"ועדת המשנה למוכנות העורף הכריעה: יבוא האמוניה לישראל יתבצע במכליות קטנות – עד להקמת מפעל לייצור מקומי", כך נאמר בהודעה לתקשורת שיצאה אתמול (שלישי) מטעם הוועדה. כיצד קורה שחברי כנסת, חברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת מקיימים ארבעה דיונים מעמיקים, ואף מטריחים עצמם לסיור במפרץ חיפה, כך שבסופו של דבר אין הכרעה, שממילא לא בסמכותם, והבעיה אותה בחנו לא ממש קיימת?

מאחורי ההודעה לתקשורת עומד מסמך ממשי עליו חתומים שני חברי כנסת – אבי דיכטר (הליכוד) ועמיר פרץ (המחנה הציוני). המילה 'הכרעה' לא מוזכרת בו אפילו פעם אחת, ולא בכדי. למסמך יש מסקנות, והן די מאלפות בחלביות שלהן. על החלטות גורמי הממשלה כתבו כי "אנו סבורים כי הליך קבלת ההחלטות בנושא היה מעמיק, ענייני ומקצועי". לב המסמך הקצר, של תת-ועדת החוץ והביטחון – "ועדת המשנה להגנת העורף" – מגיע בחלק הבא: "עקרונית, אלמלא התנגדותם של עיריית חיפה והארגונים הירוקים לחיבור המפעל בצפון באמצעות הזרמה ישירה מספינה קטנה, הוועדה הייתה תומכת בפתרון ההזרמה הישירה מאונייה קטנה, כפי שסברו הוועדות המקצועיות. מאחר והתנגדות עיריית חיפה עומדת בעינה, הרי שאנו סבורים שנכון לקדם את פתרון האיזוטנקים כפתרון זמני, עד שימומשו הפתרונות לטווח ארוך".

הדיון המשפטי לא הוביל לפתרון, אבל חשף אמת חשובה שרוב השרים וחברי הכנסת כלל לא מכירים או מעדיפים להתעלם ממנה – "חיפה כימיקלים" היא עסק פרטי, לא עסק של המדינה ולא בעל חשיבות לאומית. אמנם המדינה הקימה אותו, אבל היא הפריטה אותו כבר בשלהי המאה הקודמת

האם יש כאן שיקול דעת הקשור לחוץ וביטחון? אולי משהו ששייך להגנת העורף? מדוע בחרו חברי הכנסת להתחבא מאחורי הארגונים הירוקים?

למעשה, אף אחת מהשאלות לא חשובה, מפני שלוועדה הזו אין סמכות לקבל החלטה בנושא. על פניו, נראה שמדובר בסך הכל בהסקת מסקנה הגיונית, לא מזיקה ופשוטה שלא מצריכה ראש שב"כ בדימוס ושר ביטחון לשעבר. כמה מומחיות צריך בשביל לומר: "פשוט תסתדרו"? אבל את הזמן שהשקיעו חברי הכנסת היה ניתן לנצל גם לכיוונים מועילים.

קורא תמים יכול לתהות איך קרה שלעיריית חיפה יש סמכות לפסול לחיפה כימיקלים מערך יבוא שהמדינה אישרה, סביבתית וביטחונית? התשובה מתחילה בפסק הדין של בית המשפט העליון, שסגר את מיכל האמוניה, העביר ביקורת חמורה על "חיפה כימיקלים" והוסיף לה "אפליה" לרעה – עליה לציית לחוק, קלה כחמורה. לכן, עד שאין לה רישוי עסקים והיתרי בניה מעיריית חיפה, גם למדינה אסור להעניק לה היתרים ולכן המפעל נשאר מושבת.

לפני שנה הזהירו התעשיינים וההסתדרות שסגירת המיכל עלולה להביא לאלפי מפוטרים. זה לא קרה. השר להגנת הסביבה, זאב אלקין, צדק – המשק הישראלי הסתגל ולמד לייבא אמוניה במיכלים קטנים, ללא מיכל אחסון ענק. מי שלא הסתדר הם העובדים של חיפה כימיקלים בצפון, שנאבקו מאבק ארוך, ובסופו רובם הושלכו לחל"ת או לפיטורין. המצוקה היא בייחוד בקרב עשרות עובדים ותיקים שאין להם היום שום פרנסה וגם זכאותם לדמי אבטלה אוזלת והם משלמים מחיר אישי כבד על מחדלים של אחרים.

