בשנה שעברה, כשקוריאה הצפונית הייתה בשיאו של המירוץ הקדחתני להשגת נשק גרעיני, נהגתי להתבדח עם עמיתי היוֹנג-ג'ין קים על כך שנצטרך לכתוב על משהו אחר לגמרי כש-2018 תתחיל. קוריאה הצפונית התנהלה בפרובוקטיביות יוצאת דופן, והאיומים שלה על שימוש בנשק גרעיני נראו אמיתיים. היה גם נשיא חדש בוושינגטון שהיה נראה ששוקל ברצינות להשתמש בכוח צבאי נגד הצפון, אפילו אם צעד כזה היה מצית מלחמה של ממש.
כל ידיעה שכתבנו הייתה עגומה ומבשרת רעות יותר מזו שקדמה לה.
ועדיין, זכרתי כל הזמן שהיחסים בין הקוריאות התאפיינו תמיד בתנודות פרועות ומפתיעות. חוץ מזה, אולימפיאדת החורף שעמדה להתקיים בקוריאה הדרומית בחודש פברואר נראתה כמו הזדמנות טובה עבור פיונגיאנג להושיט יד לעולם בזמן שהיא מחפשת איך למנף את הנשק הגרעיני לטובת הישגים דיפלומטיים.
אולי באביב נכתוב סיפורים על איחוד משפחות שהופרדו במלחמות, היה היונג-ג'ין אומר. לא היה לנו מושג כמה הוא צדק.
החודשים האחרונים היו מסחררים. העניינים התקדמו מהר יותר ממה שניתן היה לדמיין, לפעמים היינו נשארים בלי אוויר ממש, מנסים להבין מה המשמעות שלהם.
אלפי אנשים מקוריאה הצפונית הציפו את משחקי החורף בפיונגצ'אנג, בהם גם אחותו הפוטוגנית של מנהיג המדינה קים ג'ונג אוּן, שהעבירה מסר על רצונו העז של אחיה לקיים פגישת פסגה עם נשיא קוריאה הדרומית.
ואז הופיע קים
וביום שישי שעבר הוא הופיע, המנהיג הצעיר והמחוצף, לבוש בחליפת מאו טסה-טונג וזורח מאושר, אוחז בידיו של הנשיא כסוף השיער מון ג'יאה-אין, בזמן שהשניים צועדים מעל לוח הבטון הסדוק שמסמן את הגבול בין הקוריאות.
זה היה מראה מדהים. קים צץ מתוך בניין בצד הצפוני של פאנמונג'ום, הכפר בו נחתם הסכם הפסקת האש של מלחמת קוריאה, ירד לאיטו במדרגות ואז צעד לעבר קו שביתת הנשק, הזמן שהפמליה שלו פינתה לו את הדרך כמו ים סוף לפני משה.
מאות כתבים, נצורים במרכז התקשורת במרחק רב מפאנמונג'ום, פרצו במחיאות כפיים וקריאות שמחה כשמסכי הענק הראו את הרגע בו קים ומון נפגשו.
יכולתי להבחין בצמרמורת שאחזה ברבים מאנשי התקשורת של קוריאה הדרומית. אני הייתי אחד מהם. האמת שלא הבנתי בכלל מה הרגשתי, או איך אני אמור להרגיש, מול אירוע כל כך משמעותי, שיכול לשנות, לטוב או לרע, את עתידם של מיליונים, כולל את שלי ושל משפחתי.
כמו תוכנית ריאליטי עליזה ומבוימת היטב
הגאווה הגדולה ביותר שלי כאזרח קוריאה הדרומית הייתה תמיד העובדה ששפכנו את דמנו שלנו על מנת לזכות בדמוקרטיה ולהשתחרר מעולן של הדיקטטורות הצבאיות ששלטו במדינה משנות השישים ועד שנות השמונים. לא למדתי אף פעם לחלום על מדינה מאוחדת אותה נחלוק עם מי שנראית כעת כאחת הדוגמאות הגרועות בהיסטוריה של שלטון דיקטטורי.
אף פעם לא הצלחתי להתחבר מבחינה רגשית לשמאל הלאומני של קוריאה הדרומית, שממשיך להתייחס לקוריאה הצפונית כמו אל ילד פרוע עם לב זהב. אותה מידה של ריחוק שמרתי גם מהימין הלאומני, הנוטף שנאה לפיונגיאנג בזמן שהוא מאדיר את הדיקטטורים שלנו מהעבר.
