דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
23.2°תל אביב
  • 21.8°ירושלים
  • 23.2°תל אביב
  • 21.6°חיפה
  • 22.7°אשדוד
  • 26.0°באר שבע
  • 32.8°אילת
  • 30.0°טבריה
  • 23.1°צפת
  • 24.7°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
דיור ציבורי

דיור ציבורי עכשיו / מחשב מסלול מחדש? נאום "הדיור הציבורי" של ראש העיר העברית בראשונה

אנחנו לא מרבים לעשות את זה, אבל כשראש העיר ללא הפסקה דורש מהמדינה לבנות דיור ציבורי כדי שהערים תהינה מגוונות, ושהפערים יצומצמו, החלטנו להביא את הנאום במלואו | "אנו זקוקים לשוטרות, לכבאים, למורים ומורות - והם נאלצים לעזוב את העיר"

רון חולדאי ראש עיריית תל אביב-יפו (מרים אלסטר  פלאש90)
רון חולדאי ראש עיריית תל אביב-יפו (מרים אלסטר פלאש90)
עמר כהן
עמר כהן
כתב כלכלה
צרו קשר עם המערכת:

בין נאומו של יו"ר מטה הדיור, זאב בילסקי, שתיאר את ההישגים והאתגרים של המטה לנאומו של ראש עיריית ירושלים שתיאר את הישגיו ואתגריו בעירו, עלה אתמול (רביעי)  ראש העיר תל אביב, רון חולדאי ושטח בפני המאזינים בכנס ישראל לנדל"ן של עיתון גלובס, את התהליך שהביא למשבר הדיור בישראל. הפקרות ממשלתית, נסיגה מהתפיסה הערכית שגרסה כי לכל אדם מגיעה קורת גג, וחזון של הפרדת אוכלוסיות הם שיצרו את המשבר.

דבריו של חולדאי הצליחו לחרוג מהשיח המוכר, המטיל את האחריות על על האזרחים וכוחות השוק. על אף שיש ביכולתו של פוליטיקאי להשפיע במעשים ולא רק במילים, בחרנו להביא לכם את עיקרי הנאום, מתוך אמונה שיש במניפסט שהציג חולדאי ראיה נכוחה של המציאות וגם חזון ממשי לעתיד טוב יותר.

מחאת הדיור בנתניה, קיץ 2011. צילום: גילי יערי.
מחאת הדיור בנתניה, קיץ 2011. צילום: גילי יערי.

נאום הדיור הציבורי

"אני, הקטן רוצה לדבר דווקא על הערכים העומדים מאחורי שוק הנדל"ן הישראלי. אני מבקש את רשותכם להוציא מהכיס את האצבע המורה שלי, ולהמשיך לצעוק בכיכר העיר כמו הילד מבגדי המלך החדשים: שבתחום הדיור ממשלת ישראל הולכת עירומה.

בעשורים האחרונים היא התפשטה ממפעלי בניה ציבורית שאפיינו אותה בעבר; התפשטה מהדיור הציבורי, מכלים ליצירת דיור בר השגה ובעיקר התפשטה מאחריות ותפיסה ערכית שהמדינה צריכה לדאוג לקורת גג לכל אזרח.

אני מחזיר אתכם אחורה, לימי הקמת המדינה. ימים של מחסור וגלי עלייה אדירים. אפילו בשנים הללו – העניות ביותר שידענו – השנים של המעברות – נמצאו משאבים ליצירת חלופות דיור לכולם. היה את צו הפיקוח הממשלתי; את השיכונים; את הבנייה הציבורית; את חברות הדיור הציבורי; את מעונות העובדים וכהנה וכהנה.

אלא שמאז סוף שנות ה-70' הלכה וקטנה מעורבות הממשלה בתחום הדיור והתחום הופקר ל"כוחות השוק". כך למשל אם בשנת 78' כ-40% מהדירות שנבנו ביוזמה ציבורית היו במימון ממשלתי מלא, בשנת 1980 השיעור הזה ירד ל-12%.

הפסקת הבניה הציבורית איננה מקרית – זוהי הכרעה ערכית שעברה מאחריות ומעורבות חברתית ממשלתית להפרטה של עוד ועוד שירותים חברתיים.

