דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י"ח באדר ב' תשפ"ד 28.03.24
19.1°תל אביב
  • 17.6°ירושלים
  • 19.1°תל אביב
  • 16.9°חיפה
  • 17.9°אשדוד
  • 19.7°באר שבע
  • 23.6°אילת
  • 15.9°טבריה
  • 19.7°צפת
  • 17.6°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל

שִׁיבָה / יוסף שריג - "הֲתוּכְלוּ, רֵעִים, לְחַזֵּק אֶת אִמָּא בִּמְקוֹמֵנוּ?"

"..השיר "שִׁיבָה" נמצא בעיזבון בני, יוסף שריג, שנפל בגולן במלחמת יום הכיפורים, כתוב על דף מחברת עם הקדשה לחיים שטורמן. אינני יודעת אם השניים הכירו זה את זה. אני לא הכרתי איש מהשטורמנים עליהם כתבתי בספר זה. אחרי שסיימתי את כתיבתו, הרגשתי אהבה גדולה והוקרה עמוקה אליהם ויותר מכולם – לעטרה. השיר "שִׁיבָה" המתאים לכל השטורמנים ולכל דומיהם, הוא החיבור ביני ובינם."

תקווה שריג, בית השיטה

"לֹא צְמֵאֵי מִלְחָמָה
אֶל הַקְּרָב הָלַכְנוּ
אָהַבְנוּ תָּמִיד אֶת הַבַּיִת,
הַשֶּׁמֶשׁ, שָׂדֶה הַנִּפְתָּח בַּנְּשָׁמָה
וְשַׁבְנוּ עַתָּה אֲלֵיכֶם
פְּשׁוּטִים כְּתָמִיד
וְרוּחַ אֵין בָּנוּ.

הֲתוּכְלוּ, רֵעִים,
לְחַזֵּק אֶת אִמָּא
בִּמְקוֹמֵנוּ?"

שירו של יוסף שריד על בול ישראלי
שירו של יוסף שריד על בול שיצא ב-2014

בשורות הקצרות של "שיבה" גלום בעיניי האופי המוסרי העמוק של צבא הגנה לישראל. אנחנו הולכים אל הקרב, כי אין ברירה, והכוח שלנו, המניע שלנו, הוא אהבת החיים. זה מי שאנחנו.
אהבת החיים הזאת היא גם המוטיבציה הגדולה לאחת היצירות המעניינות שידעה האנושות במאה השנים האחרונות – הקיבוץ.

בין הקיבוצים הראשונים, שממנו התחילה תנועה גדולה של מאות קיבוצים ארצישראליים, היה עין חרוד. הוא הוקם בי"ח באלול תרפ"א (21.9.1921).
בין החלוצים המייסדים היו עטרה וחיים שטורמן. בדיוק 17 שנים לאחר העליה על הקרקע, בי"ח באלול תרצ"ח (14.9.1938) עלה חיים על מוקש ונהרג.
משה שטורמן, בנם הבכור של חיים ועטרה, מהילדים הראשונים של עין חרוד, נפל בשנת 1948 בתור מ"מ בקרב על הגלבוע במלחמת העצמאות.
בנו נולד באותו תאריך סמלי י"ח באלול תש"ו (14.9.1946) וקיבל את שם הסב – חיים.
גם גורלו היה נורא. חיים שטורמן הנכד נפל בשנת 1969, ימי מלחמת ההתשה, בפעולה נועזת של הקומנדו הימי בסואץ. שנה לאחר מכן באותה המלחמה בסיני נהרג גם בן דודו, אמיר ברין.

"הֲתוּכְלוּ, רֵעִים, לְחַזֵּק אֶת אִמָּא בִּמְקוֹמֵנוּ?" כתב יוסף שריג, בן הקיבוץ השכן בית השיטה, בהתייחסו לאם המשפחה – עטרה שטורמן – שאיבדה בימי חייה את בעלה חיים, את בנה משה, ושניים מנכדיה – חיים ואמיר.

שכול בלתי נתפס, חוצה דורות, חוזר שוב, ושוב, ושוב ושוב. מה נתן לה כוח? מה היה סיפור חייה?

היא נולדה ב-1893 באוקריאנה וגדלה בבית יהודי וציוני. בגיל 16, בימי העליה השניה, היא עלתה לארץ בעקבות אחיה ואחותה הגדולים שעלו והתיישבו בארץ ישראל.
בזכרונותיה היא כתבה על אחד המפגשים המשמעותיים הראשונים שלה לאחר עלייתה ארצה: "הפגישה שלי עם מניה וישראל שוחט ועם אנשי השומר הייתה גורלית. דבריהם והליכותיהם כבשו אותי ושוב לא יכולתי להשתחרר מקסמם".

עטרה הצטרפה לארגון השומר ועברה לגור במרחביה. בשפתה הקולחת היא מתארת היטב את חייה הסוערים.

