פרויקט שמעון. ברוכים הבאים לכור האטומי בדימונה, או בשמו הארוך יותר: וילון מספר 3, זה שראש הממשלה בנימין נתניהו שכח להסיר. כאן, גם 60 שנים אחרי שהוקם בלב הנגב, ממשיכים לייצר גרביים לאדידס. או, אם להסתמך על אתר האינטרנט של המקום: "מטרתה של הקריה למחקר גרעיני לקיים פעילות מחקרית, לימודית ויישומית ענפה". עכשיו אתם בטח רוצים להתעכב על "היישומית" כי זה מעיד ודאי על החלק של הרכבת הפצצות (לפי פרסומים זרים כן?), אבל לא. "היא נועדה להרחיב ולהעמיק את הידע הבסיסי במדעי הגרעין ולהוות תשתית לפיתוח מעשי וכלכלי של האנרגיה הגרעינית והשימוש בה", מסבירים באתר. כן, למרות שכל הממשלות שקמו כאן מעולם לא עשו צעד אחד בכיוון של אנרגיה גרעינית, בשונה מצרפת ואחרות, מדינת ישראל הרשמית ממשיכה למכור לנו ולעולם שדימונה לא שונה ממתקן להתפלת מים. כל זה קורה בשעה שראש הממשלה "חושף" בפני העולם כיצד איראן העזה להסתיר ולשקר אודות פרויקט הגרעין שלה, כאילו העניין הזה של ההסתרה לא היה פטנט ישראלי רשום. "פרויקט עמאד", כך קראו האיראנים לתכנית שלהם לפי נתניהו, וזה זמן טוב באופן כללי להיזכר בתכנית אחרת – נקרא לה "פרויקט שמעון".

אמצע שנות החמישים, ישראל הצעירה נחשבת עדיין בעיניי המערב למדינה קטנה וצנועה שרק מנסה לשרוד באמצע המדבר, מוקפת אויבים מרים. מהנדסים צרפתים מגיעים לדימונה כדי לעמוד מקרוב אחר בניית הכור הגרעיני שהואילה לספק הרפובליקה בימי הרומן הקצר בין המדינות, הרבה בזכות הקשרים שטווה שם שמעון פרס, אז מנכ"ל משרד הביטחון. הצרפתים הטמיעו את הטכנולוגיה, ואילו על שכבות הבטון והתשתיות עמלו מאות עובדים של "סולל בונה", עופר וחרות. בשרטוטים של דן איתן, אחד האדריכלים שנבחרו אז למלאכת התכנון של המבנים השונים שכללו אפילו ספריה, אפשר למצוא את הכיתוב: "מרכז אזרחי בנגב". השרטוטים וכמה תמונות מתוך אתר הבנייה הותרו לפרסום רק בשנת 2013, אף שכל מה שאמור לעניין נמצא עמוק מתחת לאדמה.

ההסתרה הגדולה, למרבה האירוניה, הייתה דווקא מעיניה של אמריקה – הידידה הגדולה של היום. היה זה קיץ 1960 כשהשגריר האמריקאי בישראל, צעיר בשם אוגדן ריד, טס במסוק מעל שמי הנגב ושאל לפשר העבודות הנרחבות שרואות עיניו. "זה מפעל טקסטיל", הסביר לו הנספח הכלכלי הישראלי, עדי כהן. האגדה הזו החזיקה לא יותר מחודשים אחדים, עד שהניו-יורק טיימס חשף כי מדובר למעשה בכור גרעיני. הפרסום הזה אילץ לראשונה את ראש הממשלה דוד בן גוריון להודות שאכן לא מדובר במפעל, אלא ב"כור למטרות שלום" עם הספק של 24 מגה ואט בלבד – הרבה פחות מההספק בפועל.

26 שנים מאוחר יותר, כשלעולם כבר אין ספק בדבר יכולתה הגרעינית של ישראל (בין היתר לאור ניסויים מסתוריים על אדמת אפריקה) דווקא אזרח ישראלי היה זה שנעץ את המסמר וחשף את הסוד הגלוי ביותר. מרדכי ואנונו, טכנאי שפוטר מעבודתו בכור, סיפק לעיתון הסאנדיי טיימס הלונדוני עשרות תצלומים ואינדיקציות נוספות על המתרחש מתחת לאדמה בדימונה. החטיפה שלו בידי המוסד על אדמת רומא וכליאתו הממושכת באשמת בגידה, לא הותירו הרבה ספקות בדבר גודל העניין.

