המאמר פורסם ב'דבר' ב-16 בפברואר 1978. לדף הפרוייקט
ליד הבית ברחוב הזנוביץ 3 שלוש מודעות-אבל. האחת של המשפחה: "נפלה עטרת ראשנו", "המומים ומזועזעים אנו מהאסון הטרגי שפקד אותנו בהלקח ראש משפחתנו עט"ר הרה"ח הקדוש ר' כתריאל בלומנפלד הי"ד ב"ר פנחס-דוד הי"ד, מחשובי חסידי בעלז שנרצח בידים זדוניות".
שכנה לה מודעת-האבל של מכון ירושלים שבו עבד הנרצח: "אבד חסיד מן הארץ"… מעובדיו הנאמנים של המכון, שנפל לפני בני עוולה, חיתו יער".
השלישית מטעם ישיבת בעלז "ברוך דיין האמת". גם הם מודיעים "בצער וכאב עמוק על האסון שפקדנו בנפול ביד צר תלמידנו האברך החסיד המו"מ בתוי"ש (המופלא ומופלג בתורה ויראת שמים) רודף צדקה וחסד, הקדוש מוה"ר כתריאל בלומפלד הי"ד. ב"ר פנחס-דוד הי"ד, מראשוני תלמידי ישיבתנו הקדושה, שנהרג בפיצוץ האכזרי ברחוב צפניה" ; ועדיין אינני יודע דבר על אודות ההרוג הזה שנפגע בהתרסקות האוטובוס בירושלים.
*
2 הרוגים ו-41 פצועים, רבים מהם במצב בינוני ובמצב קשה. אני נכנס אל החצר. מבעד לווילון, באור הערב היורד, נרות הנשמה. חדר המדרגות וה"הול" הצר בדירה מלאים יהודים דתיים, לבושי שחור, רובם צעירים. עדיים אינני מוצא פנים מוכרות. אני לבוש אחרת וגלוי ראש. ניגש אלי אחד ושואל מה אני עושה פה? אני עתונאי, אני משיב, ואני רוצה לדעת מי היה האיש שנהרג אתמול. אני יודע כי אין בית בישראל שאין לו סיפור. אינני רוצה שכתריאל יהיה אלמוני.
מביאים לי כיפה ומכניסים אותי לחדר צר. בחדר הסמוך מתפללים. בחדר השלישי האלמנה.
פניו של אחד האבלים הלבוש חליפה חומה מוכרות לי. אני מפשפש בזכרוני. נודע לי, שהיה רס"ר באחד הגדודים בחטיבה הירושלמית שבה שירתתי כמ"פ שמונה עשרה שנים. רס"ר קירשנבוים. אני יושב על הספה ומבקש כי יספרו לי על כתריאל בלומנפלד. לידי יושב אדם גבה-קומה ולו זקן צהבהב. אחר כך נודע לי, כי שם האיש הזה הוא אברהם אייזן והוא חותנו של ההרוג.
*
כתריאל התייתם מאביו בגיל שלוש, אומר לי חותנו – המשפחה מגליציה. אבא של כתריאל נסע לרגל עסקים לגרמניה. פרצה מלחמת העולם השניה. האב נעלם, נספה, האם נשארה אתו. הם נדדו באסיה התיכונה. שם נפטרה האם. הוא היה בן יחיד ונשאר יתום. אחות האם ובעלה דאגו לו זמן מה. אחר כך נשאר לבדו. הוא נדד במחנות העקורים בגרמניה, באוסטריה, בצ'כוסלובקיה, באיטליה, עד אאשר עלה לישראל במסגרת עליית הנוער, לפני 28 שנים. התחנך בארץ בישיבת בעלז. שימש במשך 11 שנים מזכיר הישיבה. השאיר שבעה ילדים. הבת הבכורה נשואה. לפני שלושה שבועות היה לסבא. סבא בן 42.
מוסיף חותנו ואומר: הוא היה עילוי, כשרון מיוחד במינו, כתבא רבא, פה מפיק מרגליות. הוא התחנך ללא הורים, ללא משפחה והיה גאון. כתב מאמרים וההערכות על אנשים. שמו הספרותי היה בנימין שרייבר. הוא שנא תמיכות, התפרנס כל חייו מעבודתו. ניסה לעסוק במסחר, אך נשבר לו ופנה להנהלת חשבונות.
מר קירשנבוים, גיסו של הנרצח, מוסיף: הוא לא לקח שילומים מגרמניה, לא רצה להתעסק אתם. הוא היה בן אדם נפלא, מלא שמחת חיים. לא היתה שבת שלא הביא אורח לביתו. היתה לו נשמה תוססת. כל אדם שראה אותו עמד דום בפני האישיות הזאת. הוא היה גבוה ויפה. אריה… לא רואים אדם יפה כזה ברחוב. כאשר ראה את עובדי הנקיון ברחוב היה מביא להם מביתו עוגות ומשקה.
*
בחדר הסמוך נמשכת התפילה. בחדר השלישי נשמעת אנחה ושיחת נשים חרישים. אומר חותנו ר' אברהם אייזן: לא היה לו כסף לפני החתונה. קנינו ספה משומשת בחמש לירות וצבענו אותה באלומניום. זה היה כל הונו. לפני שלושה שבועות היה לסבא.