מפרץ חיפה (צילום: דבר ראשון).

עיריית חיפה התנגדה לכל המשך של מיכל האמוניה באמצעים אחרים – דוגמת אניה בעגינה קבועה, וללא מיגון. "חיפה כימיקלים" לא מעוניינת בכל פתרון אחר. הצדדים התבצרו בעמדותיהם, כאשר לא הועילו גם מאמצי השופט אלכס קוגן מבית הדין המחוזי לעבודה, שגייס את הבכיר לשעבר באוצר, יובל רכלבסקי, כמגשר. הדיון המשפטי לא הוביל לפתרון, אבל חשף אמת חשובה שרוב השרים וחברי הכנסת כלל לא מכירים או מעדיפים להתעלם ממנה – "חיפה כימיקלים" היא עסק פרטי, לא עסק של המדינה ולא בעל חשיבות לאומית. אמנם המדינה הקימה אותו, אבל היא הפריטה אותו כבר בשלהי המאה הקודמת. לכן, לא ניתן לאלץ את החברה לעשות שום דבר, בטח שלא לפתוח מפעל מושבת, או לכפות עליה את פתרון האיזוטנקים. קוגן הבין לליבם של העובדים, אך בסופו של דבר נאלץ גם הוא להכיר במציאות – לחברה מותר להשבית את המפעל, בין אם היא נאלצה לכך ובין אם זה רצונה החופשי, גם אם זה נוגד את האינטרס העסקי שלה וגם אם זה מחייב את פיטורי העובדים.

הסעיף הבא במסמך הוא כבר קומדיה: "אנו דוחקים בגורמים הרלוונטיים לזרז את מתן הרשיון להקמתו של מתחם איזוטנקים ממוגן. בהינתן ומתחם זה יוקם, תוכל חברת חיפה כימיקלים לשוב ולהפעיל את מפעליה ללא מגבלה משמעותית מבחינה יישומית". האם בסיור במפרץ טרחו חברי הכנסת לברר שלחברה יש זכויות בקרקעות של המפעל? לאחר התרעה של שנים מראש על תום החוזה, בז"ן הגישה ב-2015 תביעה משפטית לפינוי הקרקע שעדיין מתנהלת.

אז מה רע בכך שעוד קבוצה של חברי כנסת עסקו בפיקוח על עבודת הממשלה? זה רע מפני שהוועדה בחנה את השאלה הלא נכונה. מכיוון ש"חיפה כימיקלים" מוכנה ליישם בצפון רק את פתרון האניה, הרי שהשאלה הנכונה היא "כן אניה או לא אניה?", בעוד שהוועדה בחנה את השאלה הלא נכונה שהיא "אניה או איזוטנקים" והשיבה בחלביות "גם וגם, תלוי מה עיריית חיפה והארגונים הירוקים לא רוצים"

ל"חיפה כימיקלים" אין שום כוונה להפעיל בקרוב את הייצור, אבל בקרקע שבלב מתחם בז"ן, היא דווקא בוחרת להיאחז, לא ברור למה. האם מישהו הסביר לחברי הכנסת בסיור שבמישור רותם יש לחברה מיכל אמוניה תפעולי של 450 טון, ואילו בחיפה רק שני מיכלים של 45 טון כל אחד? האם מישהו שאל את מנכ"ל החברה (היוצא) נדב שחר, שאמר בבית הדין לעבודה שפתרון האיזוטנקים לא ישים בצפון בשום טווח זמן? האם המשרד להגנת הסביבה הסביר להם כפי שהסביר ל'דבר ראשון', שלפני חידוש פעולת המפעל עליו לבנות מתקנים להפחתת פליטות, לערוך סקר קרקע ולטפל בה בהתאם? ייתכן שהכל פתיר, אבל גם אחרי האיזוטנקים יש מגבלות משמעותיות ואף אחד בחיפה כימיקלים לא ממהר לשום מקום.

