מאחורי הסיסמאות. יום העצמאות ה-70 לישראל הוא זמן טוב לעצור מעט את הדחפורים שמסתערים על בג"ץ, את ההפגנות על השחיתות ואת ההתקוטטות הבלתי פוסקת בין ימין לשמאל, חילונים וחרדים, אשכנזים ומזרחים. זמן טוב להגיד לעצמנו: "הצלחנו". בנינו בית לאומי לעם מוכה, מפוזר ומפורד. בית עם לא מעט בעיות, אבל כאלה שמתגמדות מול הפלא וההצלחות.
בסקר שערך לאחרונה משרד הכלכלה הסתבר כי מערכת ההגנה "כיפת ברזל" היא ההמצאה הישראלית הטובה בכל הזמנים לפי רוב הנשאלים, אלא שההמצאה הטובה ביותר שלנו היא הביחד. לאחד את השבטים, לגבור על המחלוקות, להתקבץ סביב מדורה אחת. ההמצאה הזו של ראשי הציונות, שהפכה כל כך מובנית מאליה לאחר השואה הארורה, היא שהביאה איתה המצאות כמו כיפת ברזל, "וויז", הטפטפות שמשקות חצי מהעולם, הדיסק-און-קי שמתחבר לכל מחשב או הקפסולה שיכולה לצלם לנו בווידאו את חלל הבטן.
הבעיה היא שמול כל אלה ישנה גם ההמצאה האפקטיבית ביותר של הפוליטיקה: השסע. זה שמייצר שנאה, פחד, הפרד ומשול. מוטי מורל ז"ל, יועץ התקשורת שנהרג השבוע בתאונת דרכים קטלנית, גילה בסרט "מראות" של היוצרת יעל ערבה, איך הדברים עובדים מאחורי הקלעים. "יש לי וידוי קטן", הוא אמר. "ב-96 עשיתי לביבי את הקמפיין 'פרס יחלק את ירושלים', שעשה פה בלגן גדול. אני הסתכלתי במפה לפני זה כדי לראות איך מחלקים את ירושלים והחלטתי לגנוז את הרעיון של הצגת מפה, למרות שמפות בשיח הפוליטי זה נורא פופולארי. מה ראו במפות? שהשכונות הערביות וריכוזי האוכלוסייה הערביים במזרח ירושלים זה 3 שכונות במזרח, שאופטית זה אולי 10% מכלל השטח במפה. אולי, בטח פחות. כלומר ברגע שאתה מראה מפה, כל הטיעון של 'פרס יחלק את ירושלים' נופל. אם אני הייתי פרס אז, הייתי בא עם מפה כזאת והוא היה מנצח. אבל הוא גם היה בפאניקה. כי בתודעה, לחלק את עיר הנצח, 3,000 שנה, זה לחלק באמצע. ולכן, בזכות השיבה, ירושלים, כל הדברים האלה – מדברים על סיסמאות, לא מדברים על תוכן. ברגע שיורדים מהסיסמאות ומהפרינציפים ומתחילים להיכנס לפרקטיקה, אפשר לפתור כל דבר". ההמשך, ידוע: במקום מפה הלכו על זכוכית שנשברת באמצע ומתנפצת לחתיכות. הכתוביות הופיעו באדום בוהק, כמובן, כי אדום זה דם ודם זה תמיד מפחיד.
השסע והפילוג מעניקים נקודות לכמה פוליטיקאים, אבל הם האיום הגדול ביותר על החברה הישראלית ועל הנס שקרוי מדינת ישראל. הסיסמאות והפרינציפים כלשונו של מורל, שלזכותו ניצל את הכלים הציניים של העולם הזה גם למטרות מקודשות כמו סיוע לניצולי שואה והקמת בית חולים ציבורי באשדוד, מפרנסים פוליטיקאים, יועצי תקשורת וספינולוגים למיניהם – אך באותה נשימה מכרסמים כרסום עמוק בדמותה של ישראל, בשרידיה האחרונים של הממלכתיות, בחוט העדין שמקשר ומחבר בין השבטים, הקהילות, העליות והעדות. "ווייז" לא הייתה יכולה לקום בלי אנשים שיכולים לשבת האחד עם השני ולאחד מוחות. מישהו צריך לאפס את המגמה המטרידה הזו, או כלשון האפליקציה: לחשב מסלול מחדש.
הסיבוב של ליברמן. המאבק בטקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני הוא דוגמה טובה לפוליטיקה שמתעקשת לשרת את עצמה במקום את החברה. מדובר בטקס שנוי במחלוקת לכל הדעות, קשה לעיכול, כזה שמייצר על פניו סימטריה בין שכול לשכול. שר הביטחון אביגדור ליברמן הורה למנוע את כניסתן של המשפחות הפלסטיניות בשם הפגיעה במשפחות השכולות, אלא שבאופן אירוני המשפחות השכולות הן שארגנו את הטקס. עד כדי כך דאג ליברמן למשפחות השכולות, שהוא אילץ אותן לגרור את המדינה לבג"ץ ואפילו דחה את הצעת הפשרה של נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, שביקשה לקבוע קריטריון ביטחוני להיתר הכניסה. ליברמן ידע מה הוא עושה כשסירב להצעה: השב"כ הרי אישר מראש את רשימת המוזמנים מהצד הפלסטיני, כך שלא היה שום היבט ביטחוני זולת זה הפוליטי. הכרעת בג"ץ שקבע כי יש לאפשר את קיומו של הטקס היוותה לכאורה מכה לשר הביטחון, אלא שהיה זה ניצחון לליברמן הפוליטיקאי: עוד הזדמנות לנגח את בג"ץ, להפוך אותו לאויב העם ולהצדיק עוד "פסקת התגברות" או שם מכובס חדש.
"עוד לא אבדה תקוותנו", אנחנו שרים בהמנון, לא רק ביום העצמאות. אבל דווקא ביום הזה חשוב לדבר על התקווה ולתת לכמיהה הזו דרור. לא רק עם שחי על חרבו, לא רק סיסמאות על "וילה בג'ונגל", אלא גם על התקווה לחיות פה בשלום. קודם עם עצמינו, בתוכנו, אבל גם עם אויבנו. ואם משפחות שכולות מצליחות להתעלות על הקושי הנורא ולהביט לאויב בעיניים בניסיון להבין, גם אנחנו יכולים. זה לא הופך אותנו לחלשים, בטח לא ל"בוגדים" כמו שהטיחו ברוב חוצפה באותן משפחות שאיבדו את היקר מכל על הגנת המולדת. זה רק הופך אותנו לחזקים יותר, לטובים יותר. זה הופך את ההמצאה הישראלית לפלא אמיתי, מקור לגאווה, אור לגויים.
