מאז הפוסט האחרון, שהבטחתי לעצמי מה אני לוקח מזכרון השואה, חוץ מהצריבה האינ-סופית במחשבה, באסוציאציה, בחזון הקודר – אני מבשל את המסקנה כבר שבוע:

א) המשפט הראשון, יסלחו לי כולם, זה "לעולם לא עוד". לא שזה לא יכול לקרוא (או הו, ועוד איך זה יכול לקרוא, ראו סעיף ב), אלא שאנחנו, העם היהודי, לא נעלה למוקד ככה. היהודי כבר לא נרדף (למרות שתוך שניה זה יכול להשתנות) וגם אם ירדף – יש לנו גב: בוודאי המדינה והצבא, אבל משהו בגאווה היהודית, וגם משהו בסולידריות היהודית השתנה: בשנות ה-40, לא הישוב בארץ ואף לא אחיו בארה"ב עשו הרבה (ואני לא נכנס לסוגיה הכואבת אם אפשר היה לעשות). אבל כאשר שנים אח"כ, כששערי בריה"מ היו נעולים, כאשר אפשר היה להעלות את יהודי אתיופיה – הגישה היהודית (ככה אני קורא לה, לא הגישה הישראלית, זה לא רק אנו, זה כ-ו-ל היהודים, כולל הדיאספורה) התגייסה. הן מדינת ישראל והן הלובי היהודי זו הפוליסה הכי טובה בעולם, להסתמך על עמוד השדרה שלך, ולא להיות תלוי במעצמות.

ב) המשפט השני – זה יכול לקרוא מחר, לכול עם (רודף ונרדף, מכה ומוכה). הנאציזם היה קיצוניות מופרעת, הפיכת ההרג לקו ייצור גרמני ויעיל בתעשית המוות, אבל שנאה, רצון להרוג ולהשמיד – לא פסק. הפשעים הגדולים ביותר נעשו במאה ה-20 (היטלר, סטלין, מאו, וגם רואנדה, קמבודיה וסוריה הפרימיטיבים, לכאורה). אני לא רואה שום סיבה אלטרואיסטית שזה ייפסק. וזה שבעולם המערבי יש כעת "פקס אמריקאנה" של 70 שנה – אני לא מאמין שיצר האדם להשמיד ולרצוח השתנה.

ג) ועוד משהו – ברוך השם, שנאת היהודים לא תפסק. היא התמתנה, ציבור רחב, מטעמים הומניים או פוליטיקל קורקט (מי יבין נפש האדם) לא יגיד זאת בפרהסיה (וגם אמירה זאת כבר נסדקת). אני בטוח שהיא רוחשת מתחת לפני השטח, ופושטת ולובשת צורות אחרות.

ד) לכאורה, מכול הסיבות לעיל, הייתי צריך לצאת שיש לסמוך רק על כוחי ועוצם ידי, לראות בכול אדם אויב ובכול עם ומדינה יריב שזומם נגדי. אז זה נכון שאנחנו חייבים להיות חזקים, אבל מסר יותר חשוב הוא: אנו (בני אדם בכלל, אבל אני מדבר בעיקר עלינו, יהודים) חייבים לתקן את העולם. כי בעולם של צוררים (אשור, בבל, רומי, נאצים, סובייטים, איראן) אנחנו תמיד נפסיד. אנחנו במיעוט. להיות עוד צורר לאומני – לא, תודה, זה לא בשבילי. אנחנו (ישראל בפרט והעם היהודי בכלל) צריכים להיות דוגמא לתיקון עולם: תרופה לסרטן, לעמוד לצד הכורדים, טפטפות באפריקה, להקים בית שדה בגולן לנפגעי טבח אסאד, התפלת מים. לשמחתנו – לפחות באזור שלנו אנחנו מעצמה, אולי ה-מעצמה. השתן לא צריך להעלות לנו לראש, אנחנו צריכים להמנע מללכת ראש בראש ולסכן את עצמנו, אבל כמו שאמר ז'בו – היה אכזר ונדיב. אם מחפש העבודה הוא באמת פליט שברח מביתו (תבדקו כבר את זכאותו, בעזרת השם!) – אמץ אותו. אל תראה כול דבר דרך כוונת הרובה: לא כולם חייבים להיות חיילים, חרדי יכול לתרום למדינה גם בצורה אחרת. לא כול ערביי ישראל שונאים אותנו, הרוב רוצה לחיות בכבוד ולהביא פרנסה. ואפילו אם עשינו טעות והיינו רחמנים לאיזה בן זונה – אנחנו מספיק חזקים לתקן את זה.

אם אנחנו לא נתקן את העולם – העולם ישאר ככה, עם פוטנציאל לשואה 2.0. (המשפט ההפוך גם הוא לא בטוח: לא בטוח שאם נתקן נמנע אותה, אבל ביום הדין נגיד לו שניסינו).

זה מה שאני לוקח מהשואה – צבא ותיקון, אכזר ונדיב. אחד ללא השני – לא טוב.

וכעת, לפני שנתפזר, דברי שבח והודיה, דבר החמוצים:

חשבתי לעצמי – איזה תקופה, מפוארת ככול שתהיה בהיסטוריה היהודית, הייתי רוצה לחיות בה? האם בתק' דוד המלך (כפר קטן בהרי יהודה לפי החוקרים שלי באוניברסיטה העברית)? יאשיהו המלך (יותר מדי אלימות כלפי עובדי הבעל)? שיבת ציון (וואסלים של הממלכה הפרסית)? החשמונאים (כיתתיות)? הורדוס או תק' רומי (מלך אימפולסיבי ואימפריה אלימה)? יבנה (הלם החורבן, אבל בכול זאת תק' משמעותית)? דור אושא ודור רבי יהודה הנשיא (הלם מרד בר-כוכבא, גם זו תק' משמעותית)? האמוראים – בבבל או בגליל  (שוב, אנחנו לא הריבון)? תור הזהב בספרד? התוספות? פריחת הקבלה בקסטיליה? הלם גירוש ספרד? קבלי צפת? השבתאות הנוראית? ההשכלה היהודית? החסידות? הליטאים? התעוררות הלאומיות ותחילת הציונות? העליות הראשונות ובניית הארץ? קום המדינה? (אני אעצור בשנת 56…)

בדעה צלולה ובהכרה מלאה – אני בוחר בתקופה הנוכחית, עצמאות מדינת ישראל (או כמו שקרא לזה הלורד – בית לאומי לעם היהודי), ההצלחה הכבירה לקלוט את מיליוני תפוצות העם היהודי (כולל את חיים וסילביה, הורי, להם אני מודה שעלו ארצה), להקים כלכלה ופרנסה, צבא חזק ואיכותי, ידע אנושי ויצירה, חקלאות ותעשיה – חג שמח, ולעוד המון שנים עצמאיות. זה לא מובן מאליו בהיסטוריה שלנו.

כעת נחזור לנפנף.