אינני מכיר אותך נטלי ואף על פי כן אחותי את. אז נתחיל בזה שיש לנו אימא משותפת. את מופתעת? אז תשמעי טוב. אימא שלי הייתה ניצולת אושוויץ כולל צעדת מוות שתוביל אותה למדינת היהודים. אישה נפלאה שעד סוף חייה לא הפסיקה להאמין בעתיד.
בסרט התעודה ה"דרך" שיצרתי, על יחסי עם חברי הערבי מוחמד אבוליהג'א, אני מספר ש"אימי לא השאיר לי צוואה, אבל השאירה לי ציווי-לעולם: תתחשב בזכויות החלש לא חשוב מאיזה עם הוא". לכן, אם את מסרבת לבוא לקבל את פרס "בראשית" עקב האירועים האחרונים המתרחשים במדינת ישראל, שנינו כיוצאי חלציה הרוחניים של אמי מבינים למה את מתכוונת בדיוק. את לא מגיעה לישראל לא כהתרסה, אלא כתוצאה ממועקה.

איש לא יבין את תעוקת הלב של שנינו, כאשר אנחנו רואים מפגינים פלסטינים לגיטימיים על גבול עזה, בהפגנה אזרחית – בין אם מוצאת חן בעינינו או לא – נהרגים בעשרות, נפצעים במאותיהם באש צלפים. איש לא יבין את האגרוף הישיר לבטן כאשר אנחנו רואים חיילים שצילמו אזרח עזתי עומד לתומו בידיים חשופות, נורה, וחיילי צה"ל צוהלים בהתלהבות וצועקים "יו! איזה סרטון יצא לנו!". שר הביטחון שלנו, בשתיקתו התומכת של נתניהו, אומר שמגיע לחיילים אלה צל"ש. ושר החינוך אחריו, "נו, זו הייתה הבעת שמחה טבעית של הצלפים שחיסלו יריב?" כאילו מדובר בלברון ג'יימס בתרועת ניצחון של ה'קבלירס', ולא חיילים שיורים מעמדה בטוחה (שלא בסערת קרב) באזרחים תמימים.

רק אתמול נהרג נער מפגין בעזה, בן חמש עשרה היה במותו. יש לו אימא שהתחננה שלא ייצא להפגנה. אימא, הוי אימא, היא לא רק "א יידישע מאמע". אימא היא אימא ללא הבדל דת, לאום, צבע. מי ידע צער אם ששכלה את פרי בטנה. שר הביטחון הציניקן שלי, שאמור להבטיח את בטחוני, מודיע כתגובה שהחמאס שולח ילדים להפגנות כקיר מגן. בושתי ונכלמתי. שילך להר הרצל וייראה קברי נערים יהודים בני ארבע-עשרה שהשתתפו במלחמת השחרור.

לא, לא. לא למדנו את המשפט המכונן ביותר בתולדות האדם, כאשר ביציאת מצרים, עם ישראל שר שיר תהילה לאלוהים לאחר טביעת המצרים בים סוף. כעס עליהם אלוהים ואמר: "מעשי ידי טובעים ואתם אומרים שירה?" (שמות י"ד, 20).

בחושיך אחותי היקרה, את מבינה את מה שאני מבין, מה שאמי ז"ל הייתה מבינה: ש"נאמנות" אוטומטית היא המעשה הכי אנטי פטריוטי בעת הזו. את מבינה ששתיקת כבשים היא המעשה הכי נואל שאת יכולה לעשות כישראלית. תאמיני לי שהסאה כל כך הוגדשה בעבורי, וסלחי לי על הביטוי – החרא שצף על פני המים סתם כל כך את אפי, שלא יכולתי מאז לצפות יותר בטלוויזיה, לא לקרוא עיתונים – מיום השואה ועד למחרת יום העצמאות, המום ממעשי ממשלתי והכאב הנורא מתגובות התמיכה של אזרחי המדינה בממשלתם, כקרנפים במחזה של יונסקו. כמו הייתי הלום קרב העדפתי להיעלם אל תוך המיטה, אל תוך הספרים, צולל אל מעמקי ספרו המכונן של ויקטור פרנקל ניצול אושוויץ "אדם מחפש משמעות".

שתביני אחותי, מה המשמעות עבורי שלא לצפות בטלוויזיה ביום השואה וביום העצמאות. בשבילי יום השואה הוא יותר מיום כיפור. שנים רבות אני צופה, שוב ושוב בכפייתיות חולנית – כך אומרים עלי חבריי, בתמונות השואה הנשקפות מהטלוויזיה. במצוקותיי הלא פתורות לעולמי עולמים, אני רוצה להבין כיצד הפכו בני משפחתי לקורבנות הנאצים – שטן גדול יותר מהשטן שברא אלוהים לנסות את איוב הצדיק. כן, באופן שנראה מזוכיסטי כביכול, אינני רוצה שתשכח ממני ומהעולם כולו, ולו תמונה ממעשי השטן הצרובים בנפשי עד עולם. עבורי צפייה במאורעות האלה ביום השואה היא לא פחות אם לא יותר מ"שמע ישראל" מתמשך שכאילו מתעצם בתקיעת שופר, צפירת הזיכרון שמעמידה את כולנו כאן בישראל בשקט מצמית למשך שלוש דקות, כמו שכתוב במעמד הר סיני: "והעם רואה את הקולות".

