המאמר פורסם ב'דבר' ב-17 ביוני 1983. לדף הפרוייקט

הטרמינל הצבאי בלוד. מסע צפונה, על גבי "הרקולס", אל מינחת דאמור. בשכבר הימים היינו טסים דרומה, לפאיד, לרפידים. האם אני קורא על פני החיילים והקצינים האלה, המצטברים באוהלי ההמתנה, משהו השונה מפניהם דאז? אולי כן. לא קול צווחת-רעים, לא אהלן הומה. משהו ממתין ומכונס, או שמא רק נדמה לי.

הדרך כה קצרה, עשרים ושבע דקות בים לוד לדאמור. וכבר ממתינים שם כל הרעבים דרומה, הם ונשקם ותרמיליהם. ושמש בעיניים. ורעם המנועים העצומים, פולטי הלהט, הדוחפים אותך עם העפר המתרומם ועם קרעי הניירות לעבר היציאה שבגדר התיל.

פתאים, שנית, דאמור בחורבנה, כאז. רק במבט נוסף אתה מבחין פה ושם בכניסה על המרפסות, במצעים. רואה פה ושם מכונית חונה בין הבתים המוכים האלה, כמו החיים השבים אל המוות או העולים מתוכו.

מיד מעניקים לך אפוד ורובה. אתה תזדקק להם, ללא ספק, באזורים הארורים האלה. כעת ממתינים לעוד כלי רכב שיבואו. לפחות לעוד שניים בנוסף לטרנזיט הצהובה. בפחות משלושה אסור היום לנוע. לאחר שעה וחצי נמצאים שני ג'יפים האמורים לנסוע לעלאיי.

תנועה בארץ אויבים. בסיני, בעת ההתשה, ידעת היכן הם והיכן כוחותינו.

נעים צפונה בכביש החוף. שפעת כלי רכב אזרחיים. בצד מכוניות עויירות פנס ומנוקבות רסיסים, ושאר טרנטלות, אתה חוזה במרצדסים שזה עתה הגיעו אל הארץ הנגועה הזאת, באולדסמוביל, גדל מידות ומפואר, המתנהל חגיגי בכביש ביירות המתקרבת והולכת. מעבר מזה ומזה- תערוכות ההריסות הססגונית והקפואה. ולא הרחק- הים, כחול כהה, זוהר בשמש יוני.

כאן המוות והחיים מעורבים זה בזה ללא שום קו מפריד. ללא שום זמן. כל מכונית חונה בצד הדרך עלולה להיות, מדוע לא בעצם, למכונית תופת מופעלת שלט רחוק. אתה מבקש מחילה מהכשרות שבהן על חשדות השווא, לבל תלקה בגופך, חס וחלילה, וממשיל קנה משורבב החוצה ועיניים צופיות, עד מפצל הדרך ופונה ימינה, אל ההרים, על פני הארץ ההיא שנטלה שמונה קבין של יופי ותשעה קבין של יסורים ושל טירוף

*

אם יורים עליך בנק"ל, אומר י., ואתה לא נדפק בצרור הראשון, אתה יכול להשיב אש. מטען צד או אר.פי.ג'י, זה משהו אחר. אנו מטפסים במעלה הדרך המתפתלת בטח ההררי, המבותר, המכוסה בתה סבוכה ואורנים אדירי צמרת, לעבר עלאיי. שטח אידאלי לגרילה. שלוות הצהריים, ביירות מצפון, מעבר לאובך. משני עברי הדרך בתי מידות נאים שנמלטו מן המלימה.

כמו שאתה רואה אותם, אומר ד., הלירה שלהם חזקה ומתחזקת והשקל שלנו יורד ויורד. זו כלכלה של העולם התחתון מוסיף י. כל הארץ הזאת עוסקת בהברחה, במסחר, בבנקאות. אתה רואה, הם חיים לא רע, והשקל שלנו… אנחנו לא נבין לעולם מה מתרחש פה. כל חוקי ההתנהגות שלהם שונים משלנו.

מעמיקים צפונית מזרחית לעבר עלאיי. כפרים נאחזים בהר. היער הולך ומתעבה. אתה נע בשטח סגור. מפעם לפעם אתה נתקל בחניון ישראלי. טנק וזלדות לידו, כאלה פרושים לאורך הדרך העולה. כפר שומם למחצה. במרכזו כנסיה. מגדל וצל שלוח. על הכתלים דיוקנו של באשיר ג'ומאייל, נוחו עדן. נוצרים? היו. זה המרחב הדרוזי. המשיחיים הסתלקו מכאן. שתיקת רכוש נטוש. אלה ואלה חיות, אומר ר., אתה לא יכול לתאר לעצמך מה הם עושים זה לזה. חוצים עיירה דרוזית. מן הכתלים נובטות פניו של כמאל ג'ונבלאט, המנהיג הדגול, אביו של וואליד היורש. כאן מולכות השושלות. ופייר הוליד את אמין ואת באשיר וסולימאן את טוני וקאמיל את דני וגם אלה שחטו את אלה למען שלטון המשפחה.

