חאלידה פופאל היא כיום אחת הדמויות המהפכניות והמרתקות בעולם הספורט. פופאל היתה הקפטנית הראשונה של נבחרת אפגניסטן בכדורגל נשים, לאחר מסכת איומים מצד אנשי הטאליבן היא ברחה לדנמרק, אך אהבתה הגדולה למדינה ממנה באה והרצון לתת אפשרות אמיתית לנשים האפגניות להיות משוחררות בעזרת כדורגל הנשים, הובילו אותה למאבק חייה שהיא עומדת בראשו כבר 6 שנים. כפעילה חברתית בגיל 29 היא מנהלת את נבחרת אפגניסטן בכדורגל נשים ומפעילה תוכנית לחיזוק הדימוי הנשי בעזרת כדורגל בשם "Girl Power”

חאלידה פופאל הייתה בת 16 בלבד כאשר בשנת 2004 הובס הטליבאן ע"י הצבא האמריקאי והמדינה האפגנית השתחררה באופן חלקי מהמשטר בעל הטרור המוסלמי הקשה והקיצוני שנכפה על אזרחי אפגניסטן. למרות שחרורה של המדינה האזרחים עדיין המשיכו לאמץ חלק גדול מהקודים הקיצונים שתחתם הם היו במשך שנים ארוכות תחת שליטת הטליבאן.

פופאל החלה לשחק כדורגל כנערה בזמן שלטון הטליבאן, בראיון ל-BBC סיפרה איך הכל התחיל: "זה היה מדהים. היה כבר כמעט סתיו ובחוץ ירד גשם. אני רק זוכרת שלי ולחברותיי היה כדור ישן והתחלנו לבעוט בכדור עם הנעלים הרגילות שלנו, באותו הזמן עוד לא היו לנו נעלי כדורגל. צחקנו הרבה ונהנו מלשחק כדורגל. לבשנו את בגדי הבית ספר שלנו ורצנו כמו מטורפות עד שהתעייפנו מדי".

לאחר שפופאל וחברותיה התאהבו במשחק החדש הן החליטו בניגוד למקובל להמשיך לשחק כדורגל בלי שאף אחד ידע. בסוף יום הלימודים לאחר שכמעט כולם היו עוזבים את הבית ספר,  הן היו נשארות לשחק כדורגל בשקט מאחורי דלות סגורות, הסודיות היתה חייבת להיות מוחלטת כדי שאף אחד לא יגלה וכדי שהשומרים של הטאליבן לא ישמעו אותן בחצי השני של הבית ספר.

בראיון נוסף היא סיפרה: "בשבילי הכדורגל הוא סמל לחוסר הזכויות של הנשים באפגניסטן, בעזרת כדורגל אני קיבלתי הזדמנות להשמיע את הקול שלי ולכוון את שומת הלב של כולם לחוסר הצדק שאנחנו כמגדר הינו נתונים לו. כדורגל היה הספורט הרשמי האהוב באפגניסטן, ואם לגבר מותר לשחק, אז למה שלא ירשו לנו גם?".

למרות שהשלטון השתנה, הקהילה האפגנית עדיין לא הייתה מוכנה לקבל את הנערות הצעירות שרק רצו להרגיש קצת יותר חופשיות ולשחק כדורגל. "תפיסת העולם שרוצה שתמיד האישה תהיה בבית, שרק תהיה המכונה שמנקה ומשומשת ע"י הגבר, זוהי היא התרבות של הנשים של אפגניסטן". הנשים שכן ניסו לצאת מתוך מסלול החיים שהיה מקובל במדינה, שרצו ללכת למוד באוניברסיטה, הלכו לעבוד או שרצו להצטרף לפעילות ספורטיבית ספגו ביקורת מתמדת מהבית ומהסביבה על פגיעתן בערכי המשפחה והאיסלאם.

לאחר נטישת הטליבאן הוקמו לראשונה באפגניסטן קבוצות כדורגל נשים. פופאל וחברתיה שהיו בטוחות שעכשיו הכל יהפוך לקל יותר בשבילן ומיד הצטרפו לאחת הקבוצות בעיר קאבול. לצערן, הרבה מתושבי העיר והמשפחות התנגדו קשות להקמת הקבוצות והשתתפות הנערות במשחקי הכדורגל. פופאל מספרת שאימה דווקא קיבלה את העיסוק החדש של בתה, אבל אחיה ואביה התנגדו נחרצות והאשימו אותה בפגיעה בשם המשפחה. הנערה הצעירה והמבולבלת הגיעה למצוקה נפשית כל כך קשה שהיא החליטה שהיא לא יכולה יותר וניסתה להתאבד בעזרת מנת יתר של תרופות. למזלה הניסיון נכשל. אחריו אביה הבין שטעה והחליט לשנות את גישתו הנוקשה.

התשוקה והמנהיגות שלה בלטה מעל כולן במשחקי קבוצתה, פופאל שהייתה מאוהבת ומהופנטת מהמשחק החליטה שחייבת לקום נבחרת נשים לאומית באפגניסטן. היא החלה במסע שכנועים של ראשי התאחדות הכדורגל במטרה לסייע להקים את הנבחרת הלאומית ולמצוא לכך את התקציבים המתאימים. כאשר הייתה בת 19 בלבד היא הצליחה להגשים עוד חלום כשההתאחדות באפגניסטן החליטה להקים נבחרת נשים, באופן מידי וטבעי הפכה הנערה הלוחמנית לקפטנית הראשונה אי פעם של נבחרת אפגניסטן.

