בהמשך לטור שפרסמתי כאן ביום הזיכרון שעבר, ועסק בסוגיית קדושת החיים, הייתי רוצה להתמקד הפעם בבירור קצת יותר פילוסופי של רעיון הקדושה, והרלבנטיות שלו לחיים שלנו כאן במדינה.
מושג הקדושה הוא אחד המושגים הטעונים ביותר מבחינה דתית, ערכית ואף פוליטית. בבסיסו, המושג מתאר שני דברים הקשורים אחד לשני:
א. חוויה של מפגש עם, או עמידה מול, דבר החורג מכל מפגש וחוויה אנושית סטנדרטית ויומיומית. בהקשר הזה, חוויה של קדושה היא אירוע אוניברסאלי, חוצה דתות ותרבויות, אשר מתאר התרחשות פנימית ייחודית, שבבסיסה לא ניתן להסבירה במלים. אפשר רק לומר שהיא חורגת מכל אפשרות לתאר אותה במושגים קונבנציונאליים. אדם שעוסק בשאלות כאלו טען בפני פעם כי עבור אדם חילוני, שאינו מכיר את טיבה של חוויה רליגיוזית עמוקה, הדוגמה הכי טובה שיכולה לתאר מהי קדושה זו זריחה במדבר- ברור לך שזה משהו מיוחד ושונה מכל דבר אחר שאתה רגיל לראות ולחוות במציאות, חוויה שמתלווה אליה תחושה של הוד, הדר ויראת כבוד כלפי משהו הגדול ממך. מעבר לכך, המלים כבר מפסיקות להיות רלבנטיות והופכות לקלישאה מיותרת, שרק ממחישה את מגבלות השפה והקושי לתאר בעזרתה חוויות אותנטיות ועמוקות באופן מדויק. כלומר, הקדושה היא ממילא מה שלא ניתן לתיאור, שכן היא חורגת גם ממגבלות השפה עצמה.
ב. דבר בעל מעמד שונה מכל שאר הדברים, אלמנט מסוים בחיינו הזוכה למעמד עליון וחריג, ששום דבר אחר לא זוכה לו. במובן זה, הקדושה היא לא רק חריגה, אלא ערך עליון מכונן, שאמור להנחות כל ערך או דבר אחר שעל פיו אנו חיים את חיינו. במובן זה, כשאנחנו מדברים על קדושה של דבר מסוים (לדוגמה, קדושת מקום או זמן), אנחנו מדברים על משהו שפשוט לא עומד בקנה אחד עם כל שאר הדברים. כלומר, שיש היררכיה של משמעות, שאיננה ניתנת באופן שווה לכל דבר. יש מעין פירמידה של משמעות וחשיבות, ובראשה עומד הדבר לו אנחנו מייחסים קדושה. זהו למעשה הבריח התיכון, עליו תלויה המשמעות והחשיבות של כל שאר הדברים. לדוגמה, אם אנחנו מייחסים קדושה לערך מסוים (נניח, לערך החיים), אזי כל שאר הדברים מקבלים את המשמעות שלהם כחלק מהאמונה כי לחיים עצמם יש ערך מקודש. כל מי שמאמין ברעיון כי לאדם אחד אין זכות ליטול חיים של אדם אחר, חייב בסופו של דבר להגיע לשאלה הבסיסית: האם אני אכן חושב כי החיים עצמם הם דבר קדוש?
אם התשובה לשאלה הזו היא חיובית, אזי אני מאמין כי ערך חיי האדם הוא העומד בראש פירמידת הערכים והמשמעות שלאורה אני בונה את עולם הערכים, אורח החיים וצורת ההתנהגות, לפיו אני חי את חיי. אם אני מאמין כי לחיי אדם יש ערך מקודש, אזי לכל אדם (ולאולי אף לכל יצור חי) יש ערך מקודש אף הוא. מכאן, נגזרת גם שורה של כללים וציווים מוסריים, שנובעים ואמורים אמורים לשרת את האמונה הזו: כבוד לכל אדם באשר הוא, איסור על גרימת סבל וכ'ו.
אך מה קורה כאשר התשובה לשאלה הזו היא שלילית, או לכל הפחות לא ברורה? כפי שניתן לראות בבירור במהלך ההיסטוריה, המחשבה כי לחיי אדם יש ערך מקודש אינה דבר מובן מאליו. גם כיום, בעולם שלכאורה אמור להיות תוצר של ערכי הומניזם חילוניים ואמונה בלתי מסויגת באדם ובחשיבותו, לא צריך להתאמץ מאוד בכדי למצוא אנשים שאינם מאמינים בקדושת ערך חיי אדם, ובוודאי שאינם מעמידים ערך זה בראש פירמידת חייהם. במקום זאת, הם יכולים להציב בנקודה זו דברים רבים אחרים, המקבלים ערך של קדושה בעיניהם: ארץ, מדינה, כסף, מפלגה, מקום או אדם. במלים אחרות, כל דבר שאנחנו סוגדים לו ומכוונים את חיינו לפיו, ואינו 'החיים עצמם'.
