"החברה הגאונה: ילדות, נערות", הספר הראשון מתוך ארבעה בסדרת הרומנים הנפוליטנים של אלנה פרנטה, שיצא לפני שלוש שנים כמעט, התחיל ונגמר בשאלה: מה קרה ללילה, חברתה הטובה של לנוֹ (המספרת). השאלה הזאת ליוותה את הקוראים גם בספרים שבאו אחריו, אם באופן מפורש או רק ברקע. גם בספר הרביעי, "הסיפור של הילדה האבודה", שיצא לאחרונה לאור בהוצאת הספריה החדשה, כל החלטה שמקבלת לנו, כל מקרה מצער, כל שברון לב, ילוו בשאלה "האם זה מה שגרם ללילה להיעלם?".

שירות מיוחד לקוראינו: מי ומי ביקום של לנו ולילה

הדמויות ברומנים הנפוליטנים (גרפיקה: אידאה).

לילה היא נפולי

אין ספק שאופרת הסבון על השכונה בנאפולי היא מרתקת, על שלל מערכות היחסים, הבגידות, השנאה ההתחשבנויות, להיזכר מי עם מי ומי נגד מי. אבל חייבים להודות שהספר הרביעי, שכה ציפינו לו, פשוט מאכזב.

סיפור הרקע של השכונה עובד רק בגלל מערכת היחסים החזקה בין לילה ולנו. אחרי שבספר השני החברות ביניהן כמעט ולא הייתה נוכחת, ובספר השלישי היו הבלחות אבל איטיוֹת, ציפיתי שבספר הרביעי תתפוס מערכת היחסים הזאת את מרכז הבמה. אבל פרנטה, למרבה הצער, משכה ומשכה – ולא שחררה.

החצי הראשון של הספר הוא אקספוזיציה טרחנית, ובמקרה הזה חצי ספר הוא מעל למאתיים עמודים. כל תהליך הפרסום של לנו והפרידה מנינו זוחל, ורק כשהן נכנסות להריון הספר מתחיל לקבל צורה.

החצי הראשון של הספר מעצבן גם כי הוא פשוט לא אמין. כל ההסתובבויות של לנו בסלונים ספרותיים ברחבי אירופה, שברור שאין לה ולו חצי עניין במקומות האלה. כמו שהיא עזבה את פייטרו, כך היה ברור שאלה לא החיים בשבילה, שהיא צריכה את לילה ואת נפולי, שרק שם היא תחזור להיות לנו.

החצי השני של הספר, לעומת זאת, מחזיר אותנו לספר הראשון, וזה יפה וכיף כי כולנו אנשים נוסטלגיים, גם כשמדובר בסדרת ספרים. התאהבנו בלילה ולנו כשהן היו ילדות ששיחקו בבובות ליד הבית של דון אקילה, וככה אנחנו רוצים שהן יישארו, לא בפירנצה או פריז, לא עם נינו ואנצו רק לילה ולנו נגד העולם.

פרנטה בחרה להחזיר את לילה ולנו דרך הבנות שלהן, והתקופה הזאת שאומנם לא הייתה ארוכה, אבל משחזרת את מערכת היחסים של הילדות שלהן, היא הדבר היפה והמעניין ביותר בספר, שהשיא שלה מגיע בשתי נקודות:

הראשונה היא ביום הפרידה של לנו מנינו. אז לנו מקבלת הזדמנות של "פעם בחיים", לחזור לאהוב נעוריה, אנטוניו. הם לא מאוהבים, וברור לשניהם שזה אירוע חד פעמי שלא יחזור לעולם, אבל הם חייבים את זה אחד לשני. "אני רוצה אותך עכשיו" אומרת לנו לאנטוניו, "רק הפעם הזאת: זה דבר שאתה חייב לי ואני לך". כך ,לראשונה בספר, פרנטה מתחילה להחזיר אותנו לחיים הקודמים של לנו ולילה, במעין משחק של דלתות מסתובבות.

נקודת השיא השנייה מתרחשת אחרי שמתפרסמת הכתבה על לנו בעיתון, עם תמונה שלה ושל טינה (ביתה של לילה), מה שמבלבל את הילדות.

אימה (ביתה של לנו) שואלת אז את לנו: "אמא, טינה רוצה לדעת אם אני הבת שלך או היא".

"וגם את רוצה לדעת את זה?" שאלתי אותה.

עיניה נצצו.

לילה אמרה: "אנחנו אימהות של שתיכן ואנחנו אוהבות אתכן".

הרגע הזה, שבו לילה סוגרת את הדיון מי אמא של מי, היא החזרה הסופית של לנו לשכונה והחזרה הסופית של לילה ולנו. כל מה שציפינו לו מסוף הספר הראשון.

כמה מילים על דמויות המשנה

נכון שהחברות של לילה ולנו היא המרכז הבלתי מעורער של הסדרה, אבל פרנטה נתנה לנו בטוב ליבה שלל דמויות משנה מרתקות. חלקן אהובות, חלקן שנואות, אבל כולן צובעות את הספרים והופכות אותם למה שהם.

את כולם אפשר לדמיין ולהשוות לאנשים מהחיים שלנו, או אם את ממש משקיענית, ללכת לחפש ברחובות נפולי. בקרוב תעלה HBO את הגרסה הטלוויזיונית המדוברת לספרים, ונוכל להתאכזב ביחד מאיך הרסו לנו את מיקלה, כרמן ואלפונסו.