אומר קירשנבוים: הוא גדל כאילן בודד, כיתום, אך בנה משפחה לתפארת. גדולתו היתה בעזרה שהגיש לכל אדם, הוא השכין שלום בין אנשים, בין זוגות, חי מיגיע כפיו. הוא היה מפסיק את מלאכו בשתיים והולך ללמוד. היה עוזר לתלמידים שבאו מאמריקה. לא לקח פרוטה.
אומר ר' אברהם אייזן החותן: לעשות טובות זה היה ההובי שלו.
אומר מר קירשנבוים: אנחנו ששה גיסים הנשואים לבנותיו של מר אייזן. הוא היה הכתר שלנו. הוא דיבר שמונה שפות: עברית, אידיש, רוסית, גרמנית, הונגרית, פולנית, אנגלית וערבית.
– ערבית?
כן, מסיב חברו לספסל הלימודים, כאשר נכנסנו לאחר ששת הימים לעיר העתיקה אמר לי – אני צריך ללמוד ערבית. הוא נרשם לקורס מיוחד ולמד ערבית ודיבר ערבית מצויינת. הוא היה גאון.
*
בפינה, בצד, עומד גבר גבה-קומה ומחריש, חברו של ההרוג, יהושע בלאו. הוא מבקש רשות להוסיף דברים בשבחו של כתריאל הנערץ ואומר בקול חנוק: יום אחד השתפך כתריאל לפני. זה היה בסביבות י' בטבת, יום הקדיש הכללי, לאחר הפיצוץ בנתניה. היו שם נפגעים. הוא היה טיפוס רגיש מאוד. הוא היה המום. פתאום סיפר לי על חייו, הוא שאל: מה אתם יודעים מה זה יתומים? הוא היה בחור עליז ביותר. לא הבנתי איך עבר צרות כאלה ונשאר חזק כל כך.
אבא שלו מת בגרמניה, אמא שלו נפטרה משחפת, כאשר היו ברוסיה.
קירשנבוים: הוא קבר את אמו במו ידיו.
בלאו: לאחר המלחמה חזר לפולין, שם התארגנה קבוצה של צעירי האגודה, שרצו לעלות לארץ-ישראל. שם פגש את דודו, יהודי זקן, מחנך עברי ידוע. שלחו אותו הלאה. הוא הגיע לברטיסלבה, לווינה, לזלצבורג, נדבק לפליטים. היה בן 11-12, עד שפגש אחד מהעיירה שלו.
בלאו ממשיך לספר את וידויו של כתריאל: שם במחנה אימצה אותו אשה אחת בתור יתום לקבץ נדבות. הוא היה קרבן ההשפלה ונשאר עם מכנסיים קרועים.
בשנת 48 היה בגרמניה, הוא שומע ברדיו, ששון ושמחה קמה מדינת ישראל. בשנת 1950 הוא עולה ארצה.
הוא היה אדם בלתי רגיל, אומר בלאו ועיניו אדומות.
יש פה בירושלים גרפיקאי אחד, ישעיהו בירמן, אומר קירשנבוים, יום אחד הוא שלח לו מכתב משום שציור שלו מצא חן בעיניו. הוא כתב מכתבים נפלאים. אתה צריך לראות ההקדשות שכתב על ספרים.
*
ר' אברהם יוצא לרגע לחדר הסמוך. אז נודע לי, כי פגז של הלגיון הערבי שנפל, במאה שערים, בשעה האחרונה לפני הפסקת האש, במלחמת השחרור פגע באחיו ובאשת האח ובשלוש אחיות של אייזן ובשני ילדיו של האח. שבע נפשות אבדו.
משפחת אייזן אשר מוצאה מצפת מונה שבעה דורות בארץ ישראל. כתריאל ניצול השואה נשא לאשה את אחת משש בנותיו של האיש. יתום, איש המעלה, לפי סיפורי אוהביו עילוי, אוהב צדקה, אוהב חיים, מכניס אורחים, עוזר לזולתו. אני יושב שעה ארוכה בדית ההרוג. עדיין לא ראיתי את תמונתו. פניו כמו עולות אל מול עיני מדבריהם. הוא כתב מאמרים ב"המודיע" בשם בנימין שרייבר. כתריאל היתום, שנשא אשה מבנות ירושלים, בת לשבעה דורות בארץ ישראל. היתום הנודד, העילוי, האיש הנפלא.
סיפורה של ארץ-ישראל באחד המוכים. ולחש אומרי המשניות בחדר הסמוך. ודומיה, וכמו קולה של האלמנה עולה מעבר. וכוח נורא.
כוח נורא, מסתורין חייהם של הישראליים נגלה לעיניך. כעת כתריאל אינו אלמוני בחיי.
*
שום כוח בעולם לא יעקור את החיים העזים האלה. לא טרור ערבי רצחני ועיוור, לא לחץ מעצמות, לא צדקנות צבועה. סיפור חיי כתריאל, הילד היתום, הניצול הוא גם סיפורנו שלנו. ועדיין לא ראיתי את פניו. בקומי ללכת מצטרף אלי אחד מחבריו. לאור חדר המדרגות אני רואה בפעם הראשונה את תמונתו. פניו מזכירות להפליא את פניו של בנימין זאב הרצל. חוזה המדינה. הדר מלכות.