לאחר תקופת אימונים משותפת הנבחרת הגיע למשחק האימון הראשון שלהן מול צוות כוחות הביטחון הבינלאומי באיצטדיון גבזי בקאבול. נבחרת הנשים ניצחה את קבוצת הגברים החובבנית 5:0. מה שהיה באמת מיוחד בניצחון היה לא התוצאה, אלא העובדה שבאותו האצטדיון רק שלוש שנים לפני המשחק, כוחות הטליבאן היו מבצעים את הוצאות ההורג, סקילת האבנים והענישה חסרת הרחמים שלהם באופן ציבורי כנגד בעיקר נשים שהואשמו בעבירות כנגד האיסלאם מול איצטדיון מלא בקהל משולהב.

"אני זוכרת את אותם הרגעים ששיחקנו באותו האיצטדיון בקאבול איפה שנשים היו נרצחות. זה היה סוג של מהפכה, שינוי ענק. אני זוכרת שחשבתי שלפני זה היו יורים על נשים באזור בעיטת העונשין במגרש וכעט אני בועטת בכדור באותו המקום. זה היה רגע מאוד אמונציונאלי והרגשתי את הכוח שאני נלחמת בשביל אותן הנשים שנרצחו שם ובשביל שלא נצטרך לחזור לאותם הזמנים".

בחודש דצמבר 2010 שיחקה הנבחרת את משחקה הרשמי הראשון במסגרת אליפות דרום אסיה בבנגלנדש, זה היה הטורניר הרשמי הראשון שנבחרת הנשים יצאה אליו וההתרגשות הייתה בשיאה. במשחק הבכורה הובסה הנבחרת החדשה 13:0 ע"י נפאל. בנשחק השני הפסידה 3:0 לפקיסטן ובמשחק הסיום השיגה את הנקודות הראשונות שלה עם תיקו 2:2 מול האיים המלדיביים.

הנבחרת זכתה לעניין רב מחוץ לתחומי המדינה ורשת BBC קיימה ראיון קצר עם קפטנית הנבחרת דאז, העובדה שפופאל הייתה הרוח החיה, הפנים והקול של נבחרת הנשים גרם לכך שמיד אחרי הטורניר היא החלה לקבל איומים על חייה מאנשי הטאליבן שעדיין היו במדינה. בשנת 2011 היא היתה חייבת לברוח במהרה מאפגניסטן ולנטוש את מפעל חיה. בצער רב היא עזבה הכל ובעזרת חברים שלה עברה את הגבול להודו. שם היא חיה במשך מספר חודשים בתנאי מסתור, עברה כל הזמן ממקום למקום והתחבאה עד שהצליחה לעבור לנורבגיה ומשם היא הגיע לדנמרק בה זכתה לקבל מעמד של פליטה.

למרות שברחה מהמדינה, היא עדיין לא הייתה מוכנה לוותר על המאבק החברתי של נשות אפגניסטן על הזכות להיות חופשיות לבחור את העיסוק והתחביבים בחייהן. אפילו בזמן שהיא התחבאה בהודו היא הצליחה לארגן לנבחרת משחק ידידות בינלאומי ולהעביר מסר לחברותיה שהכל אצלה בסדר. כשהיא הגיע לדנמרק היא החלה לשחק בקבוצה מקומית קטנה, אך לצערה סבלה מפציעה קשה בברך שבגללה הייתה חייבת לסיים את הקרירה שלה בגיל מאוד צעיר.

לאחר מספר שנים שהיא חיה בדנמרק הצליחה פופאל להקים מחדש את נבחרת הנשים של אפגניסטן, היא עשתה זאת בעזרת חיבור מיוחד עם חברת "הומל" הדנית שהבטיחה שהיא תהיה הספונסרית של נבחרת הנשים והגברים של אפגניסטן ובתמורה תהפוך פופאל למנהלת הרשמית של נבחרת הנשים.

ביחד עם חברת "הומל" הצליחה פופאל לקדם עוד חלום שלה, כאשר החברה היתה הראשונה בעולם לעשות תלבושת כדורגל ספורטיבית יחודית ואיסלמית מסורתית לשחקניות כדורגל וספורטאיות, שניתן לשחקן בעזרתה באופן כמעט שאינו מגביל את התנועה ושומר על האמונה הדתית עם לבוש מלא וחג'ייב. שנה וחצי מאוחר יותר נייקי הוציאה גרסה משלה לתלבושת המיוחדת.

נבחרת אפגניסטן מאומנת היום ע"י שחקנית העבר האמריקאית קלי לינדזי ,מורכבת משחקניות מקומיות בתוספת לשחקניות מרחבי העולם שנולדו באפגניסטן. בגלל הלחץ הציבורי אסור לנבחרת להתאמן ולשחק במדינה עצמה. לכן רב האימונים מתקיימים דרך הטלפון, המחשב או וידאו עם הוראות מדויקות שהמאמנת שולחת לחברות הסגל. כאשר הן נפגשו השנה בחודש פברואר למחנה אימונים בירדן, לחלק מהשחקניות זאת הייתה הפעם הראשונה שהן שיחקו 11 על 11 במגרש בגודל הסטנדרטי.

פופאל ממשיכה להאבק למען נשות אפגניסטן תחת הארגון "Girl Power" היא מסבירה באתר של "הומל" את מה שממשיך לתת לה כוחות להמשיך לנסות להפוך את מולדתה למקום שלנשים יהיה טוב יותר לחיות בא "היה שווה לקחת צעד במאבק הזה, זה לא משנה לאן הגעתי או איפה אני עכשיו בעולם. אני אמשיך לתכנן ולהשתתף בפרויקטים שיעזרו למדינה שלי גם מרחוק. זה הדבר ששמר אליי בחיים ואני שמחה שזה מעניק לי מוטיבציה לעבוד קשה בשביל המדינה שלי, בגלל שאני אוהבת את המדינה שלי".