בפולין ציינו ביום חמישי 75 שנים לפרוץ מרד גטו ורשה בסדרת אירועים בהשתתפות בכירי הממשלה, ניצולי שואה, ביניהם כמה שלקחו חלק במרד ואזרחים רבים שהגיעו לחלוק כבוד לאלו שסיכנו את חייהם בפעילות נגד הנאצים.
כבר משעות הבוקר המוקדמות הסתובבו ברחובות ורשה מאות מתנדבים שהציעו לעוברים והשבים פרחי נרקיס צהובים עשויים מנייר. הנרקיס, הפורח באביב בדיוק בתקופה בה פרץ מרד גטו ורשה, הפך בשנים האחרונות לסמל המסורתי בפולין לציון המרד, וכמעט כל אזרח מקומי ענד ביום חמישי את הפרח על דש חולצתו. המתנדבים גם דאגו להסביר לתיירים הרבים שהסתובבו בורשה את משמעות הפרח וכי מדובר ביום בו מציינים 75 שנים למרד גטו ורשה.
סדרת האירועים החלה בישיבה מיוחדת של מועצת העיר ורשה, בארמון המלכותי. נשיאת מועצת העיר בירכה את הנוכחים ודיברה בהתרגשות על "הגיבורים שסיכנו את חייהם מול הנאצים" תוך שהיא מדגישה עד כמה חשוב היום הזה מבחינת הפולנים והיהודים. לאחר מכן היא העבירה את זכות הדיבור לראשת עיריית ורשה, חנה גרונקייביץ'-ואלץ, שדיברה ארוכות על ההיסטוריה המשותפת של היהודים והפולנים בורשה לאורך השנים, תוך שהיא מזכירה את העובדה כי לפחות שליש מתושבי ורשה לפני המלחמה היו יהודים "שתרמו לחברה בכל תחומי החיים – תרבות, מסחר ועוד", לדבריה. גרונקייביץ' גם דיברה על כמה מאנשי הרוח היהודים הבולטים בתקופת השואה, בהם המשורר היהודי-פולני ולדיסלב שלנגל שמצא את מותו בגטו ורשה בשנת 1943.
לאחר מכן התקיים טקס מרגש בו הוקרנו סרטים והוענק תואר "יקיר העיר ורשה" לשלושה ניצולי שואה שלקחו חלק במרד והצליחו לשרוד. הלינה בירנבאום, שהייתה בת 10 כאשר פרצה המלחמה, הועברה יחד עם משפחתה לגטו ורשה. בחודש מאי 1943 היא נשלחה למיידנק, וארבעה חודשים מאוחר יותר לאושוויץ-בירקנאו. לאחר ששרדה את השואה עלתה בירנבאום בשנת 1947 לישראל ומאז החלה לתעד את השואה בדרכים שונות ובהן ספרים, סרטים והדרכות של צעירים ישראלים. סיפורה של בירנבאום גם היווה את הרקע לשירו של יהודה פוליקר "אפר ואבק", שכתב בנה של הלינה, יעקב גלעד. בנאום בפני מאות האורחים סיפרה בירנבאום בהתרגשות על זכרונותיה כילדה בתקופת השואה והמרד ועל תחושת השליחות שלה בתיעוד השואה למען הדורות הבאים.
לאחר מכן עלתה לבמה לקבל את תואר "יקירת העיר ורשה" נשיאת ארגון "ילדי השואה" קריסטינה בודניצקה, שהיתה בת 7 כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה. מריאן טורסקי, נשיא ועד מוזיאון "פולין" לתולדות יהדות פולין וחבר מועצת אושוויץ הבינלאומית, שהיה בן 13 כאשר פרצה המלחמה, עלה אחרון לבמה ונשא נאום נרגש על שותפות הגורל בין יהודים ופולנים מאז השואה ועד היום ועל החשיבות של ההנצחה עבור הדורות הבאים.
בשעה 12 בצהריים התכנסו אלפי בני אדם בכיכר שלמרגלות האנדרטה לזכר גיבורי מרד גטו ורשה, בצמוד למוזיאון "פולין" לתולדות יהדות פולין לטקס הרשמי והמרכזי בהשתתפות נשיא פולין, אנדז'יי דודא. הטקס נפתח בצפירה בת דקה, שלאחריה נשא דודא דברים. כשברקע העימות בין ישראל ופולין סביב "חוק השואה", ניצל הנשיא הפולני את האירוע על מנת להתמקד במיוחד בעזרה שהגישו פולנים רבים ליהודים במהלך המרד, תוך סיכון חייהם.
