אריק לונדגרן, אמריקאי בעל חברת מחזור מחשבים, עומד להיכנס לכלא ל-15 חודשים לאחר ששיכפל דיסקים שנועדו לסייע בשחזור מחשבים למצבם המקורי. לונדגרן ייצר בסין 28 אלף עותקים משוכפלים של דיסקים לשחזור מערכת ההפעלה, לאחר שיצרנית המחשבים DELL הפסיקה לספק אותם. מדוע הפצה של חומר הניתן להורדה בחינם הופכת לעבירה פלילית, ומי מרוויח מזה?
התיישנות מתוכננת אינה המצאה חדשה, אלא עיקרון כלכלי שנועד לגרום לנו לרכוש יותר מוצרים ולחברות שמייצרות אותם להרוויח יותר. "נורת המאה" בתחנת כיבוי האש בליברמור, קליפורניה, לא יצאה משימוש מאז שהותקנה בשנת 1901, (למרות שבשנים האחרונות שתי מצלמות אבטחה שעוקבות אחר הנורה השיאנית כבר התקלקלו). נורת המאה משמשת כעדות לקרטל ייצור הנורות שדאג להפחית את עמידותן, בכדי להגביר את כמות הנורות הנמכרות.
בשונה מכך, מערכת הפעלה של מחשב אינה נורה פיזית, אלא קניין רוחני, ואולי אף שירות בתשלום, אך בלעדיו, הופך המחשב לחסר שימוש. מה שלונדגרן רצה לעשות היה להקל על אנשים לשחזר לעצמם את המחשב לאחר תקלה, בשעה שתיקון מקצועי עלול לעלות כסף רב, ובכך למנוע זריקת המחשב לפח וקניית חדש. כלומר, ישנם מקרים בהם אנשים זורקים מחשבים לא כי הם מקולקלים, אלא רק כי חסר להם דיסק השחזור.
חברת מיקרוסופט הואשמה בהחמרת מצבו המשפטי של לונדגרן, כאשר מומחה מטעמה טען לנזק של מאות אלפי דולרים בשל דיסקים שלא הופצו בפועל. בתגובה להאשמות העלתה מיקרוסופט פרסום בבלוג, עם הפניות לפסק הדין ולתכתובות המעידות לכאורה על הכוונת הפליליות של לונדגרן, ובה כתבה: "לחברה יש תכנית חזקה לתמוך במחדשי מחשבים מורשים: התכנית שלנו תומכת במאות מחדשים לגיטימיים, תוך הגנת הלקוחות". לטענת לונדגרן, הוא פשוט איים על חלק במודל העסקי שלהם, הדורש תשלום כפול על מערכת הפעלה – פעם אחת כשהמחשב נרכש, וסכום קטן יותר – 20 דולר עד 40 דולר בעבור רשיון נוסף, אותו נדרש לשלם מחדש המחשב, למרות שלמחשב כבר יש רשיון שימוש במערכת ההפעלה עם מזהה ייחודי המודבק אליו.
שחזור מערכת – קל בסלולר וסיוט במחשב
אריק לונדגרן הקדיש את חייו למיחזור אלקטרוניקה ממכשירים הראויים לשימוש חוזר, כדי להקל במעט על כמויות הפסולת העצומות שאנו יוצרים. הוא התפרסם כמי שיצר את המכונית החשמלית בעלת טווח הנסיעה הגדול ביותר – 340 מייל. הרבה מעל טסלה, ניסאן ושברולט. לטענתו, את המכונית ששבקה בשל פיוז שרוף, כשהמצבר עוד היה טעון ב-32%, הרכיב מחלקי חילוף בלבד בעלות של 12 אלף דולר.