בחזרה לקריה בתל-אביב, אל המופע המרהיב (והרהבתני) של נתניהו השבוע. ראש הממשלה, כמו ואנונו (ולהבדיל), הציג את מה שהעולם כולו כבר ידע. האיראנים טענו שהם מפתחים יכולת גרעינית למטרות מחקר, אך בפועל חתרו לנשק יום הדין. הבו לנו את החצוצרות והתופים בשביל אפקט הדרמה. כן, האיראנים אמרו דבר אחד, עשו דבר אחר, החביאו והסתירו. לשקר לאמריקאים? באמת, שיא החוצפה. ארה"ב צריכה להפציץ מיד כל מתקן גרעיני שהוסתר ממנה. אה, רגע. תשכחו מזה.

טילי נ"מ אירניים (צילום: משרד ההגנה האירני דרך AP).

גול עצמי. השיח הישראלי סביב הגרעין האיראני חוטא בשטחיות אופיינית, כזו שרואה את הדברים בפריזמה הצרה ביותר ועל רקע הנרטיב שאין בלתו: והיא שעמדה. אנחנו כנרדפים תמידיים, מול האויב שרוצה להשמיד אותנו. איראן היא לכל הדעות ישות מסוכנת שמפיצה ומממנת טרור, ומוטב שישראל תמצא כל דרך למנוע ממנה פצצה גרעינית. ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מהמניעים האמיתיים והעמוקים יותר של איראן בסוגיית הגרעין: מדובר במדינה שמשקיעה משאבים רבים באקדמיה ובמחקר בפרט, מעצמה טכנולוגית והמדינה היחידה במזרח התיכון שיש בידיה לפתח אמצעים מתקדמים במיוחד ללא סיוע של גורמים חיצוניים. המוטיבציה של איראן לשפר טווחים, לבנות טילי שיוט ומטוסים ללא טייס, להפוך למעצמה גרעינית ואפילו להגיע לחלל – לא שונה מהמוטיבציה של כל מדינה אחרת לרבות ישראל. תעשיית הנשק מאז ומעולם הייתה קטר טכנולוגי ומקור לגאווה לאומית, בוודאי בישראל (רק אתמול התגאה שר הביטחון אביגדור ליברמן בזינוק שנרשם השנה ביצוא הביטחוני שלנו), והיא כזו גם באיראן. ספק אם מאמצים דיפלומטיים יכולים לדכא מוטיבציה טבעית ואותנטית כל כך, ומכאן התמיכה של מרבית מדינות המערב בהסכם הפושר אליו הגיע הנשיא האמריקאי לשעבר ברק אובמה. אם ישראל תמצא שהיא לבד במערכה רגע לפני נקודת האל חזור, ייתכן מאוד שהיא תהיה חייבת לפעול צבאית כפי שפעלה בעיראק ובסוריה. אבל להפוך את ההתעצמות האיראנית למשימה שכל כולה השמדת ישראל ולהתרברב בחשיפת ההסתרה כאילו ישראל היא פיית השקיפות – זה כבר בעיקר זלזול באינטליגנציה של המערב עד כדי גול עצמי שעשוי לפגוע במוקדם או במאוחר במדיניות העמימות הגרעינית שטפחנו במשך שנים.

פגישת נשיא המדינה ריבלין עם נציגי הממתינים לאיחוד משפחות השוהים באתיופיה בציפייה לעלות ארצה. 1 במאי 2018. (צילום: מארק ניימן / לע"מ)

דרך ארוכה. חוסנה של מדינה נמדד לא רק ביכולתה הצבאית ובאיתנותה הכלכלית, אלא גם ואולי בעיקר בהכלה החברתית שלה, בערבות ההדדית וביד המושטת. שארית יהודי אתיופיה, בסך הכל 8,000 איש ואישה, ילדים וטף, ממתינים שנים על גבי שנים לקליטתם בישראל לאחר שסורבו על ידי משרד הפנים בשל ספקות באשר ליהדותם. מדינת ישראל שהבטיחה עם הקמתה להיות לבית עבור כל יהודי העולם, קרעה משפחות שלמות לחלקים, העלתה את אלה ודחתה את אלה. עם כל הכבוד לקפדנות ההלכתית, מצופה היה למינימום של הומניזם – תכונה יהודית בפני עצמה. לא להשאיר משפחות מפוזרות ומפוצלות. לא להותיר את האנשים האלה כל כך הרבה זמן בחוסר ודאות. "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", אמרו השבוע נציגי הקהילה באתיופיה, לנשיא המדינה רובי ריבלין שביקר שם. נדמה כי אין שום סיבה להאריך להם את הדרך עוד יותר.