סוף שבוע של הכרעה בליגות הנמוכות ואין שום סיכוי שאפספס מתח ודרמה מהסוג הזה ובמיוחד כשמדובר במשחק גורלי על הישארות בליגה ב' בין אחווה עראבה שמארחת בטמרה את סקציה מעליות. בחלומי רואה את עצמי כמו קיאנו ריבס ב'ספיד' עוזר לנהג אוטובוס מקרי בקו שאף אחד לא מכיר. עם המוטיבציה הזאת החלטתי לאסוף את עצמי בצהרי יום שישי חמים ושמשי ועליתי על קו 434 של אגד. עם עלייתי, נהג האוטובוס שהוא כנראה נהג ותיק, מתייחס אלי כאל נוסע מתמיד ומציע לי את החופשי חודשי החדש שאפשר לנסוע איתו החל מחודש זה מטבריה דרך עפולה ועד צומת כפר מנדא, שקלתי את ההצעה, אך סירבתי לו בנימוס והתיישבתי במקומי.
אחרי ארבעים דקות נסיעה שכללה גם עצירה של חמש דקות כדי לאפשר לכלב אחד סורר לשים עליו את מחסום הפה, הגעתי לצומת המוביל שם היה עלי לעשות את הקונקשן. במוביל חיכיתי יותר ממה שתכננתי, כנראה שלא תמיד צריך לסמוך על האתר של משרד התחבורה, ואפילו הספקתי לעשות טיול קצרצר וללכת לצומת אלון הגליל וחזרה. באותו רגע אמרתי שכבר עדיף שיחלוף על פניי, אפילו הצוואר נהיה אדום.
תודה לכולם שדאגתם, קו 343 הגיע לתחנה. המרחק מנצרת עלית לצומת המוביל גדול יותר משאפשר לדמיין. לא הספקתי לשים רגלי על המדרגה השלישית וכבר הנהג מראה פקפוק בכך שעליתי על האוטובוס הנכון, "בחור לאן אתה?" הוא שואל בחשדנות. "לטמרה" אני עונה. "בטוח שלטמרה אתה צריך?", "לטמרה, בטוח!".
תוך כדי שהוא מפטפט עם הנוסעות אני מבין שעליתי על קו מארץ המאספים, עברנו בביר אל מכסור ואז דרך נוף מהממת עם עצים ומקומות נהדרים לפיקניק, קצת לפני שפרעם הנהג דאג לי ושאל אם אני בסדר?, "בסדר גמור!" הרמתי את קולי. אחר כך עוד עברנו באעבלין, למזלי התחנה השנייה בטמרה הייתה מגרש הכדורגל המקומי, הנהג שתוך כדי השיחה גיליתי שגר בדיר חנא הרגיש אחריות עלי ואמר שהוא מאחל לי רק בריאות והרבה, אם זה מה שהחלטתי לעשות היום. נפרדתי לשלום, הוא נפרד בצפירת הזדהות חביבה.
אחרי עלייה לרגל לאצטדיון, התגלו לפני רבבות רכבים בחנייה המאולתרת. בין האנשים פגשתי את סלמה, אוהד של אחווה עראבה. "היום צריך להישאר בליגה" הוא אומר, "כל תוצאה אחרת זה דיכאון". החבר שלידו מוסיף ואומר שאם המשחק היה יכול להתקיים אצלם בכפר אז המגרש היה מלא באוהדים אבל במקום זה יבואו רק כמה מאות. סלמה מחויך, נראה שהוא נהנה מכל האנשים שהחליטו להגיע ולעודד את הקבוצה ואומר ספק בצחוק ספק ברצינות שאולי צריך שכל משחק יהיה בשביל לא לרדת ליגה. עשרים דקות לפני השריקה, המאבטח בכניסה תופס אותי ושואל אותי אם אני לא מעדיף לשבת עם מעלות. סלמה אוחז אותי בכתף ועונה בשמי, "לא, היום הוא איתנו עד הסוף".