"בבוקר עבות וצונן הגעתי, עמוסת צרורות וחבילות, לתחנת הרכבת בעפולה, בדרכי למרחביה. בתחנה חיכו לי חברי "השומר". הם קיבלוני בסבר פנים, אלא שהרגשתי לתימהוני שהם מתייחסים אלי כאל ילדה חביבה ולא כאל פועלת. דבר זה פגע בי כמובן ובליבי חשבתי שעלי להוכיח להם בקרוב את כוחי כפועלת.
במרחביה נסתיימה תקופת היותי "עולה חדשה". כאן החלה ראשית קליטתי והיאחזותי בארץ.  כאן למדתי כל עבודה, יחסים עם ערביי הסביבה, ניקוי רובה, נשיאה בכל עול וסבל. במרחביה פגשתי גם בחיים. שם התעמקה בי הכרתי הפועלית והייתי גאה על העבודה שעשיתי. גם בעבודתי בענפי שרות, בהשקיעי את כוחותיי בפינות של משק הבית של הקבוצה. לא הרגשתי כל נחיתות ואולם מיום ליום גברה בי התשוקה לבוא במגע עם הצמח, אף לחרוש ולזרוע.. החלטתי לצאת ללמוד חקלאות.

בחלל עולמנו התחיל אז לנסר רעיונה של חנה מייזל על ייסוד חוות לצעירות בכנרת.
רבות סופר כבר על ימי הכנרת העשירים במעשי בראשית וב"אנשי בראשית". שם נפגשתי עם א.ד. גורדון ועם רחל המשוררת, שלימדה אותי עברית ועודדה אותי לאהבת התרבות, יופי הנוף, שלמות האנשים ויחסי האחווה שביניהם. ראשית העבודה בחקלאות ובמיוחד עבודת גן הירק, היו למטען של אושר בחיי. חיים היה כלוא בעכו. מדי פעם בפעם הייתי נוסעת אליו לביקור, והנסיעה בימים האלה, לא הייתה קלה כלל. מבן שמן הייתי באה בעגלה ליפו, משם באנייה לחיפה ואז לעכו – ברגל. את יום השבת הייתי מבלה עם חיים בבית הסוהר. על קשרים אמיצים טרם דובר ביננו, אבל כבר היה מי שהכריז עלינו "זוג"! … בימים הקשים של מלחמת העולם הראשונה חזרתי ובאתי לתל עדשים. שקעתי בחיי הקבוצה והייתי ערה לכל המתרחש בה. בינתיים התהדקו הקשרים ביננו ומשפחתו דרשה חתונה כדת וכדין. עשינו זאת למענם. ביום החתונה אפיתי לחם בקבוצה ורצתי להשקות את חלקת הכרוב, לאחר שגמרתי את כל העבודות, יצאנו חיים ואני למרחביה, לבני משפחתו לחופה. גדולה הייתה התרעומת על שאיחרתי לחופה, וחיים אף הוא חייך וטען: "גם להתחתן איתי אין לך פנאי".

משתמה המלחמה, החלה בצפון הארץ מתיחות בגבול. בתל עדשים גברו הקושי והמתיחות והנה באה הידיעה על נפילת טרומפלדור והזדעזענו. הכל היו שרויים בדיכאון. חיים נתפס בינתיים לרעיון ‘גדוד העבודה‘ ולרכישת אדמות עמק יזרעאל להתיישבות חדשה. 

היו אלה ימים מועטים לפני הולדת בני הבכור משה‘לה וליד מיטתי הייתה מתכנסת החבורה בוויכוחים סוערים. חיים לא היה נוטל חלק בוויכוחים האלה. 

כל ימינו בעין חרוד תמיד היה חיים בדרכים, תמיד על המשמר, מרותק מדי פעם לשליחות חדשה, לכיבוש נוסף. מאז פרצו המאורעות לא ידע מנוחה, לא ביום ולא בלילה. תמיד בתנועה בדרכים מסוכנות, לעתים קרובות היה חוזר עייף ורצוץ , מספר שעבר מאות קילומטרים ברגל אך תמיד ובכל מצב עשה הכל כדי למהר ולשוב הביתה, לבלות את השבת בחוג המשפחה. גם בחדרו ועם ילדיו לא הרבה בשיחה. עם כל אופיו הסגור והרציני – היה ביסודו עליז. מעולם לא נכנס לחדר מתוך עצבות. גם כאשר חזר מנסיעה מייגעת ומטרידה, הייתה בת צחוק עולה על פניו כשרק פתח את דלת ביתו. אהב שירה, והיה מקשיב בהנאה לקול השירה בחדר, בעל דמיון עז וחיי נפש עשירים. לא פעם כאשר נשאל על שתקנותו היה עונה: "ואיך אני יכול לספר את העובר בי כשעובר כל כך הרבה…"