*

אם לא ירו עד הנה אולי גמרנו בשלום. חכה, עדיין לא. השניים ההם שלנו הלכו ליד "גאלרי סמען" ושני הפצועים בלב עלאיי, על כביש ביירות דמשק. ופשוט אינך יודע ואתה ממשיך לנוע בקרב הדרוזים האלה ומנסה לפענח את פניהם והן אטומות, ללא חיוך. וכבר העיירה עלאיי. .

לא הכרתיה . בפעם האחרונה שעברתי כאן עצרנו ברחוב הראשי. קנינו פירות ופיתות ועראק וסיגריות. השוק המה והמסחר גאה וכמעט הרגשת את עצמך רצוי ומכובד מאד.

כעת אתה ממשיך לנוע בשלושה כלי רכב, לפחות, קנה אל מול חלון ואצבע על ההדק. אינך עוצר. מעבר מזה ומזה הבתים המתפרשים כאויב. מחצית החנויות סוגרות ואחרות מגוננות על פתחן בחומת שקי חול.

וגפרית באויר. עיירה שחטאה ומנחשת מה יעשו לה. וכבר כביש ביירות דמשק העובר בלבה, ממערב למזרח. פונים ימינה. כאן, ממש ליד הכיכר הזאת, הביאונו דודו ח. אל ידידו הדרוזי, שקידם פניו בחיבוקים ונשיקות, שערך לפנינו שולחן ונתן עליו עראק וזיתים ומלפפונים כבושים ופלחי גבינת כבשים חריפה ונתחי בסטורמה. אז אמר לי דודו כי "אנחנו טועים בפיענוח המפה הפוליטית בלבנון ויהיו לנו צרות צרורות". "אתה" אמר לי "בונה על המרונים, חולם על קשר ועל בית. אשליות! אנחנו שוקעים בבוץ ללא מוצא". טנק חלדות.

זו ההתשה. מכה באופל או לאור השמה ודימום נמשך וחרון כבול. אילו היו כאן הסורים ואילו העז מי לפגוע בהם! אך אנחנו איננו סורים, כפי שאמר לי בשעת ערב מאוחרת אחד הקצינים כאן, וטוב שאיננו כאלה.

מכאן לא ארוכה הדרך אל המפקדה. בדרך ג'יפים החולפים ביעף, קסדות ואפודים ומשקפי רוח ומקלעים שלוחים. סיירת. אלה אשר הטילו את חתיתם על המזרח כולו ומיגרו בבת אחת שלושה צבאות גדולים ועצומים משוטטים בארץ הנגועה הזאת, כמו בסימפוניה בלתי גמורה של דם וחרדה ותסכול וזעם גואה, כאשר העורף קרוע לגזרים והספק מכרסם בלבבות: מה אנחנו עושים כאן? ועד מתי? מה יקרה? מהאם נצא? ובאילו תנאים? והאם נכון היה כל זה? ואם גם לא נכון, או רק חצי נכון, הן אי אפשר סתם כך לצאת ללא תנאים כאשר החיה הולכת בעקבותיך וצריך איכשהו, בשל כל הדם שנשפך, להשיג הישג כלשהו, ועוד ועוד. כפי ששמעתי אחר כך מפי אנשים.

*

לשכב על אותה מיטת חיילים מקץ שלושת רבעי שנה, לנמנם קצת בין הקירות האלה המכוסים תמונת מולדת וחתיכות עירומות. ד. שבע רצון. הגששים היו כאן, נתנו תכנית לפני שבע מאות חיילים. היה שמח. "הם עברי אתי בדרך כמה דקות לפני הפיצוץ. אצה לא יודע כלום. הכל מקרה, לכל כדור יש כתובת".

יוצא החוצה אל הערביים. פוגש את נ. לא הייתי פה הרבה זמן, הוא אומר לי. נכון. בוא אכבד אותך בקפה. תודה.

-היכן?

-בשטח. היה פיצוץ.

-יש נפגעים?

-לא שלנו. הם הכינו מכונית תופת. שהתפוצצה בשעת ההכנה. שניים שלהם נעשו חתיכות חתיכות.

-היית שם?

-אני בא משם כרגע. ב יהיה כאן הערב. תוכל לראות אותו

-מה עוד חדש?

-הם באים מהצד הסורי.

-והאוכלוסייה כאן?

-בטח שיש להם גם סייענים.

– ובנוסף לכך אתם מטפלים גם במלחמה שבין הנוצרים לדרוזים. ג'וב יפה.

