חודשים ספורים אחרי כניסתה לתפקיד שרת המשפטים, פרסמה איילת שקד את המאמר המכונן "מסילות אל המשילות". שם, גם מתנגדיה הגדולים של שקד הבינו שעל דבר אחד אין ויכוח: בניגוד ללא מעט פוליטיקאים אחרים, שקד מונעת מתוך תפיסת עולם סדורה, אותה היא תנסה לקדם ככל האפשר כל זמן שתהיה שרה. הנקודה הראשונה אליה התייחסה במאמר, היא האופן בו הכנסת "מחוקקת את חיינו לדעת". לתפיסתה של שקד, "בכל פעם שחברי הכנסת מצביעים בעד חוק חדש ולוח התוצאות במליאה מראה על תמיכה, באותה שעה בדיוק – חברי הכנסת מצביעים במקביל גם הצבעת נגד. הצבעת הנגד הזו היא הצבעה שקטה; קשה לשים לב אליה, והתוצאה שלה כלל אינה נרשמת בדברי הכנסת. אבל זו הצבעת נגד חדה וברורה. הצבעה נגד החירות שלנו, שמרגע התקבלותו של החוק החדש מצטמצמת והולכת. זו הצבעה נגד החירות שלנו בתחום נוסף המצטרף לרשימת התחומים שהמדינה מסדירה, ושהחל באותו רגע קובעת בו בשבילנו דרך מסוימת שבה, ורק בה, לגיטימי לפעול".
שקד מבקרת את הכנסת על ניסיונה לפתור כל בעיה חברתית בצורה של חקיקה, מתארת חקיקת יתר המנסה להשתלט על כל תחומי חייו של האזרח הישראלי, מקוננת על "אי האמון" שפרץ חקיקה זה מפנה אל האזרח, ומדברת על עומס החקיקה הזה כמגבלה על מידת החופש של האזרח והאזרחית הישראלים. לתפיסתה, גם במקום בו מתגלות בעיות חברתיות החקיקה לא אמורה להיות הכתובת הראשונה אליה פונים. "החקיקה בישראל הגיעה לרמה מסוכנת. החופש של האזרח בישראל נפגע עמוקות מהתחרות הזו שבין חברי הכנסת; מההתערבות המוגזמת בחייו. את התחרות הבריאה בין העסקים במשק החלפנו בתחרות מזיקה בין חברי הכנסת".
ובקיצור – הכנסת מחוקקת יותר מדי, וצריך להפחית כמה שאפשר את המידה בה אומרים לאזרח הנורמטיבי מה לעשות ומה לא.
שיקול מוסרי מכריע את הכף
שנה וחצי מאוחר יותר, שקד רואה איך מליאת הכנסת מצביעה, בזה אחר זה, על שני חוקים להפללת לקוחות זנות ושיקום נשים בזנות. הראשון עבר קריאה טרומית עם 71 תומכים ו-0 מתנגדים, והשני עם 74 תומכים ו-0 מתנגדים. היא עולה על דוכן הכנסת, וכולנו זוכים לשמוע איך לתפיסה הבסיסית הזאת (מינימום חקיקה, מינימום להגיד לאזרח מה לעשות), מחלחלת גם האמונה בכך שניתן וצריך לשנות את מעמדה של הזנות בישראל, גם במחיר התערבות של המדינה.
"הלכתי עם חברות הכנסת לסיור בדרום תל אביב, נפגשנו עם בני נוער שיצאו ממעגל הזנות. יש שיח שמתנהל על כך שבחוק יש פגיעה בפרנסה ובזכות הפרט. זו באמת חקיקה לא פשוטה. זה צמצום של זכויות הפרט: אמרה שקד, "בתחילה חשבת שזו טעות. לאחר שלמדתי את העניין ושמעתי את היוצאים מהמעגל, הנשים סיפרו על התעללות מינית שעברו בילדות וזה מצבם של רוב הנשים, שסבלו מחיים קשים שגלגלו אותם לרצפת התחנה המרכזית… החוק הזה הוא קודם כל הצהרה שללכת לזנות זה לא מוסרי ולא צריך להיות בחברה שלנו. זה לא עניין של קואליציה או אופוזיציה זה עניין מוסרי שאנחנו רוצים להעביר לחברה ולילדים שלנו. החוק הזה הוא התחלה של שינוי".
שקד עשתה יותר מזה, היא עשתה צעד אקטיבי, שבשום אופן לא הייתה חייבת לקחת על עצמה, והחליטה להפוך אותו מעוד חוק פרטי של חברות כנסת מהאופוזיציה (שסיכוייו לעבור קלושים), להצעת חוק ממשלתית ששרת המשפטים בעצמה חתומה עליו ומעבירה אותו.
אם שקד בחרה לקחת על עצמה את חקיקת הפללת לקוחות הזנות, ואם היא בחרה להתחייב לתאריך (לא מאוד מאוחר) להגשתו, מה מונע ממנה ברגע האמת לעמוד בהתחייבות שלה? על מנת לענות על השאלה הזאת צריך לקרוא את דו"ח הוועדה הבין משרדית לצמצום תופעת הזנות, אותו הטילה שקד על אמי פלמור, מנכ"לית משרדה, לערוך.