בן 47 היה במצאו את מותו. בעלות רכב על מוקש בעמק בית שאן, והוא בדרכו לקביעת מקום ליישוב חדש. לא ידעתי שהגורל צופן עוד לנו הרבה מכות ויתאכזר אלינו כל כך. כשנפל משה‘לה שלי, בכורי, חשבתי: כל אחד וגורלו. אי אפשר להילחם במציאות, ולו גם המרה, יש להשלים ולקבל את החיים כמות שהם. עכשיו, אחרי שנלקחו מאתנו גם חיים בנו של משה‘לה ואמיר בנה של תמה בתי, נכדיי הצעירים והרכים, כאשר גם גורלם היה להילקח כה צעירים ונפלאים, כל כך טובים וקשורים אליי, אני מסתכלת לפעמים בדמותו של חיים, הנשקפת אלי מן התמונה ונדמה לי פתאום, שהוא לוקח אליו את יקירנו, אחד אחד… ואני שואלת את עצמי: "הזהו גורלי?"
אינני קובלת, אינני בוכה, ואני יודעת שהחיים חייבים להימשך. זהו גורלנו ומוכרחים להשלים עמו.
לפעמים, בלילה, בשנתי הטרופה, נעמד פתאום חיים נכדי ליד מיטתי ואמר: "סבתא, לא הלכתי, איתך אני".

בעל, בן ושני נכדים שכלה עטרה שטורמן תוך 32 שנים.
עלתה לארץ, הצטרפה לשומר, למדה חקלאות, נפגשה עם רחל וגורדון, הקימה קיבוץ ומשפחה לתפארת – גם כל זה רשום על שמה של עטרה שטורמן.
אולי רק מי שחיה את החיים במלוא עוצמתם יכלה לעמוד איתנה אל מול המוות במול עוצמתו. סיפורה של עטרה מזקק בתוכו את הכוחות רבי העוצמה הגלומים בציונות. על המהפכה שהיא חוללה בחיי העם היהודי, על החלוציות, על החלום העצום והגשמתו וכן, גם על תשלומי המחיר הכבדים כל-כך. חיים, על כל מה שיש לחיים להציע. הטוב ביותר והרע ביותר.

בגיל 80, בשנת 1973, היא נפטרה. ללוויה שלה בעין חרוד לא הגיע אף נציג מדינה.
הסופר יורם קניוק היה שם ולאחר מכן כתב:

"באתי משום שעטרה שטורמן היא אגדה כמו אלכסנדר זייד, או טרומפלדור. ואין זה חשוב ממה טוויות אגדות. הן נרקמות מעצמן. יש להן חוקיות משלהן, הן בנויות משדים וכאב. אנשים אלה הם הרקמה המלכותית האמיתית של הארץ הזאת, ארץ ללא מלכות, ארץ של אביונים יחפנים שבנו מבצר לעם עתיק, שלוחמים חמישים שנה מלחמה נואשת. הם, האגדות הללו, הינם בית המלוכה האביון של האומה. לא האורחים הנכבדים בסעודות החגיגיות לראשי ממשלות ונדבנים מחו"ל. הם כבשו את השממות, ביראו עמקים, מחצו את עצמם ואת מתנגדיהם ונקברו בזה אחר זה בדממה מאיימת. בת 80 הייתה במותה. היא קבורה בשורה אחת, אולי בעצה אחת, עם בעלה חיים, בנה משה ושני נכדיה חיים ואמיר שנהרגו באותה מלחמה אבל בקרבות שונים. היא קוברת את מתיה בחרוק שיניים, בלי דמעה, כל כמה שנים, ואב לבן מביע חרב, ואב לבן מביע אהבה לאותה אדמה, לאותו עמק. אבל האומה לא באה. ראשיה לא באו. האגדה נקברה ללא האומה. לכן אני כותב. כי אם יש משהו המסמל את הניתוק של צמרת המדינה דהיום מן העם, מן העבר, מן הייחוס, מן המלכותיות, מן ההדר ומהכאב, מן האגדה, הרי הוא היעדרותה מלווייתה של עטרה שטורמן.

בעוד חמישים שנה לא יזכרו מי שלט בישראל היום או אתמול. יזכרו את האגדות, יזכרו את הפייטנים. שקספיר זכור יותר מהמלכה שלו. סוקרטס זכור יותר ממצביאי צבא יוון. אחאב היה מלך אדיר אבל בליל הסדר פותחים את הדלת לאליהו. עטרה שטורמן תחיה בזיכרון העם אחרי שישכחו מי היו שר הביטחון או שרת החינוך בשנת אלף תשע מאות שבעים ושלוש.".

ראוי שנזכור את עטרה. את חייה ואת חיי בעלה חיים, בנה משה ונכדיה חיים ואמיר. ארבעה נופלים על פני שלושה דורות של מאבק להגנה ולשלום של ההתיישבות העובדת ושל מדינת ישראל.

אָנָּא יִשָּמַע בְּחַיַינוּ הֵד גְּבוּרָתָם.

עטרה שטורמן
עטרה שטורמן

 

העשרה:

סרט המגולל את סיפור המשפחה, הופק ע"י בית שטורמן וחודש ע"י מחלקת ההדרכה של הנוער העובד והלומד ביוזמת זאב איבינסקי.

שִׁיבָה של יוסף שריג בלחן של יאיר רוזנבלום:

שִׁיבָה בלחן של יוסף שריג עצמו וביצוע מקהלת הקיבוץ המאוחד:

שִׁיבָה בלחן של יוסף שריג וביצוע של חברים מתנועת דרור ישראל:

 

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!