מיחזור אלקטרוניקה הוא עסק רווחי בארה"ב, ולונדגרן מודה שהפך למולטי מיליונר בזכותו ואף העסיק כ-40 עובדים בחברה שלו. הפרשה החלה להתגלגל בשנת 2012, כשפקידי המכס בארה"ב תפסו משלוח דיסקים המשמשים לשחזור מחשבים שלונדגרן הזמין מסין. במשפט עצמו הוא הודה שהתוויות על הדיסקים הפרו את זכויות היוצרים של חברת DELL, אך הדגיש: "זו עבירה בדין אזרחי, העונש עליה הוא קנס של 7,000 דולר, לא כלא ורישום פלילי". במקום הקנס הפעוט, הוא הואשם בדין הפלילי על ידי המדינה, בכתב אישום שכלל בהתחלה 21 אישומים שונים, מה שעודד אותו לחתום על עסקת טיעון. "עורכי הדין שלי אמרו לי – 'זה לא משנה אם אתה אשם או חף מפשע – אתה צריך לנצח 21 פעמים ברצף ואם תפסיד פעם אחת, תלך לכלא לשבע שנים". שילמתי כבר 800 אלף דולר עד לאותו שלב על הוצאות משפטיות והבנתי שעדיף לי להודות". לדבריו, אין זו הודאה בזיוף תוכנה כפי שטענה התביעה בגיבוי מיקרוסופט, אלא ששופטי בית המשפט בשתי ערכאות לא הצליחו להבדיל בין תוכנה עם רשיון לבין דיסק שחזור.
בראיון לערוץ היוטיוב של הטכנאי הפופולרי לואיס רוסמן אמר: "המטרה הייתה להביא את כלי השחזור למי שזקוק להם. אני משחזר מחשבים מגיל 16, זה כל מה שאני עושה, אני לא מרוויח מהפצת הדיסקים, אלא דואג שאנשים יוכלו לתקן את הרכוש שלהם". הוא הסביר כי מיקרוסופט בכלל לא מספקת דיסקים לשחזור מערכת, אלא רק מרשה ליצרניות מחשבים לספק כאלו. DELL הפסיקה לספק אותם בטענה שהחברה קשובה ללקוחות וכי "הצטברות של דיסקים, ואיתורם בעת הצורך הוא תהליך מבזבז זמן ופוגע בפרודוקטיביות". דל מציעה "מחיצת שחזור" בכונן הקשיח של המחשב עצמו. השחזור מתאפשר רק אם הכונן הקשיח עצמו לא נהרס או נמחק בטעות. אפשרות נוספת היא ליצור כונן USB לשחזור המחשב, אך היא קשה למימוש: ראשית, כל בעל מחשב צריך לדעת שכדאי לו לעשות זאת, לרכוש כונן USB בעבור משימה זו בלבד, ולעקוב אחר ההוראות הטכניות של DELL לביצוע המשימה, וזאת בתנאי שהמחשב תקין. מי שהמחשב שלו נהרס לא יצליח להתקין אמצעי כזה וזקוק לעזרה מקצועית. כך, פעולה קלה לביצוע בכל מכשיר סלולרי – 'שחזור הגדרות יצרן' – הופכת לסיוט בעולם המחשבים.
"אפל לא מפרסמת שרטוטים של חלקי המחשבים שלה, כך שיהיה קשה לתקן אותם. היא מפיצה אותם רק למתקנים מורשים, אבל, וזה האבסורד, להם אסור לתקן אותם. אותם טכנאים שעובדים באפל, או מורשים מטעמה לתקן מחשבים של אפל, כפופים לכללים של אפל, לפיהם אסור להם לתקן חלקים במחשב, אלא רק להחליף חלקים"
כל אדם יכול להוריד מ-DELL ואפילו ממיקרוסופט בעצמה עותק של מערכת ההפעלה בחינם, בהנחה שיש לו רשיון שימוש. לונדגרן ניסה להפיץ את הדיסקים במחיר של 25 סנט בלבד לדיסק, באופן שלדעתו לא פגע באיש. גם טכנאי מחשבים לא זקוקים לדיסקים כאלו כי הם יודעים להסתדר בלעדיהם, אך כאשר הלקוחות רוכשים מחשב שעבר חידוש, כדאי לטכנאים לספק להם דיסק כזה ולהדריך אותם כיצד להשתמש בו אם המחשב יתקלקל או יהפוך לאיטי במיוחד. הפיכת מערכת ההפעלה לאיטית ככל שעובר הזמן היא תופעה שחוזרת על עצמה דווקא במחשבים בהם מותקנת מערכת חלונות של מיקרוסופט, ומשפיעה פחות על מחשבי MAC או מערכת ההפעלה החופשית LINUX, ולכן משתמשי חלונות יכולים ליהנות מדיסק לשחזור המערכת, אם ידעו כיצד להשתמש בו.