הסיפור שלא נגמר

אז מה רע בכך שעוד קבוצה של חברי כנסת עסקו בפיקוח על עבודת הממשלה? זה רע מפני שהוועדה בחנה את השאלה הלא נכונה. מכיוון ש"חיפה כימיקלים" מוכנה ליישם בצפון רק את פתרון האניה, הרי שהשאלה הנכונה היא "כן אניה או לא אניה?", בעוד שהוועדה בחנה את השאלה הלא נכונה שהיא "אניה או איזוטנקים" והשיבה בחלביות "גם וגם, תלוי מה עיריית חיפה והארגונים הירוקים לא רוצים". ייתכן שפעל כאן מסך עשן, שנובע מכך שחיפה כימיקלים כללה איזוטנקים במסמכים מטעמה והגישה בקשה מעיריית חיפה להכשרת שטח במפעל לאחסונם, אבל בהזדמנויות רבות התעקשה לפעול בצפון רק עם אניה.

מפעל בז"ן במפרץ חיפה (צילום: ארז רביב)

עד שאין בקשה מפורשת וחתומה של חיפה כימיקלים לעבוד בצפון עם איזוטנקים, אין שום סיבה רצינית לבזבז על כך זמן יקר של פקידים ונציגי ציבור, בהנחה ששיטה זו בכלל אפשרית במפעל הצפוני. כל זה הוא פשוט המשך ישיר למחול רגולטורי אינסופי של, מפגשי "מנחה לאומי לטיפול בחומרים מסוכנים", "קולות קוראים", מענקים בלתי חוקיים, החלטות ממשלה, מסקנות לטווח הקצר והארוך, ועדות ביטחוניות ועימותים פתוחים, ראיונות לתקשורת ושיחות בחדרים סגורים, עשרות דיונים משפטיים ובקשות ערעור בהסוואה, כאשר החברה עצמה לא מתחייבת לשום דבר, אבל דורשת ומקבלת את כל תשומת הלב של פקידים, חברי כנסת ושרים, לעיתים אפילו מעבר למה שביקשה.

הזיגזג העצוב קרה בין הערכאות – בדיונים על סגירת המיכל, נטען שמדובר במפעל חיוני למשק. בדיונים על פיטורי העובדים – דובר על עסק פרטי ללא שום חובה משקית, בהתאם לאינטרס החולף של החברה

התוצאה: למשק יש אמוניה, לחיפה כימיקלים יש מפעל אחד בנגב שעובד בקושי, ואחד שמושבת בצפון. בשונה מרוח המסמך החדש, חיפה כימיקלים לא זקוקה לעצות והמלצות, אלא לגבולות גזרה ברורים, אשר גם לטענתה, המדינה לא העניקה. קשה להטיל ספק בכוונות הטובות של חבר הכנסת עמיר פרץ. כשהיה השר להגנת הסביבה, היה הראשון שיזם החלטת ממשלה שתקדם את סגירת המיכל בעזרת מפעל אמוניה. אלא שבסופו של דבר, המסמך מאתמול בסך הכל מעניק חותמת כשרות למה שכבר קיים בשטח – יבוא באיזוטנקים עד אשר ייבנה מפעל אמוניה בנגב. ממי שחתום על "כיפת ברזל" אפשר אולי לצפות גם לחשיבה קצת מחוץ לקופסא ?

מדיניות העמימות ?

כל הדיון התקשורתי והפוליטי מתנהל תוך עמימות שהמדינה לא מפזרת. אם היא תקבע שזו פעילות עסקית רגילה, אפשר להניח לה להתנהל בלי יחס מיוחד. מפעלים נפתחים ונסגרים כל הזמן והמדינה צריכה לדאוג לאזרחים ולא לפירמה ספציפית. הזיגזג העצוב קרה בין הערכאות – בדיונים על סגירת המיכל, נטען שמדובר במפעל חיוני למשק. בדיונים על פיטורי העובדים – דובר על עסק פרטי ללא שום חובה משקית, בהתאם לאינטרס החולף של החברה. ובכל זאת, שום רגולטור או חבר כנסת לא מאס בה. אם זו באמת פעילות משקית חיונית, הרי שבחקיקה מתאימה המדינה יכולה להחזיר את המפעל לידיה ואז לקבוע, לא להמליץ, איך נכון להתקדם. בכל מקרה אחר, לא ניתן בשום אופן לאלץ את הבעלים הפרטי להעסיק מחדש את העובדים. ואז, במקום לפעול בהגיון, במדינה ניסו כיוון אחר – לרמוס את הרשות המקומית.

התבצרות עובדי חיפה כימיקלים צפון במפעל. אוגוסט 2017 (צילום: באסל עווידת/ פלאש 90).

למה לפתור בעיה נקודתית כשאפשר לרמוס רשויות מקומיות בכל הארץ ?