העניין הוא שדיור הוא לא "קומודוטי" שכוחות השוק יודעים "סדר", בוודאי כשהמדינה היא הבעלים של מרבית הקרקעות. דיור הוא לא מטבע עובר לסוחר או מצרך שנתון לביקוש והיצע גרידא. דיור הוא סוגיה בעיקר חברתית. הוא קובע את פני הערים והיישובים שלנו. הוא קובע את פני החברה והמדינה שלנו.

ערים מגוונות

בכל העולם, אפילו במדינות הקפיטליסטיות ביותר, מבינים שהמדינה חייבת להתערב בשוק הדיור כדי להבטיח חוסן ואיכות חיים אשר תלויים באחריות לקורת גג לכולם ובגיוון האנושי שמרכיב את החברה.

בייחוד במדינה כמו שלנו – עלינו לדאוג שבאותו יישוב יתגוררו יחד אנשים מכל קצוות האוכלוסייה. לצערי, בישראל המגמה היא הפוכה: אנחנו רואים פחות ערים מעורבות, יותר ערים מגזריות, ערים של חרדים נפרדות, מהגרי עבודה בשכונות סגורות, יישובים לעשירים בלבד, פרויקטים ליהודים בלבד ועוד. זה כך משום שגיוון אנושי לא קורה מעצמו. כוחות השוק אינם מסדרים זאת. "עיר לכולם" זו לא סיסמה – זו משימה לביצוע. וישנם כלים שעומדים לרשותה של הממשלה, כמו הדיור הציבורי ודיור בר השגה.

לאחרונה עבר בכנסת "החוק להסדרת דיור בהישג יד". על התיקון הזה בחוק אפשר להגיד הרבה דברים, אבל אי אפשר בשום אופן להגיד עליו שהוא מסדיר דיור בר השגה.

"דיור בר השגה" בראש ובראשונה הוא כלי חברתי שנועד לשרת שתי תכליות מרכזיות:

הראשונה היא שמירה על הגיוון בערים באופן שיאפשר לאוכלוסיות שונות לגור אלו לצד אלו. והשנייה היא יצירת דיור עבור אוכלוסיות חיוניות לתפקודה של עיר. כל עיר זקוקה למעמד הביניים כדי לשמר תפקודי חברה תקינים.

אנו זקוקים לשוטרות, לכבאים, למורים ומורות, לאחים ואחיות. במציאות שבה העובדים והעובדות החשובים הללו משתכרים מעט ביחס לדיור היקר – הם נאלצים לעזוב את העיר ונוצר בה חוסר. היום בתל אביב יפו מורה לא מוכן לעבוד – הוא לא יכול לשכור בה דירה – יקר לו מדי. מצד שני – הוא לא רוצה לבלות כל בוקר שעה וחצי על הכביש מראשון או מנתניה, בהעדר תחבורה ציבורית ראויה. וכך הם מפסיקים לגור בעיר, ואחר כך גם מפסיקים לעבוד בה – וההפסד כולו שלנו.

לאור התכליות האלה, בכל העולם הוטמע דיור בר השגה בפורמט קבוע: מגורים למכירה או להשכרה, שהזכאות להם ומחירם לוקחים בחשבון צרכים חברתיים וגם את מצבו הכלכלי של הקונה או השוכר.

לפני למעלה מעשור למדנו בעירייה את המודלים הללו ומאז אנחנו מפתחים ומשכללים אותם ויצרנו מודל שעובד. אבל זו טיפה בים – הסמכות והמשאבים לטפל בנושא מצויים בידי הממשלה.

התעוררות מאוחרת ומגומגמת

לפני כשנה, הממשלה החלה – באיחור רב – לעסוק בנושא, הכיוון היה מבטיח. בתחילת הדרך הוסבר בדברי ההסבר להצעת החוק כי דיור בהישג יד נועד לסייע לבעלי הכנסה בינונית ונמוכה שאינם מצליחים להגיע לדיור הוגן במחירים שמציע השוק. אכן – נכון.

אבל בישראל כמו בישראל – העם הנבחר – חייבים לעקם את הישר. כבר בנוסח שהועלה להצבעה בקריאה ראשונה נמחק כל זכר לתנאי של גובה ההכנסה. מה שנותר בסופו של דבר הוא שתחת כסות של "דיור בהישג יד", הרחיבו יוזמי החוק את תכנית "מחיר למשתכן" – גם לדירות להשכרה. פשוט שפכו את המים עם התינוק ואפשרו זכאות לכל אחד. גם למיליונרים.