סבך משפטי ורעיוני – מהי תוכנה מזוייפת?
בשונה מציור של פיקאסו או נעליים של נייק, הגדרה של 'תוכנה מזוייפת' היא מסובכת בשל העובדה שמדובר בקניין רוחני שקל להעתיק או לשנות. קל לפסול תוכנה כמזוייפת אם נעשה בה שינוי כמו פריצת ההגנות שלה או הוספת וירוסים ורוגלות, ולמעשה כל שינוי בלתי מורשה. בדיסקים שלונדגרן הכין לא היה אף שינוי ולכן אף זיוף – אלו היו העתקים מדוייקים של התוכנה שמיקרוסופט מפתחת, וההתאמה הדיגיטלית שלהם למקור אושרה בבית המשפט. הוא טען שעולם המשפט אינו מכיר את הדקויות של עולם התוכנות המודרניות.
השופט בערעור כתב כי לונדגרן ושותפו השקיעו 80 אלף דולר כדי ליצור את הדיסקים שלונדגרן טען כי הם חסרי ערך מסחרי. בראיון, אמר לונדגרן כי אלו תשלומים בעבור שירותים רבים לאורך שנים רבות, ובעבור הדיסקים הללו קיבל רק 3,400 דולר ולמעשה הפסיד מהייצור שלהם. בבית המשפט נערכו הדגמות של התקנת תוכנה מהדיסקים של לונדגרן שגרמה למחשב לפעול באופן איטי – בדיוק כמו בכל עותק מסחרי שנרכש ממיקרוסופט ללא הכנסת הרשיון המתאים. בית המשפט פירש זאת כך שהפעלת המחשב בוצעה ללא רשיון, בדיסק "שווה ערך" לרכישת רשיון שימוש חדש. לא עזרו ללונדרגן ההסברים מדוע לא הוא ולא טכנאים אחרים זקוקים לדיסקים הללו, אלא רק משתמשים שרוכשים ציוד משומש וממוחזר. בית המשפט גם דחה את הערעור שלו על גודל הנזק הפוטנציאלי – והם חושבו לפי 20 דולר ליחידה ולא לפי המחיר שבו נמכרו – רבע דולר, או 1.75 דולר כפי שנרמז באחת מתכתובות המייל שפורסמו. את הכף המשפטית נגד לונדגרן היטו עוד עובדות – הוא השתמש בסמל של חברת DELL ללא רשות, והעתיק את תווית הדיסקים במלואה, כולל הכיתוב: "לשימוש על ידי יצרני ציוד קצה עם מכירת מחשב חדש בלבד".
חלקה של מיקרוסופט בפרשה
המומחה מטעם מיקרוסופט העיד במשפט כי מחדשי מחשבים נוהגים למחוק אותם לחלוטין ולרכוש רשיון למחשב מחודש ב-20 עד 40 דולר, תלוי בגרסת מערכת ההפעלה. טענה זו לא גובתה בנתונים והטכנאי לואיס רוסמן מטיל בה ספק. באותו משדר אמר לונדגרן כי "רק מי שרוצה לעדכן גרסה הוא בעל סיבה הגיונית לרכוש רשיון. אם אתה לקוח מחשב ישן עם חלונות גרסה 7 ורוצה למכור אותו ב-50 דולר יותר עם גרסה 10, שווה לך לרכוש רשיון ב-25 דולר". רוסמן מניח, שרוב הטכנאים פשוט משתמשים במדבקה על המחשב ועליה מזהה ייחודי של הרשיון ממיקרוסופט, ומקלידים אותו כאשר הם מחדשים את המחשב.