המוקש שהניחה הוועדה
באופן רשמי, הדו"ח נמנע מהכרעה בשאלה הבסיסית: האם הפללת לקוחות הזנות צריכה להיעשות דרך אכיפה פלילית או מנהלית. השאלה הזאת היא למעשה השאלה הראשונית עליה צריך להכריע. רק לאחר ההכרעה בה, ניתן לרדת לפרטים הקטנים יותר של החוק, ולהתקדם בכתיבתו.
בפתחו של הדו"ח, כותבת פלמור כי הוועדה דנה באופציות השונות הקיימות לפתחה של המדינה בכל הנוגע לתופעת הזנות – החל מאופציית הסדרת הזנות, ועד הפללת לקוחות. פלמור מכריזה כי מכאן, ההכרעה בין האופציות השונות נתונה לידי המחוקק, היות ומדובר בהכרעה ערכית ולא מקצועית.
למרות זאת, בחלק הדו"ח שנועד להציג את האפשרויות המשפטיות הרלוונטיות השונות, הציעה הוועדה את אופציית האכיפה הפלילית המדורגת: קביעת צריכת זנות כעבירה מהדרג הנמוך, השמת אמצעי אכיפה מרוככים בפעמים הראשונות בהן אדם מבצע אותה, ללא מרשם פלילי. בנוסף, בפעמים הראשונות ישלח צרכן הזנות אל סדנאות חינוכיות, ורק לאחר עבירה חוזרת ונשנית תינקט נגדו אכיפה פלילית רגילה.
הדו"ח גם אומר בצורה ישירה כי אכיפה מנהלית לא תתאים לסוגיית הפללת לקוחות הזנות, כי אכיפה מנהלית מתאימה על פי רוב ל"עבירות בעלות אופי טכני ופשוטות מבחינה משפטית, שלא נלווה להן היבט מוסרי ואנטי חברתי משמעותי". בנוסף, מציין הדו"ח כי אכיפה מנהלית לא מאפשרת פנייה לשימוש באמצעים מגוונים יותר מאשר קנס כספי, כגון הפניה לתכנית טיפולית.
פה שקד מצאה את עצמה בבעיה. צרכני זנות הם, לפי מחקרים שונים שנערכו בארץ בעולם, מה שאוהבים לכנות "אזרחים נורמטיביים" – לא פושעים חסרי תקנה, אלא הגבר הממוצע, זה ששייך לקבוצת הרוב באוכלוסייה, לרוב נשוי, ממעמד סוציו-אקונומי ממוצע. על פי כל הערכות, מדובר בעשרות אלפי צרכני זנות ישראליים. דו"ח הוועדה אמנם לא שואל בצורה אקטיבית כמ צרכני זנות פועלים בישראל, אבל מגיע לנתון לפיו בישראל, מדי יום, זנות נצרכת 66,000 פעמים. מול המספרים האלה, ברור ששקד תעדיף חקיקה מנהלית – שמטילה על אותם צרכנים קנסות בלבד, על פני אכיפה פלילית לפיה לאחר מספר פעמים בהם יעבור הצרכן על החוק החדש, הוא יזכה גם לרישום פלילי, והאכיפה שתתחיל בקנסות ובשליחה לסדנאות חינוך נגד זנות, תוכל להפוך גם לאכיפה פלילית רגילה.
הדילמה של שקד
ברור למה שקד, שמאמינה כי בישראל מתקיימת גם ככה חקיקת יתר, תעדיף להטיל על אותם עשרות אלפי גברים נורמטיביים עונש כספי לא גבוה, ולאפשר להם פשוט לשלם ולהמשיך בשלהם. אבל להכריז קבל עם ועדה שהמעשה שהם רגילים לעשות מהווה עבירה על החוק הפלילי, ולאלץ אותם לבחור בין להפסיק לעשות אותו ובין לשלם מחירים ממשיים על בחירתם לעבור על החוק? שקד הייתה מעדיפה לשמוע שניתן להחיל (להכיל?) על צריכת זנות אכיפה מנהלית ותו לא.
בניגוד להעדפה הזאת, האמירה של הצוות המקצועי לפיה אכיפה מנהלית תתקשה להתאים לסוגיה, זורקת אותה היישר ללב הדילמה איתה התחלנו. מצד אחד, שקד מאמינה באמת ובתמים בכך שהממשלה צריכה להתערב בחייו של האזרח הנורמטיבי כמה שפחות. מצד שני – היא מתחילה להאמין שאולי בסוגיית הזנות כן צריך להתערב, אבל, כאמור, באופן ששומר ככל האפשר על מידת הבחירה החופשית של האזרח. צריך לשוב ולהזכיר שהאזרח הזה, הוא לא המיתוס של הגבר הבודד, המוקצה מהחברה, שאולי בכלל איננו אזרח או לא בעל זכות הצבעה. הוא הגבר הנורמטיבי, היהודי, הנשוי, שמצוי לא בשוליים הכלכלים ולא בשוליים החברתיים. בקיצור, קהל מצביעים פוטנציאלים מולם צריך להתנהל בעדינות.
הבוקר התעוררנו לרגע האחרון של הדד-ליין ששקד הציבה לעצמה, ועד אליו התחייבה להגיש הצעת חוק ממשלתית להפללת לקוחות. היות ואף אחד מאיתנו לא רואה הצעת חוק כזאת – אפשר להבין איזה מהצדדים בשקד הכריע.
