך, של קטלוג – הם איתנו או נגדנו? השחורים האלו, הם שותפי גורל שלנו או באו לחרב את המדינה היהודית? המסתננים האלו בורחים מחרב ואסון או הגיעו כדי לשפר את מעמדם הכלכלי?

תפקידה של אומנות, בין השאר, הוא לעשות מעשה שמצד אחד חושף את המציאות, מפשט אותה, אומר – אלו פני הדברים, זה החלק שפיספסתם במציאות, תסכלי רגע לפה אחותי – זה הדבר החשוב. ומצד שני להגיד: וואלק, הדברים מורכבים, זה לא שחור ולבן, זה גם לא אפור, זה יותר זהב, או שקוף, יש לזה צבע, והוא כזה.

האם הפופ מצליח במשימה הזו בסוגיה הזו? לא בטוח.