בסקר שערך משרד הכלכלה לקראת חגיגות שנת ה-70 לעצמאות מדינתנו, קבעו רוב הישראלים שכיפת ברזל היא ההמצאה הישראלית הטובה ביותר בכל הזמנים. זאת בחירה לא פשוטה, בהתחשב בכך שהתברכנו במוחות יצירתיים ובחוקרים וביזמים שמצטיינים בחשיבה מחוץ לקופסה, חשיבה שכבר זכתה לתהילה עולמית – מהאקדמיה ועד לנאסד"ק (בורסה לניירות ערך המנוהלת על ידי האגודה הלאומית לסוחרי ניירות ערך ונסחרת בארה"ב), שם ישראל היא המדינה המיוצגת ביותר אחרי ארה"ב.

במובן מסוים, הבחירה בכיפת ברזל היא כמעט מתבקשת מאליה: מדובר בפרויקט ישראלי למהדרין, שנולד מתוך שחייה נגד הזרם, ומשפיע בצורה מוחשית ביותר על שלל רבדים בחייהם של אזרחי המדינה. בניגוד לרושם שמדובר בהמצאה צבאית, כיפת ברזל היא מערכת הגנה שתורמת בעיקר למניעת מלחמות ויתכן שגם לשלום. במובן זה, בבחירת המשיבים בסקר בכיפת ברזל טמון גם יסוד של תקווה גדולה.

יש לומר זאת כבר בפתח הדברים: הקרדיט על מערכת כיפת ברזל מגיע בראש ובראשונה לצוות המפתחים, ששמונה מהם זכו על כך בפרס ביטחון ישראל ב-2012. אותה שמינייה שכנעה אותי בסיכויי הצלחת המערכת והחלטתי לתת להם את האפשרות לממש זאת.

אחרי שקיבלתי את ההחלטה על אישור הפרויקט – מול לחצים אדירים שלא לעשות זאת מצד בכירי מערכת הביטחון, המערכת הפוליטית והתקשורתית – הגעתי לפגוש את צוות המפתחים ברפא"ל. ביקשתי מהם לעשות מאמץ ולעבוד על הפיתוח שתי משמרות ביום. הם חזרו אלי ואמרו: "עמיר, בגלל החשיבות הלאומית אנחנו נעבוד ללא הפסקה – שלוש משמרות ביממה". הם ראויים לכל הכבוד והערכה.

שתי חוויות בעשור הקודם נטעו בי את ההבנה שאסור להתפשר על ההגנה על העורף.

החוויה הראשונה הייתה אישית. באפריל 2001, תקופת השבעה לאחר שאבי נפטר, הבית שלנו בשדרות היה עמוס באורחים שהגיעו לנחם מכל קצוות הארץ. ביום אחד התרוקן הבית, האורחים נסו חזרה לבתיהם ונותרנו לפתע לבד. זה היה היום הראשון בו החלו לנחות טילים מעזה על שדרות ויישובים נוספים (בניגוד למה שנצרב בדעת הקהל בעידוד גורמים בימין, כאילו הירי החל בעקבות פינוי גוש קטיף ב-2005).

זה היה היום בו הבנתי עד כמה חמורה היא ההשפעה של ירי טילים על אוכלוסיה אזרחית, על תחושת הביטחון האישי. שש שנים לאחר מכן, בדיונים במשרד הביטחון, היו מי שאמרו שההשקעה במערכת הגנה כמו כיפת ברזל לא משתלמת, כי הפגיעה בחיי אדם כתוצאה מתאונות דרכים גדולה יותר מאשר מטילי הקסאם. הבהרתי להם שבזמן שתאונת דרכים היא טרגדיה למשפחות המעורבות בה, כשטיל נוחת ביישוב ישראלי – כל החברה חשה מאוימת והברית הבסיסית בין המדינה לבין אזרחיה נפגעת קשות.

החוויה השנייה היא מלחמת לבנון השנייה, אז התמודדתי עם האתגר המשולב של פיקוח על החזית – כשחיילינו נלחמו בחיזבאללה בדרום לבנון – ובאותה העת ניהול ההתמודדות בפגיעה בעורף בחיי אדם, ברכוש ובמוראל הלאומי.

ההגנה שמספקת מערכת כיפת ברזל אינה מונעת את הצורך במהלכים התקפיים, אך היא מאפשרת למקבלי ההחלטות לנהל את המערכה בשטח באופן מחושב ואסטרטגי. באוגוסט 2006 החלטתי, אפוא, שכיפת ברזל הוא הפרויקט החשוב ביותר ועל כן הגדרתי את תכנית הפיתוח שלה כ"תכנית חירום" וזירזתי אותה ככל האפשר.

חשיבותה של כיפת ברזל היא כמובן גם במניעת נזק כלכלי כבד למדינה עקב נזק לרכוש, ביכולת של המשק להמשיך לתפקד גם במהלך מלחמה מתמשכת כמו "צוק איתן", בעלויות של יציאה למלחמה ובחסכון גדול במניעת מלחמה. אפשר להשיב בהזדמנות זו גם למבקרים של כיפת ברזל על כך שהפעלתה עולה יותר מהרקטות הפרימיטיביות שהיא מיירטת שבעבר לא רק שספגנו פגיעות קשות בכלכלה בעקבות ירי עלינו, אלא גם הוצאנו מליונים רבים בהפצצות של מטוסינו בתוך שטח האויב.

מלחמות במאה ה-21 לא דומות לאלו במאות הקודמות, ובנוסף ליסודות שקבע בן-גוריון של הרתעה, התראה והכרעה – נדרש יסוד נוסף של הגנה על העורף. למעשה, כיפת ברזל הייתה אחת מבין שורה של החלטות שקיבלתי במסגרת תפיסתי את ההגנה על העורף: מיגון יישובי עוטף עזה, תקצוב מערכת "קלע דוד" ליירוט רקטות וטילים לטווח בינוני-ארוך, והקמת רח"ל (רשות חירום לאומית). הגנה על העורף אינה רק עניין של פיתוחים טכנולוגיים ושיקולים תקציביים – היא עניין של תפיסת עולם.

הצעד הבא הנדרש – לצד המשך ההשקעה בפיתוחים מדהימים כמו הטכנולוגיה לאיתור ולהשמדת מנהרות החמאס – הוא השלמת החקיקה שתספק הגנה הולמת לעורף. הפערים, כידוע, נמצאים כיום בעיקר בצפון הארץ, אך לא רק שם. מלחמה עתידית תפגע בכל חלקי הארץ והמקלטים הישנים לא מספקים מענה הולם לאיומים כיום. לכן אני מקדם בימים אלה הצעת חוק "ממ"ד לכל אזרח", ביחד עם ח"כ אבי דיכטר, שתאפשר בניית ממ"ד בתמיכה ממשלתית במאות אלפי הבתים בהם אינו קיים.

כל שקל שיושקע בפרויקטים דוגמת כיפת ברזל הוא מוצדק מאין כמוהו ומבטא את החובה הבסיסית ביותר של המדינה לאזרחיה. עורף מוגן נותן לדרג המדיני לתכנן באופן שקול והביטחון שניתן לאזרחים מתבטא בצד השני בתסכול, בירידת מוטיבציה להשתמש באמצעים צבאיים ועשוי בעתיד לאלץ גם את האויבים המרים ביותר שלנו להגיע לשולחן המשא-ומתן.

עמיר פרץ הוא חבר כנסת מטעם המחנה הציוני, כיהן כשר ביטחון בממשלה ה-31 וכיום מכהן כיו"ר ועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון להגנת העורף