כיצד כל זה קשור לחברה בישראל?
כפי שציינתי, למושג הקדושה ישנה משמעות פוליטית ברורה ורבה. שתי המשמעויות המרכזיות שמייחסים לקדושה בהקשר הפוליטי הקיים קשורות למרחב ('קדושת הארץ') ולזמן ('קדושת השבת'). האמונה הדתית בקדושת הארץ, או המחשבה כי לארץ ישראל ישנה קדושה מעצם היותה ארץ ישראל, ללא קשר לשאלה מה אנחנו עושים וכיצד אנחנו פועלים בה, משמשת חוגים וכוחות מסוימים בפוליטיקה ובחברה הישראלית (מבלי להיכנס לכותרות ספציפיות) על מנת להשפיע ולשנות את סדר היום וקבלת ההחלטות סביב שאלת עתיד 'השטחים', גבולה העתידי של המדינה ושליטה בעם אחר. מאחר ולפי תפישה זו, לארץ ישראל ישנו מעמד מקודש, שמקורו בהבטחה שנתן הקב"ה לאברהם אבינו ("לזרעך אתן את הארץ הזו"), אין גם שום זכות לאף גורם לוותר עליה ולמסור אותה לגורם לא יהודי.
מאידך, האמונה הדתית בקדושת השבת קשורה להנחה כי השבת הינו זמן נבדל ונפרד מכל שאר הזמנים, המקבל את מעמדו הייחודי מהיותו יום בו שבת הקב"ה מכל מלאכה. מתוך כך, נגזרו איסורים הלכתיים רבים, המונעים מאדם מאמין לחיות ולהתנהל באותו אופן בו הוא מתנהל בשאר הימים: איסור מלאכה, שימוש בכסף, נסיעה ברכב, שימוש בחשמל ובטלפון ועוד אלמנטים רבים המהווים חלק בלתי נפרד משגרת חיינו. מאחר ועקרונות אלו אמורים לחייב מבחינה הלכתית כל יהודי באשר הוא (ההלכה לא מכירה בקטגוריות של 'דתיים' ו-'חילוניים', או בהבחנה בין 'שומרי מצוות' ו-'חופשיים'), אזי שהם אמורים לחול על רובם המכריע של התושבים בישראל, ומכאן גם על כלל ההתנהלות הציבורית בשבת.
לכל אחת מהתפישות הללו ישנו היגיון משל עצמו, אך המשותף בשני המקרים הוא האמונה הבלתי מתפשרת בנכונותם של אותן אמונות, המהוות (או לפחות אמורות להוות) חלק בלתי נפרד מאורח חייהם של מי שמאמין בהן- אדם שאוחז באמונה בקדושת הארץ, אמור למסור את נפשו עליה, מאחר ואין שום דבר חשוב יותר ממנה בסולם ופירמידת הערכים שלו כיהודי; אדם המאמין בקדושת השבת אמור למסור את נפשו למען מניעת חילול שבת, שכן מבחינתו אין שום דבר חשוב יותר ממנה בסולם הערכים ופירמידה שלו. התוכן בין התפישות אולי שונה, אך המבנה והמסגרת זהה לחלוטין: ביחס לקדושה אין פשרות ואין מקום לויתורים- מכאן הכל נובע, וממילא שאם נוותר על זה, נוותר גם על כל שאר הדברים, החשובים פחות.
המצב בו אנשים בוררים גורם מסוים ומעניקים לו ערך של קדושה, סביבו הם בונים את כלל החיים והקיום שלהם (כאמור, לפחות למראית עין), הוא מצב מסוכן ובעייתי מאוד לדעתי. גם מבחינה דתית, אנשים שמאמינים בקדושה של זמן מסוים באורח החיים היהודי (השבת), או של הטריטוריה עליה יושב העם היהודי (ארץ ישראל), משתמשים במושג הקדושה כקרדום דתי-פוליטי לחפור בו, בעיקר (או גם) בשל שיקולים פוליטיים צרים, המקדמים אינטרסים של מגזר מסוים בלבד- במקרה (או שלא) גם זה ממנו הם מגיעים.