האם זה חוקי? בדיקה באתר מיקרוסופט למחדשי מחשבים, העלתה לינק שבור לגבי מידע בנושא. במקום אחר באתר ניתן להוריד הנחיות לשחזור מחשב. כדי להימנע מרכישת רשיון חדש לחלונות גרסה 10 (היחידה המוזכרת במסמך), הטכנאי זקוק לא רק למדבקה עם הרשיון המקורי, אלא גם לדיסק הקשיח המקורי והתקין של המחשב, או לדיסק השחזור המקורי של היצרן ואפילו לפלייר הרכישה המקורי (כן, מנייר, זה שנהוג לזרוק לפח) עם ההנחיות לשחזור המחשב. טכנאי מחשבים אליו פנינו אמר כי באותה מידה היה ניתן לדרוש גם שערה מזנב של חד קרן. באופן הזה מיקרוסופט מנסה לגבות עוד 20 דולר לפחות מכל מחשב מחודש, בצורה שמייקרת את מחירם, ופוגעת בפלח קונים מרכזי בשוק אליו הם מיועדים – משפחות מעוטות יכולת. מחשבים כאלו נמכרים בישראל למשל בגרופון, אך רוב הדגמים מיושנים מאוד ויתקשו להתמודד אפילו עם גלישה מהירה באינטרנט. ברור, שייקור של אפילו 20 דולר משפיע מהותית על מחירי העסקה במחשבים כאלו, ומעשיר את קופתה של מיקרוסופט בתשלום שני על רשיון, למרות שהמחשב נרכש עם רשיון צמוד. לפי הנחיות החברה, התוקף של הרשיון פג כאשר הדיסק הקשיח מפורמט, ואז מתחייבת רכישת רשיון חדש. אלו ה-20 דולר אותם ניסה לונדגרן לחסוך למחדשים ולקונים, באמצעות אספקה של דיסקים לשחזור המערכת. השימוש בהם לא עולה בקנה אחד עם ההנחיות של מיקרוסופט, וכאן נכנס לפעולה הטיעון הפוליטי לפיו חברות המחשוב גוזלות מאיתנו את הזכויות שלנו על הרכוש שלנו בשילוב של אמצעים משפטיים וטכנולוגיים.
המלחמה ב'זכות לתקן'
ענקיות הטכנולוגיה בוחרות לשלול בהדרגה את הזכות לתקן מכשירים אלקטרוניים על ידי מתקנים עצמאיים או בשיטת 'עשה זאת בעצמך'. חברת אפל למשל, פוגעת במכשירי האייפון כך שאם הוחלף בהם לחצן הבית, סורק תביעות האצבע יפסיק לעבוד, ואם המסך יוחלף באופן עצמאי, עדכון הגרסה למכשיר יהפוך אותו לבלתי ניתן לשימוש. מדגם לדגם, מחשבי המקינטוש נבנים כך שיותר חלקים מרותכים ללוח האם והופכים לבלתי אפשריים לתיקון ובכך גורמים ליצירת פסולת אלקטרונית רבה יותר, תוך הגברת המכירות של מוצרים חדשים. להבדיל, יפן מכריחה את אזרחיה לגרוט רכבים תוך מספר שנים מועט, אך יש לכך אינטרס ציבורי – רכבים חדשים מזהמים פחות ובטוחים יותר – ויש תועלת ציבורית בהשבתה המתוכננת ביפן. למרות זאת, יפנים רבים מעדיפים למכור מכוניות משומשות לאוסטרליה מאשר לשלם תמורת הגריטה שלהן ביפן. במקרה של השבתת מחשבים, או הטלת קשיים על התיקון שלהם, מדובר בהפיכת ציוד תקין לפסולת, רק כדי לקדם אינטרס מסחרי.
