השבוע פרסם מבקר המדינה דו"ח העוסק בתמיכה הישירה בחקלאות הישראלית. כביכול מדובר בנושא שולי, שלא העיר את השיח הציבורי בישראל ולא תפס את כותרות העיתונים. הטרור החקלאי נתפס כיותר מטריד, אבל מאחורי הדו"ח דווקא מסתתר סיפור חשוב מאוד. סיפור על ממשלה שהפסיקה לתכנן קדימה.

הביקורת המרכזית של המבקר נוגעת לעיכוב הממשלה ביישום ההחלטה להעביר את המשק החקלאי בישראל מתמיכה עקיפה באמצעות מכסי מגן, מכסות ייצור וקביעת מחיר מטרה, לתמיכה ישירה באמצעות תשלום לחקלאים ישירות מתקציב המדינה. על הדרך, חרג מבקר המדינה מהביקורת על התנהלות משרדי החקלאות והאוצר וכתב בזכות התמיכה הישירה בחקלאים ובגנות התמיכה העקיפה שכביכול מטילה את העול על הצרכנים הישראלים. המבקר גייס לעניין את דו"ח ה-OECD התומך במעבר לסבסוד ישיר של החקלאות.

מבלי להיכנס לשאלה מהו אופן התמיכה הנכון ביותר שישמור על קיומה של החקלאות בישראל, ממצאי המבקר ברורים: הממשלה מעדיפה להימנע מיצירת מנגנון מוסדר וקבוע שיאפשר תמיכה בת קיימא בחקלאות הישראלית. השאלה, אם כן, היא למה?

ב-2016 הצהירו שר האוצר וראש הממשלה על יציאתה לדרך של רפורמה שתסיים את עידן המכסות והמכסים. "הסוף למועצות החקלאיות" הם הכריזו, והבטיחו מעבר למדיניות של תמיכה ישירה בחקלאים. גם המחנה הציוני תמך במעבר לתמיכה ישירה. כך לפחות כתוב במצע המפלגה בבחירות של 2015. גם החקלאים, שחטפו בשנים האחרונות גזירה אחרי גזירה, כבר עברו לתמוך במעבר לתמיכה ישירה מול תקווה שזו תחליף את הגנת המכסים המקוצצת ממילא. אז מדוע נתקע המהלך?

בעבר המשק החקלאי בישראל היה משק מתוכנן. הממשלה בחנה את הצרכים השונים, העריכה את הביקושים הצפויים, וייצרה מדיניות גידול. מה מגדלים ואיפה מגדלים. החקלאים זכו להגנה שאפשרה להם להשקיע ולשתול כשהם יודעים שהממשלה ערבה להשקעותיהם. החקלאי שפעל בתוך שוק מוסדר יכול היה לדעת מה יהיה המחיר שיקבל על תוצרתו. הוא ידע שהוא מוגן מפני קריסה כלכלית בעקבות היצף בשווקים, וגם מפני אסונות טבע, ושאר אסונות שאינם מעשי ידי הטבע. מנגד, הצרכן ידע כי למעט אירועים חריגים, השוק לא יסבול ממחסור במוצרי המזון הבסיסיים: חלב, בשר, ביצים וירקות. כדי לתמוך את השיטה הזו הקים משרד החקלאות את מועצות הגידול שיסדירו את היקפי הגידול הדרושים של גידולים שונים, את חברת קנט לביטוח חקלאי, את מכוני המחקר האגרונומיים שיספקו את הידע הדרוש ומנגנונים משקיים נוספים. לאורך שנים השיטה הזו עבדה. לא חפה מבעיות, אבל פירות וירקות היו בשפע ושימשו כמוצרי צריכה בסיסיים בכלכלה הישראלית.

בשלב מסויים, עם ההקצנה ברעיונות השוק החופשי, החלה מדינה להתפרק מאותם מנגנונים ומהתפיסה שאת המשק צריך לתכנן לטווח ארוך. היד הנעלמה, כך הוחלט, היא תווסת את השוק בכוחות ההיצע והביקוש וכל התערבות של המדינה במנגנון הזה הפכה למגונה.