ביום השואה אני לוקח יום חופש ובוהה אילם בטלוויזיה בסרטי תעודה, לא מאמין ליצר כפיו של מה שנקרא בטעות בן אדם, ושוב ושוב מנסה להבין את מה שעברה אימא ומשפחתה "שמה בלאגר", בעגתנו בני ניצולי השואה, ושוב ושוב אני לא מצליח. רק דבר אחד אני מבין: שרצח בני משפחתם של הורי, בני משפחתי, הוא מעשה ידי אדם. כי אם היו מעשי ידיו של אלוהים הרי אין בנמצא אלוהים. יתגדל וישתבח שמיה רבה.

מצד שני, הבליחה בילדותי הבוכייה יום יום – מצער העולם של הורי – קרן אור גדולה אחת: מאז ומתמיד אני אוהב לצפות בטקסי יום העצמאות בישראל שהיה יום חגה הגדול של אימא ז"ל – יותר מחג הפסח המסמל את היציאה מעבדות, שמחתה שסוף סוף מצאה מנוח לרגליה, כיונה של נוח, אותן רגליים שנשאו אותה בצעדת המוות. במשך השנים שמחה זו הועמה אצל אימי על ידי המלחמות האינסופיות כאן בארץ אבות, חרדה עד מוות מהמחשבה שתיאלץ לקבור את שני בניה לאחר שבבירקנאו שכלה את משפחתה בסלקציה של דוקטור מנגלה. פעמיים להישאר בחיים לאחר ששכלה את בני משפחתה? זה כבר יותר מדי. יש לי קרובת משפחה שהתגיירה, וכמו רות התחברה אל עמנו באהבתה לבעלה היהודי, הגיעה לישראל, כשהודיעו לה שבנה נפל במלחמת יום הכיפור, לא יכלה לעמוד בסבל ומתה משברון לב.

אם נחזור למעשה האמיץ שלך אחותי, הרי ששנינו מבינים שאזרחים מפגינים הם לא אויבינו, גם אם הם משליכים אבנים. יהודים רבים השתתפו בהפגנות למען זכויות השחורים באמריקה שהיה בהן הרבה דם, יזע ודמעות. חלקם שילמו בחייהם. הרי כמעט בכל הפגנה בה משתתפים ישראלים במדינת ישראל, מושלכים אבנים וחפצים ועד היום לא נהרג ולו מפגין אחד בהפגנה בישראל על ידי המשטרה, גם האלימה ביותר. מי שנותן פקודה לצלוף במאות בני אדם המוחים על סבלם רק משום שהם לא יהודים – הוא הוא אויבי. היה ויהיה אויבי – מוחק את מורשתי היקרה לי מכל, מעוזי המוסרי והנפשי ממצוקות העיתים. ואם חיילים מבני עמי, משתמשים במטרה אנושית ככלי משחק לצליפותיהם כאילו זה משחק מחשב שהקהל מריע לניצחונו יש לי בעיה לא רק איתם – אלא עם מנהיגים שמובילים אותו בהסתות שלהם למעשים נואלים שהשטן לא ברא. הרי אותו בנימין נתניהו עמד כבר ב-1995 על במה – כאילו היה גלדיאטור המניף דגל אדום מול שור שדעתו מטרפת, מנופף ידו אל עבר המוני השוורים המוסתים שרצחו את רבין ודרסו את הדמוקרטיה שיצרו כאן בעמל רב הורי והוריך.

ובאשר לזוועה של חיילים העולצים בעקבות סרטון המוות של צלף, מי כמוך, אחותי, יודעת את ההבדל בין דרמה קולנועית לבין החיים עצמם. בדרמה את באה לרגש במעשיה מכוננת או לשעשע את הצופה, לשתף אותו בערכים שייטיבו עם האדם, כדי שלא נאמר "יצר האדם רע מנעוריו". ואם אינך מגיעה לטקס פרס "בראשית" הנערך בצל מעשי עוולה, עליהם אין אחראית אלא ממשלתנו, מסרבת ללחוץ את ידו של ראש הממשלה המסית והמדיח, אין ראויה ממך לאזרחות כבוד ישראלית, ואת ראויה לפרס הגדול ביותר מפרס "בראשית" שתרמת אותו מלכתחילה. פרס האנושיות. אמן.