"רבים מהיהודים התגוררו בורשה ולכן הגרמנים החליטו לבנות כאן את הגטו. הם הרסו את פולין לחלוטין ובנו כאן את הרייך השלישי. פולין הפכה למדבר. אנשים מתו ממחלות ומרעב. מכאן צמח שיתוף הפעולה בין יהודים ופולנים צעירים שלחמו יחד. האם היתה להם מטרה צבאית, לנצח בקרב? לא, הם נלחמו על מנת לשמור על כבודם עד הסוף, לא על מנת לשרוד. הם ביקשו להוכיח לגרמנים שהם לא נכנעים", אמר דודא.
בהמשך התפנה לשבח ארוכות את הסיוע שהעניקו הפולנים לשכניהם היהודים במהלך המרד, ולא שכח להתייחס ל"חוק השואה" והמחלוקת סביבו. "המחתרת הפולנית סייעה ליהודים במרד. יאן קרסקי היה שליח המחתרת הפולנית למערב, וניסה לעורר את דעת הקהל בעולם. אפילו גנרל גרמני שנידון למוות לאחר המלחמה כתב בספרו כי "הותקפנו גם על ידי פושעים פולנים". גם פולנים נרצחו בגטו. אסור לשכוח שהיהודים קיבלו נשק מהפולנים. אני משוכנע כי יהודים ופולנים רוצים אמת אחת, על הגבורה והאומץ שלהם. אני משוכנע כי כאשר מישהו מדבר על אשמתה של פולין כמדינה בשואה, הוא פוגע בפולנים וביהודים כאחד, כי הוא מסיר למעשה את האשמה מגרמניה הנאצית", אמר דודא. בסוף הנאום הוא הוסיף כי "בזכות הגבורה של אותם צעירים שפתחו במרד, יש כיום לישראל מדינה וצבא נפלאים".
לאחר נאומו של דודא עלתה לבמה שגרירת ישראל בפולין, אנה אזרי, שבחרה לנאום גם היא דווקא בפולנית. "אנו מציינים היום את יום העצמאות של ישראל ואת מרד גטו ורשה. מדובר בסמל לגבורה משותפת. מרדכי אנילביץ' כתב במכתבו האחרון כי "החלום האחרון שלי הוגשם, לראות גבורה יהודית בגטו" אמרה אזרי. גם רונלד לאודר, נשיא הקונגרס היהודי העולמי, נשא דברים בטקס. "משהו בתוכם של הצעירים האלו אמר 'די'. הם סירבו למות כמו כבשים המובלות לטבח. הם לא יכלו לדעת את ההשפעה של מעשיהם על הדורות הבאים, אבל חמש שנים בלבד לאחר המרד קמו מתוך ההריסות מדינת ישראל והעם היהודי. אחד הפרקים הגדולים בהיסטוריה נרשם במקום הזה, כאשר הם העדיפו להתאבד במקום ליפול בידי הגרמנים. זו מצדה המודרנית", אמר לאודר.
אנו יודעים שמחנות ההשמדה תוכננו ונבנו על ידי הגרמנים. אך אנו גם יודעים כי היו פולנים שבגדו בשכניהם היהודים ומכרו את רכושם. אסור להסתיר את האמת הזו
לאחר מכן שיגר לאודר עקיצה כלפי נשיא פולין בעקבות הסערה סביב "החוק הפולני" כשאמר כי "אנו יודעים שמחנות ההשמדה תוכננו ונבנו על ידי הגרמנים. אך אנו גם יודעים כי היו פולנים שבגדו בשכניהם היהודים ומכרו את רכושם. אסור להסתיר את האמת הזו", אמר לאודר, שגם קרא להקמת אנדרטה לאומית ברחוב "מילא 18", בו היה הבונקר ששימש כמפקדה לארגון היהודי הלוחם שפעל בגטו ורשה.
סדרת האירועים נמשכה גם בנטיעת עץ מצידם של שלושת ניצולי השואה בירנבאום, בודניצקה וטורסקי ובשעות הערב התקיים קונצרט במוזיאון לתולדות יהדות פולין. ראשי המוזיאון סיפרו כי הקונצרט מתקיים "על מנת להשלים את הקונצרט שלעולם לא התקיים". בשנת 1940 ייסדה קבוצת מוזיקאים יהודים שהיו בגטו ורשה את "להקת הסימפוניה היהודית". בשנת 1942 הם החלו בחזרות לקראת קונצרט גדול שביקשו לקיים בגטו. הקונצרט מעולם לא התקיים. זמן קצר לפני קיומו, החליטו הנאצים לגרש את יהודי הגטו אל מחנות ההשמדה, בעיקר טרבלינקה. 300 אלף יהודים, בהם מרבית חברי הלהקה הסימפונית היהודית, נשלחו אל מותם בתאי הגזים. ראשי המוזיאון, יחד עם משרד התרבות הפולני ובמימונו, החליטו לקיים את הקונצרט בו ניגנו את החלק הרביעי מהסימפוניה התשיעית של בטהובן, אותו התכוונו חברי הסימפוניה היהודית המקורית לבצע לפני שנשלחו אל מותם.