אם כן, ניתן לראות כי חלק גדול מהמתחים שהחברה הישראלית מתמודדת איתם, ומשפיעים ללא הרף על השיח וקבלת ההחלטות בישראל, קשור בבסיסו לתפישת הקדושה של אזרחים רבים במדינה. למעשה, אפשר לראות את המתחים הללו כהתנגשות סביב השאלה איזה גורם או ערך אנחנו מציבים בראש הפירמידה ומעניקים לו משמעות של קדושה: שלמות הארץ? מעמדה של השבת? או שמא הזכות של כל פרט לחיות במרחב שבו הוא זכאי לבטא את חירותו ותפישת עולמו ללא כפייה חיצונית?
כאמור, מאחר ואנו מייחסים לקדושה משמעות בלתי מתפשרת במישור הערכי-אמוני (בין אם אנחנו אנשים 'מאמינים' ובין אם לא), ממילא גם איננו יכולים להגיע לפשרה סביב אותו גורם שאנו מקדשים במישור הפוליטי- וכשאין פשרה, האפשרות היחידה היא ללכת לעימות, וזו הדינמיקה אליה אנחנו מגיעים וחוזרים בכל פעם מחדש, כאשר כל פעם נראה לנו שיש דרך לפתור את המחלוקות באופן פוליטי ולהתייחס אליהן בצורה נקודתית. עד הפעם הבאה, וחוזר חלילה.
כיצד כל זה קשור ליום הזיכרון\עצמאות?
אם יש משהו שזוכה באמת (ובצדק) למעמד של קדושה בחברה הישראלית הוא ערך ההקרבה של אלו שמסרו את חייהם בשם הגנה על הארץ. לכן, יש קונצנזוס כה רחב סביב יום הזיכרון (ובמובנים מסוימים, גם סביב יום השואה) בחברה הישראלית, שאינו קיים ברמה כזו סביב שום יום אחר. למעשה, ליום הזיכרון ישנה מעין 'הילת קדושה' האופפת אותו, וגורמת לכולם לחוש ולהבין שמדובר ביום אחר ושונה. אך מניין היא מגיעה? בקלות ניתן לטעון כי מדובר בפולחן של הרג, מוות והקרבה למען המדינה, שדורשת מטובי בניה להקריב את חייהם על מזבח המלחמות ושפיכות הדמים. ביקורת כזו, שאמנם נשמעת בחוגים מצומצמים יחסית, יוצאת כנגד ההנחה שליום הזיכרון עצמו יש ערך של קדושה, ובמקומו יש לקדש את החיים עצמם, ולא את אבדנם. אך בדיוק באותה המידה, אפשר לטעון כי האמונה בקדושת החיים היא הסיבה עצמה למחיר שאנחנו מוכנים לשלם וההקרבה שאותה מדינה 'דורשת' מאיתנו: אנחנו מקריבים את חיינו לא למרות האמונה בקדושת חיי האדם, אלא בשל האמונה הזו. אנחנו מאמינים כי חיי אדם הם בעלי ערך מקודש, ולכן יש להגן עליהם בכל מחיר. ממילא, אם לא נעשה זאת, אזי אין באמת הצדקה לקיומה של המדינה, ובוודאי שגם לו למחירים אחרים שהיא 'דורשת' מאיתנו להקריב, או שנדרש מאיתנו לשלם עבור החיים בה.
אותו פרדוקס (לכאורה) שתיארתי קודם- הנכונות להקריב ולאבד חיי אדם מתוך אמונה בקדושתם הבלתי מעורערת, היא בדיוק המתח הבלתי ניתן להתרה שעומד בבסיס החשיבות הרבה שיום הזיכרון זוכה לו בחברה הישראלית. לכן גם יש לשמר את יום הזיכרון כיום ללא מחלוקות פוליטיות (על אף הקושי הגדול הכרוך בכך, במיוחד בשנים האחרונות), שבו מתמקדים אך ורק בלהזכיר לעצמנו את האמונה בקדושת ערך החיים, שלדעתי אכן יכול וצריך ללוות ולהנחות כל הכרעה ופעולה בחיינו, ושמלבדו אין שום ערך אחר שיכול 'לרשת' את מקומו. לדעתי, זו גם האפשרות היחידה לקיים חברה וחיים מוסריים, צודקים וברי קיימא, שמאפשרים גם לכידות פנימית ועצמה חברתית, המסייעת לנו להתמודד עם האתגרים הבלתי פוסקים והאיומים מבחוץ. כל דבר אחר, גם אם הוא זוכה להילה של חשיבות 'דתית' כזו או אחרת לפעמים, הינו מזויף, מסוכן ואף פסול מבחינה אמונית, או בשפה הדתית של היהדות- עבודה זרה.
אסיים בתפילה ובשאיפה שנדע להיות ראויים להקרבה של אלו שהאמינו בקדושת חיי האדם, וביטאו אותה ברגעיהם האחרונים. יהי זכרם ברוך.