כפי שנחשף בעבר ב"דבר ראשון", הסכמי השימוש בחלונות גרסה 10, שונים מהותית מגרסאות קודמות, כך שמדובר למעשה בשירות ולא בתוכנה. מיקרוסופט מעדכנת אותה לפי רצונה, מוסיפה אפשרויות ומשביתה אחרות לפי שיקול דעתה, אוספת מידע לצורך מכירה לגופים שלישיים ומרשה לעצמה לשמור עותק מכל פעילות שבוצעה במחשב. למעשה, שימוש בחלונות 10 דומה לקניית רשות להשתמש במחשב שקנינו בכספנו, ורק לפי הכללים שמיקרוסופט מכתיבה. חברת אפל ניסתה להפוך את הסכמי הרכישה של מכשירי האייפון להסכמי השכרה, כאשר הזכויות על המכשיר עצמו נשארות בידיה, אך הפסידה בתביעה המשפטית בנושא. עם זאת, אפל מפסיקה לעדכן מכשירים, גם אם הם תקינים, או גורמת להאטה שלהם כאשר הם כן זוכים לעדכון גרסה וזאת כדי להמאיס אותם על בעליהם ולעודד רכישת מכשיר חדש.
זה היה יכול להיות מהלך חיובי, אם החברה הייתה דואגת לאיסוף המכשירים הישנים ומחזור סביבתי שלהם תוך פיצוי הוגן למי שמשדרג, אך העיקר מבחינת החברה הוא להצליח למכור כמה שיותר מכשירים חדשים. בעלי חנויות התיקונים, כמו לואיס רוסמן ממנהטן, מתקוממים נגד גישה זו: "אפל לא מפרסמת שרטוטים של חלקי המחשבים שלה, כך שיהיה קשה לתקן אותם. היא מפיצה אותם רק למתקנים מורשים, אבל, וזה האבסורד, להם אסור לתקן אותם. אותם טכנאים שעובדים באפל, או מורשים מטעמה לתקן מחשבים של אפל, כפופים לכללים של אפל, לפיהם אסור להם לתקן חלקים במחשב, אלא רק להחליף חלקים". לפי רוסמן, עלות התיקון במצב זה מתקרבת לרכישה של מחשב חדש. "החנות שלי באיזור יקר במנהטן", אומר רוסמן, "השכירות פה גבוהה, וכל בקבוק מים באיזור הזה עולה 3 דולר במקום 75 סנט במקום אחר. עדיין, אני אגבה 350 דולר על תיקון מחשב בלוח האם של מחשב מק-בוק, שזה חצי ממה שאפל יקחו ממך".
במספר רב של מדינות בארה"ב החלו תהליכי חקיקה להבטחת 'הזכות לתקן', וכעת מדינת קליפורניה שוקלת חקיקה כזו. החוק יחייב יצרניות של ציוד אלקטרוני לפרסם את המפרטים של המכשירים האלקטרוניים שלהם, כך שמתקנים עצמאיים יהיו מסוגלים לתקן אותם בקלות. כבר כיום, יצרני רכב מחוייבים לפרסם את המפרטים של הרכיבים האלקטרוניים שלהם וכן למכור חלפים למוסכים עצמאיים, וזאת בכדי לשמור על רמת הבטיחות ברכב.
מדובר גם במאבק תרבותי
הכיוון אליו הולכים מוצרים כמו מקבוק של אפל, או הסרפס-בוק של מיקרוסופט הוא יצירת מכשירים שקשה מאוד לתקן – שימוש בדבק במקום בברגים, הלחמות של רכיבים בלעדיים במקום רכיבים סטנדרטיים עם חיבורים מקובלים, הינמעות מהחזקת מלאי של חלפים – ובכך למנוע בפועל את יכולת התיקון. הדרך הפשוטה ביותר למנוע מהן להכתיב את התנאים בשוק היא פשוט לא לרכוש מוצרים כאלו, אלא שאין דרך להגיע לכך ללא שינוי תפיסה תרבותית – דרישה למכשירים ברי תיקון ולא טכנולוגיה שנזרקת לפח בכל שנה. כל עיתונות הטכנולוגיה והסקירות המקצועיות מתעלמות לחלוטין משאלת ההרכבה של המחשב ועד כמה ניתן לתקן אותו. רק אם תתפתח תנועה המשלבת בין שיקולים צרכניים לשיקולים סביבתיים, ניתן יהיה לפתח מסלול השבתה מועיל – כמו ברכבים ביפן, או של מוצרים ברי תיקון, כפי שמבקש לונדגרן לעשות.
