לפני חמש שנים עליתי ארצה מארה"ב. מיד עם הגיעי ארצה התגייסתי לצה"ל כחייל בודד וכבר חלפו להן שנתיים מאז שהשתחררתי. מידי שנה אני טס לארה"ב לבקר את משפחתי וחבריי, ובכל ביקור שאלתי את עצמי "מדוע אני חי בארץ?".

השאלה המדויקת יותר היא "מדוע עליתי לארץ בכלל?" השאלה הזו מלווה אותי, ואני יכול להצביע על כמה זיכרונות ורגעים משמעותיים. עוד כשהייתי נער לקחתי חלק פעיל בתנועה במסגרת המשלחת לפולין ביום השואה, ולאחר מכן הגעתי לארץ בפעם הראשונה ביום הזיכרון וביום העצמאות. במהלך השבוע הזה נחשפתי לנקודה השפל הגדולה ביותר בהיסטורית העם היהודי וישר לאחר מכן חוויתי את השיא של העם היהודי כשראיתי את מדינתו העצמאית בארץ ישראל. הבנתי מהי ציונות באמת ולא רק מה שמספרים לנו ב"סאנדיי סקול". הגעתי למסקנה שזו האחריות שלי כיהודי אשר חי בתפוצות להגן על מדינת ישראל, ממש כפי שהיא מחייבת את אזרחיה. אני הרגשתי שזוהי חובתי המוסרית גם אם לא החוקית. באותה התקופה חלמתי על לחזור לארץ כדי להתגייס לצה"ל והחלום שלי לבסוף התגשם עם סיום התואר שלי באוניברסיטה.

במקרה, מאז שעליתי ארצה, כל ביקוריי בארה"ב התקיימו בחודש יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות. בביקורים הללו ב"מולדתי" נפגשתי עם חברים בערים רבות, מניו-יורק ועד ללוס אנג׳לס. לכל חבריי יש דירות הרבה יותר יפות מהדירה שלי בתל אביב, יש להם מכוניות יפות יותר מהמכונית שאין לי, ואין לי ספק שכולם מרוויחים יותר ממני למרות שלמדנו יחד באותה האוניברסיטה וגרנו ביחד באותו בית אחווה.

בארה״ב ישנן חנויות כלבו גדולות ומרשימות, שירות לקוחות ברמה הגבוהה ביותר, ואי אפשר לשכוח את וואלמרט. קל מאד להתחיל להתדרדר למצב של לשקול את האופציה של לחזור לחיים שנראים הרבה יותר נוחים ופשוטים כמו שיש בארה״ב.

אם הנוחות לא מספיקה, אני מתחיל לחשוב על איך זה היה יכול להיות אם הייתי גר במקום שהוא במרחק קצר מאמא ,מאחי, ומכל משפחתי. הרי אם אגור שם לא תהיה לי סיבה להתגעגע אליהם בחגים ובימי ההולדת.

אני, כעולה חדש, אשם בכך ששכחתי את התשובה לשאלה ״מדוע עליתי לארץ?״. שכחתי איך ולמה הגעתי למדינת ישראל, ואין תזכורת יותר טובה מהשבוע בו מציינים את יום השואה, יום הזיכרון, ויום העצמאות – אותו שבוע מיוחד ועמוס רגשית שגרם לי להתאהב במדינת ישראל, בחברה הישראלית, וברעיון הציונות.

בשבוע הזה, אני נזכר במה שהעם היהודי חווה כאשר לא היה לו לאן לברוח במהלך רצח העם שבוצע כלפיו. אלפי צעירים מתכנסים יחד כדי לשמוע סיפורים של ניצולי שואה, כדי שניזכור מה היה ובכדי שלא נשכח גם בעתיד.

כאמריקאי, הכרתי רק את יום הזיכרון האמריקאי. בארצות הברית יום הזכרון הוא לא יום עצוב, אלא יום שהעם מנצל כחופש. משפחות יוצאות לפארקים כדי לעשות על האש והקניונים נפתחים מוקדם יותר עם מבצעים מיוחדים לאותו יום. חטפתי הלם כאשר חוויתי את יום הזיכרון הראשון שלי בארץ, כאשר ראיתי שכולם מכירים מה זה צבא ומה זה מלחמה. האזרחים מכבדים את היום ושומעים את סיפוריהם של אלפי גיבורים שנפלו כדי שהעם שלנו יוכל להסתובב חופשי ובטוח.

האירוע הכי משונה עבורי כאמריקאי שבא לארץ, הוא המעבר החד מהעצב של יום הזיכרון לשמחה של יום העצמאות. העם חוגג את הקמת המדינה עם מילות ההמנון, ׳התקווה׳, שאומרות שהגיבורים שנזכרים בהם ביום הזיכרון לא נפלו לשווא, כי להיות עם חופשי בארצנו זה לא רק המנון אלא המציאות והאפשרות לקיים את החיים בזכותם.

השבוע הזה גרם לי להתאהב במדינת ישראל, והשבוע הזה משאיר אותי במדינת ישראל. החברה הישראלית היא ייחודית ומיוחדת ואני גאה שבחרתי להיות חלק ממנה. יום הולדת 70 שמח ישראל!


ג'ואי בנדח הוא מנהל פרויקטים בארגון ההסברה הישראלי Stand With Us