-מה אתה יכול לעשות! אתה לא יכול להניח להם לשחוט אחד את השני! כאשר בשר התותחים משני הצדדים הם גם נשים וזקנים וילדים. זו אכזריות שאיננה ידועה לנו. אתה בינתיים אחראי בשטח. מספיק לנו פעם אחת סברה ושתילה. אם תתן להם, ימשיכו לרצוח ואז גם יבואו ויגידו שתחת אפו של צה"ל נערך טבח והוא עומד מנגד ולא מתערב. לא רק האמריקאים וג'ומאייל פוחדים שנלך מכאן. גם התושבים באים אליך ומתחננים שנישאר. מפה עד בחמדון אין כמעט נוצרים. ברחו. הם נמצאים לא הרחק מכאן, באל מנצוריה. במקומות אחרים סוגרים הפלנגות את הדרך בפני הדרוזים ושוחטים אותם. גם הדרוזים אינם צדיקים. יש להם לובי די צעקני בישראל, אך אנחנו יודעים את האמת. אלה חוטפים את אלה ומתחיל תגמול. לפעמים אנחנו מצליחים להחזיר, לפעמים לא. זו שנאה ישנה. לפעמים נדמה לך שהם לוחמים על עמדות כוח כאן ועל השפעה בבירות, אך לפעמים נדמה שהם סתם כלאה וכל אחד הורג את השונה ממנו. ומה קורה באירלנד אתה תופס! בוא, אראה לך משהו. מצאנו כאן, לא הרחק, בכפר אחד, אתה התמונות האלה.

הוא מוציא מהתיק כמה תמונות צבעוניות ומגיש לי. פני נרצחים שחוללו. ביניהם נערה אחת במכנסי ג'ינס ובחולצה אדומה.

-אתה מבין?

-כן.

-וכל אחד שמנהל כאן מדיניות. גם הג'ונבלטים פונים אלינו, מבקשים סיוע, מבטיחים שיתוף פעולה אם לא נתמוך בנוצרים ואלה מאשימים אותנו שנטשנו אותם. אתה רוצה ללכת מכאן מהר ככל האפשר ואתה רוצה שמישהו יכנס במקומך, אחרת יהיה פה מרחץ דמים וגם הסורים והמחבלים ישובו.

-כמה זמן נשב כאן?

-אינני יודע.

-בערך?

-אני מניח שעוד חודשיים שלושה. אך אינני יודע

שותים קפה.

אני שואל אותו הין אוכל להשיג טק למקטרת או סיגריות. יש כאן קיוסק קטן, הוא אומר לי, של דרוזי אחד השומר על הבתים האלה. הם של שייחים עשירים ממדינות הנפט. יש לו כל מני סיגריות ושוקולד וגרעינים וקולה. בוא!

יוצאים אל הערב היורד אל הרוח באורנים. קונה שתי חפיסות "קינג אדוארד" ושוקולד יבוא "מאינגלטריה" וחבית קולה.

הזקן הזה שם, אומר מארחי, מדבר עברית. הוא ערבי מחיפה, ברח בארבעים ושמונה. ניגשים אליו. הוא מדבר קצת עברית, זוכר משהו. חברו בו, מסתבר, כל סוגי החרא של הסביבה הזאת. הוא פלסטיני לפי מוצאו, פליט ונוצרי. הדרוזי המשופם מרחם עליו ועל אשתו. אך מה יהיה לאחר שתצאו מכאן? יאשימו אותו בשיתוף פעולה.

הזקן מוצא בי כותל מערבי שלו ומספר כי בנו הבכור נרצח בידי ערבים לפני כחצי שנה. בא אדם דפק על הדלת ואמר הרגו את בנך! למה?! הוא שואל אותי. לא אתם הרגתם! אומר החיפאי לשעבר. בנו הצעיר יותר בלאו במחנה אנצאר, למרות שלא חטא, כדבריו. ובן אחד רחוק בכוויית ובת אחת ונכדים.

אני רוצה לשוב לחיפה, הוא אומר, שם יהיה לי טוב. שם מכבדים את הבן אדם. שם לא הורגים, כמו כאן. שם נוכל לחיות כמו אחים. בוא בוכה חרש. מוחה דמעה הוא שואל אותי אם הייתי בחיפה. אני אומר לו שאני תל אביבי לפי מוצאי אף ביקרתי בחיפה פעמים רבות. אני מזכיר לו שמות נשכחים כמו ואדי רושמיה, ואדי ניסנאס, קינגס רוד. חסן שוקרי, אני פוליט שם נשכח. אחר קורא בשמו של דוד הכהן. הוא מנענע ראשו בשמחה, כאילו הכיר בו ידיד. קאראמן, אני מוסיף. קאראמן-דיק-סלטי, אומר הזקן הדמוע, החוזר על שם חברת הסיגריות הערבית הידועה כמי שקורא בשם אהובתו. "כאוכב-אל סבאח". אני מוסיף אחד נוסף, ליד השוק הישן, לא הרחק מככר אל חמרא. הקברט הידוע, הזמרות. כעת הוא אבוד כולו בחיפה שלו, בעיר האהובה. הוא חוזר כמדמדם: כאוכב אל סבאח.

תשתה קפה, אומר הוא. לא! לא! כן! מתחנן האיש.

הוא נעלם ומקץ כמה דקות מוליך בידו אשה בשחורים. סימנו יופי חרב. הוא מחיפה, מצביע עלי, הוא משלנו. פניה של זו קופאות, ללא חיוך.

הדרוזי מגיש קפה בספלונים זעירים. קח אותי לחיפה, מבקש הזקן פעם נוספת.