כך שלא יכולתי להתרגש יותר מדי מהחיוכים הרחבים, הידיים המורמות וההצהרות השאפתניות (גם אם צפויות מראש) של קים ומון על שלום של קבע ואיחוד בין המדינות – מטרות שנשארו בלתי מושגות כבר עשרות שנים. ההתחייבות שלהם לפעול ל"פירוז מוחלט מנשק גרעיני" בחצי האי הקוריאני הרגישו עמומות וחסרו התייחסות ללוחות זמנים או מנגנוני פיקוח.
התרגשתי הרבה יותר במפגשי הפסגה הראשונים של 2000 ו-2007, בהשתתפות אביו של קים, קים ג'ונג-איל. אך הן נערכו כשהאיום הגרעיני של קוריאה הצפונית היה בשלבי התפתחות מוקדמים. היה הרבה יותר קל להפוך את קים ג'ונג-איל לדמות סימפטית, דיקטטור עם נטייה לעסוק בפרטים הקטנים שנאבק להתגבר על עשורים של כשלונות כלכליים ורעב מזעזע, בזמן שבני עמו לא יכלו עוד להתעלם מהעובדה שקוריאה הצפונית הובסה בתחרות מול קוריאה הדרומית.
קים ג'ונג און הוא ללא ספק מנהיג כריזמטי הרבה יותר מאביו, והראה צדדים אכזריים בזמן שביסס את כוחו כמנהיג.
למרות העושר הרב שלה, לקוריאה הדרומית אין שום דרך נראית לעין להתמודד שווה בשווה עם המנוף הדיפלומטי שתכנית הגרעין מעניקה לקים.
עבורי, מפגש הפסגה הזה הרגיש כמו תוכנית ריאליטי עליזה ומבוימת היטב, מלאה בכניסות ויציאות דרמטיות, מוזיקת פופ ווידאו-ארט. היא הסתיימה בעסקה אבל בלי אף צעד קונקרטי ביחס לאיום הגרעיני.
הדיון המשמעותי ביותר על פירוק קוריאה הצפונית מנשקה הגרעיני – כולל מה, מתי ואיך זה יקרה – יתקיים בכל מקרה בין קים לנשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שאמורים להיפגש במאי או ביוני.
למרות זאת, לקוריאה הדרומית היו את כל הסיבות לתכנן את הפסגה לפרטי פרטים כהכנה לשיחות בין קים לטראמפ. מון תמיד טען שסיאול צריכה לשבת ב"כיסא הנהג" במגעים עם הצפון. בשנה שעברה, המסר הזה היה חשוב לתושבי המדינה שלו, כשניסויי הטילים של הצפון והציוצים הבומבסטיים של טראמפ עוררו חשש אמיתי למלחמה אזורית.
האומץ של סבתא, התקווה שלי
כשאתה צאצא של פליטת מלחמה, אתה לומד להעריך את השלום. אני חייב את עצם קיומי ללי יאנג-הי המנוחה, אישה אמיצה מעיירת החוף היאג'וּ שבקוריאה הצפונית, שעלתה על סירה צפופה עם שני בניה הפעוטים למסע הימלטות לילי לדרום, חודשים ספורים אחרי תחילת מלחמת קוריאה ב-1950.
סבתי נהגה לספר לי איך סירות הלילה ההן סירבו להעלות ילדים קטנים מחשש שהם יפרצו בבכי ויחשפו את ניסיון ההימלטות. לפעמים, אנשי הצוות היו מכריחים אמהות לזרוק את התינוקות שלהן לים, הייתה מספרת. היא הורשתה לעלות על הסירה רק אחרי שסיממה את שני בניה, אולי עם אופיום, והראתה לצוות שהם מעולפים לגמרי.
אני לא שוכח אף פעם מה סבתא שלי עשתה עבור המשפחה שלנו – או את המדינה ממנה היא הייתה כל כך נחושה להימלט.
ימים יגידו אם הגישה בה משתמש מון כדי להגיע לשלום היא הטובה ביותר. אבל אני כל כך מקווה שהוא צודק.
קים טונג-היונג נולד וגדל בקוריאה הדרומית. הוא מסקר את הנעשה בחצי האי הקוריאני עבור סוכנות הידיעות איי.פי מאז 2014. ניתן לעקוב אחריו בטוויטר