האם זה דיור בר השגה? זה יועיל לצמצום פערים? לגיוון החברתי-כלכלי בערים? האם זה יספק דיור הולם למורה, לשוטרת, לעובד הסוציאלי ולפקיד? בוודאי שלא.

אותה גישה ממשלתית – הזונחת את הערך החברתי של הדיור – אנחנו רואים גם בתחום הדיור הציבורי שהוא כלי נוסף ומשלים הדואג שגם לאוכלוסיות המוחלשות ביותר תהייה קורת גג. שימוש ראוי ונכון בכלי זה דואג לא רק למלאי מספיק של דיור ציבורי ביחס לאוכלוסייה אלא גם לפיזור הדירות בכל אזורי הארץ כך שישמר הגיוון האנושי בכל יישוב.

"התפשטות כמעט מוחלטת של המדינה ממאגרי הדיור הציבורי שלה"

בעשורים האחרונים אנחנו עדים להתפשטות כמעט מוחלטת של המדינה ממאגרי הדיור הציבורי שלה. מכרו ומכרו, אבל הפסיקו לבנות אי שם בסוף שנות השבעים. המלאי הלך והצטמצם.

מאגר של 170 אלף דירות בשנות ה-70' הצטמצם ל-110 אלף ב–1998, והיום הוא צנח ל–50 אלף בלבד. 2,300 מתוכן משמשות לשלל יעדים שאינם דיור ציבורי ועוד כמעט 1,000 עומדות ריקות. כל המאגר כיום מסתכם באחוז או שניים מכלל הדירות בישראל, כשבהולנד זה עומד על 32%, באוסטריה 25%, בבריטניה 18%… ומצד שני – הביקושים לדיור הציבורי בישראל רק עולים: יש כ-3,500 זכאים שממתינים ברשימות של משרד השיכון ועוד 27 אלף זכאים ברשימות של משרד הקליטה. איך מגיעים למספרים האלה? כשמוכרים פי 5 ממה שבונים. מאז 2013 רכש משרד השיכון פחות מ-1,200 דירות ומכר כמעט 6,500.

ואם לא די בכך – הממשלה מוסיפה חטא על פשע. היא באופן מוצהר אומרת שהיא מעדיפה למכור את נכסיה בערים המבוקשות כמו תל אביב-יפו, לרבות מה ששימש בעבר כדיור ציבורי, למרבה במחיר ולעשות "קופה" שתממן מיזמי בנייה ציבוריים ב"פריפריה". רק לפני שנה וחצי, רשות מקרקעי ישראל התהדרה ממכירת קרקעות ציבוריות בשרונה. 5 מיליארד שקל (!) נכנסו מהמפעל העסקי המשגשג הזה – ומהון התגמולים שהתקבלו, אף לא שקל אחד נוצל לדיור ציבורי בעיר.

במקום לאפשר גם לאוכלוסיות מוחלשות להתגורר בעיר, הדיור הציבורי מספסר את נכסיו ודוחק אותן ממנה! שולח אותן לפריפריה! וכך המדינה הופכת ערים כמו תל אביב-יפו לעיר לעשירים. בסוף אני מואשם בתופעה.

אלו הן רק כמה דוגמאות מעטות לאזלת היד בטיפול בתחום הדיור בישראל. שורש הבעיה הוא ההכרעה הערכית והראייה הכוללת! אנחנו רואים צעדים שהם מעט מדי, מאוחר מדי, המחמיצים את תכליתם. הפעילות הממשלתית נובעת בדרך כלל מלחץ פוליטי נקודתי. נקודת המבט היא חד-מימדית – רצים אחרי הגדלת ההיצע והורדת המחיר, במקום לטפל בפערים החברתיים ובגיוון האנושי בערים וביישובים.

גבירותיי ורבותיי – למדינה יש את כל הכלים הדרושים לטפל בדיור: היא בעלת הקרקע, היא הגוף המתכנן, היא הרגולטור. היא גם בעלת כל הסמכויות בתחומים שמשפיעים עליו כמו תחום התחבורה. אבל כל עוד לא תהיה בחינה ערכית אמיתית של תפיסת היסוד ונבין שהזכות לדיור היא זכות בסיסית – אולי נראה האטה זמנית פה ושם, אבל לא נראה שינוי מהותי. אם יימשך הקו של התנערות מאחריות – ימשיכו לקום כאן דורות על גבי דורות ללא קורת גג, שחיים בפערים חברתיים הולכים וגדלים.

נדרש חישוב מסלול מחדש, ויפה שעה אחת קודם.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!