המשחק התחיל, עידאל שמתיישב באספלט לידי התחיל בטבעיות להסביר לי על הקבוצות שבתוך הקהל. "תשמע" הוא מתחיל בדרשה שלו, "רוב האנשים הגיעו למשחק פה בפעם הראשונה או השנייה או העונה, ככה זה שאין מגרש ביתי, אין זהות, רוב הכפר אוהד יותר את ריאל מדריד ברצלונה או מכבי חיפה מאשר את עראבה". "ומה עם סכנין?" אני שואל בתמימות, "בעראבה לא אוהדים את סכנין אולי מקסימום 50 וגם זה בטעות".
הוא מצביע על כר הדשא ומסב את תשומת ליבי לשחקנים עם מספר 8,18,13 "הם היחידים מהכפר, הנשמה שלנו". בינתיים שחקני שתי הקבוצות עוד מפוחדים מהעתיד לבוא, ומשחקים כדי לשמור על התוצאה, זה משחק הישרדות, המנצחת תישאר בליגה ב' המפסידה תישלח למשחק מכריע מול קבוצה מליגה ג'. במחצית 0:0, במגרש אין קיוסק, רק ברזייה מרובת פיות, אחד האוהדים החליט לקחת יוזמה ושאל את חלק מהקהל מי רוצה לחמנייה עם נקניקיה? כדי לקנות במרוכז, בדקה ה-50 הוא נכנס ליציע ועיני כולם נצצו.
כשגבו נשען על הבטונדה, ווהאיל לוחש לי שנמאס לו ממה שקורה ושהוא בהרגשה רעה שמעלות הולכים לנצח את המשחק, "אין לי כוח יותר" הוא אומר, "אני עם הקבוצה מהליגה הלאומית והנפילה הזאת כואבת לי מאוד". פתאום החלו חיוכם ביציע, חשבתי אולי הבקיעו גול אבל הסתבר שאושרי לוי השוער הותיק, ששיחק בעברו במועדון בא לבקר ולעודד והפך להיות מוקד עלייה לרגל או יותר נכון מוקד עלייה ללחיצות ידיים וחיבוקים, פרץ נוסטלגיה בתוך הבאסה. אני בטוח שהוא בכלל לא חשב שהוא כזה.
החיפוש אחר מושיע קיבל שם ופנים ברגע שהשחקן הבלתי נגמר יחיאל צגאי נכנס כמחליף, כל פעולה, כל מסירה, התשובה של 400 המאמנים-אוהדים הייתה אחת ויחידה – צגאי, בעיטות חופשיות "תמסרו לצגאי", הוצאות חוץ "תנו לצגאי", בעיטות קרן ולעזור לשחקן שנמתח לו השריר – כמובן שצגאי. אך גם הוא לא עזר 0:0 אחרי 90 דקות, הולכים להארכה. בתוך הארכה 1-0 למעלות, בעיטה דרדלה מכניעה את השוער, התוף שהכו בו רצוף פתאום השתתק, הקומץ שעודד באהבה כנראה נלחץ מהמצב ורק מוחמד בשלו שמע על כך שיש בחור מטבריה שמסתובב בקהל ובא לדבר איתי על האתר בנייה שהוא עובד.
במחצית השנייה בלאל סבע משווה את התוצאה, הקהל בטירוף, עידאל מגיע ללחוץ לי את היד בהתרגשות, בבעיטות הפנדלים אושרי לוי ואני מנחשים לאן השוערים יזנקו ושאר האוהדים עסוקים בלצלם את הבעיטות בפלאפון או להסתיר את העיינים בכף ידם, רק שייגמר, רק שייגמר. אחווה עראבה החטיאה פעם אחת, סקציה מעלות החטיאה פעמיים הודות לשתי הדיפות של השוער עורסאן חמאדה. מי אם לא יחיאל צגאי התכבד להבקיע את הבעיטה האחרונה והתחיל את השמחה של הקבוצה המארחת שאפשר היה לשמוע עד שפרעם, הצפירות של הרכבים הכו לפחות עד סכנין.
בהליכה לתחנת האוטובוס אחד האוהדים עוצר אותי ושואל אותי אם אבוא גם בשנה הבאה? "בטח, אבל שזה יהיה אצלכם בעראבה" עניתי. אחרי רבע שעה של הליכה כששאגות השמחה מהדהדות בראשי הגעתי אל הצומת והמשכתי את דרכי הביתה בשלום.