חודשים ארוכים לקח למשרד להגנת הסביבה עד שפרסם מסקנות לגבי החלופות למיכל האמוניה. בשונה מחברי הכנסת, בעיריית חיפה סברו שהתהליך בכלל לא היה "מעמיק, ענייני ומקצועי". במשרד להגנת הסביבה טרחו להסביר במפורט את הליך והבדיקה במשך 11 שעות ויותר, כולל הסברים ממומחה תעשייה מחו"ל ומומחה הערכות סיכונים ישראלי. בעירייה הגישו השגות, שנדחו ברובן. במקביל, שרים בממשלה איימו על ראש העיר חיפה, יונה יהב, שאת מה שבית המשפט העליון העניק לו בפסק הדין, הם יקחו בחקיקה. ליו"ר ועדת הכספים משה גפני יש חשבון מפלגתי משלו עם יהב, והוא כתב הצעה דומה. בשתי ההצעות, כשהמדינה תרצה, היא תוכל לנטרל את הרשות המקומית ולהעביר לידיה את תחום רישוי העסק – בעבור עסק ספציפי. ראש הממשלה נתניהו הצהיר זאת בוועידת גלובס, אבל עבודת לובינג עיקשת של תושבי העיר השפיעה על גפני ועל סיעת "כולנו" והחוק הוקפא. במשרד הפנים מתבשלת הצעה חלופית, לנגוס בכל מתחם בז"ן ולהוציא אותו מתחום השיפוט של חיפה כדי להקים בו מועצה תעשייתית. לרוע מזלה של חיפה כימיקלים, גם אם מועצה כזו תקום, מתחם בז"ן לא מגיע לים ואי אפשר להביא אמוניה בלי לעבור בשטחה של חיפה, ובאישור העירייה.

איפה החזון ?

הבעיה היסודית עם המופת הזה של חוסר משילות היא שכל האנרגיה, הזמן, המאמצים וגם ההחלטות של גורמי המדינה מופנים בכיוון הלא נכון. הגישה של לשכב על הכביש בעבור תאגידים גלובליים, כדי שהם יועילו בטובם להעסיק כמה עובדים בישראל לא עובדת כבר מזמן. לא ב"טבע", לא ב"חיפה כימיקלים", ובקרוב גם לא ב"פרוטרום" שנמכרה אף היא לתאגיד זר. את הדאגה לעובדים ניתן לממש באמצעות פיצוי הגון, כפי שתעשה המדינה בעבור אלפי עובדי חברת החשמל, למשל, שאותם היא מאלצת לפרוש.

מיכלי איזוטנקים לאמוניה (צילום: באדיבות חברת אירטמד בע"מ)

ובכל זאת, נסיים בהצעות בנושא הגנת העורף באיזור מפרץ חיפה שכן היה ראוי לדון בהן בכנסת בכובד ראש:

  • עד כמה אחראי להחזיר לפעולה מפעל כימי במפרץ חיפה עם חומרים מסוכנים בכמויות גדולות, הסמוך לאיזורי מגורים צפופים, כאשר רוב חומרי הגלם שלו נמצאים בנגב, מרוחקים מיישובים גדולים וכשבמקביל מיועד לקום בנגב מפעל אמוניה, סמוך למפעל חיפה כימיקלים הדרומי ?
  • האם המפעלים במפרץ חיפה וכוחות החירום באזור ערוכים להתמודד עם איום הטילים המתגבר על ישראל, מלבנון, סוריה ואפילו עזה ?
  • האם תקנות הבטיחות והנחיות החירום עודכנו להכלת איום זה ?

במקום לרמוס ראשי רשויות, המדינה יכולה לפתח ולהציג חזון עדכני לתעשיות שהיא רוצה לפתח והיכן, תוך פירוט האינטרסים הציבוריים שהיא רוצה לקדם והאיזונים ביניהם. בתעשיה ישמחו על מתווים בעלי ודאות, באקדמיה יקבלו תמריצים למחקרים תומכים. הצעירים יתחשבו בכך בבואם לבחור מקום עבודה. אבל למה להסדיר חזון כולל אם אפשר לריב עם "חיפה כימיקלים" בבית המשפט, למלא את זמנם של אנשי הגנת הסביבה בבדיקת מיני חלופות, לשכור מומחים בארץ ומחו"ל, לגזול סמכויות מרשויות מקומיות, להקים שלוש ועדות וכל זה בלי להשיג פתרון?