משרד החקלאות הפסיק, למעשה, לתכנן את המשק החקלאי הישראלי לטווח ארוך. החקלאים החלו לרדוף אחרי טרנדים של ביקושים עולמיים (הפרחים, האשכולית האדומה, הקלמנטינה ובימינו האבוקדו). מטעים נטעו ונעקרו תוך שנים מעטות במרדף אחרי הגידול הרווחי הבא. כל מחזור כזה הסתיים בקריסה של ענפים ושל משקים שלא ייצאו בזמן מהאשכולית כדי לעבור לקלמנטינה.

בעוד שענפי השדה הפכו לג'ונגל שבו החזקים בולעים את הקטנים כדי לשרוד, שני ענפים נותרו מתוכננים למדי – משק החלב ומשק הביצים. לא ניכנס לסיבות שבגינן דווקא ענפים אלו זכו להישאר מתוכננים, אפשר לציין רק שגם במועצה הלאומית לכלכלה, בראשותו של דובר התפיסה הניא-וליברלית פרופסור אבי שמחון, מבינים שביטול מכסות הביצים תביא לקריסה של יישובים רבים בפריפריה הרחוקה של ישראל.

הדיונים על תמיכה ישירה נמרחו ללא תזוזה בשנים האחרונות, ותוכנית הסדרה למשק החקלאי בישראל לא נראית באופק. בצד השני של המטבע, נציגי האוצר עבדו במרץ בחיסול התמיכות העקיפות. התמיכה העקיפה לחקלאים קוצצה שוב ושוב בהורדת מכסים ובעידוד יבוא תוצרת חקלאית לישראל.  משרד החקלאות מצידו, הפסיק להסתכל לטווח ארוך.

כך נוצר מצב ששיטת התמיכה העקיפה נשחקת מבלי שמוצגת תוכנית ממשלתית למעבר לתמיכה ישירה. בינתיים כוחות השוק עושים את שלהם והחקלאים קורסים בעולם בלתי אפשרי של חוסר ודאות. אחד מאותם חקלאים אמר לי השבוע ש"יציבות רגולטורית נותנים רק לחברות הגז. אנחנו, ששותלים מטעים שיניבו פרי רק בעוד כמה שנים, לא יכולים לסמוך על הממשלה"

הסיפור של החקלאות דומה מאוד לזה של הדיור הציבורי. הממשלה החליטה למכור את הדירות לדיירים (צעד מבורך לכשעצמו) כשכספי המכירה היו אמורים לשמש לבניית דירות חדשות לדיור הציבורי שישלימו את המלאי שנמכר. הדירות הללו לא נבנו, ומלאי הדירות בדיור הציבורי הלך והצטמק. גם בתחום הדיור כשל השוק שנוצר ברור, כשמשפחות רבות עם שני מפרסמים יכולות רק לחלום על רכישת דירה. מנגנוני משרד השיכון שטיפלו בתכנון ארוך הטווח של צרכי המשק הלכו והצטמקו. תוך שנים ספורות מצאה עצמה המדינה עומדת מול משבר דיור ענק. כשדירה ממוצעת עולה יותר מ-130 משכורות. אם אתם מחכים לדירה בדיור הציבורי כדאי שתביאו  אוהל ושק שינה, כי זמן ההמתנה יכול להגיע לעשר שנים ויותר.

מערכת הבריאות המפוארת של מדינת ישראל רצה היום על אדי הדלק של התקופה שבה חשבו ותכננו לטווח ארוך. גם בה, היעדר חזון ממשלתי, העדר תוכניות ארוכות טווח עם מטרות מוגדרות הכניסו את כוחות השוק לבתי החולים והרפואה הפרטית והציבורית עורבבו להן יחדיו לקוקטייל של ריבוד חברתי – מחסור במיטות אשפוז ותורים ארוכים מצד אחד, ורפואה במסלול מהיר המבוססת על השקעה ציבורית ומיועדת לבעלי אמצעים מצד שני.

הקו המחבר בין מערכת הבריאות, הדיור הציבורי והחקלאות הוא ברור. במציאות אין וואקום וכשמשרדי הממשלה מפסיקים לתכנן קדימה ולעצב תוכניות עבודה אסטרטגיות, כוחות השוק נכנסים לפעולה. כשמשרדי הממשלה מפסיקים להעריך את הצרכים העתידיים ולבנות להם מענים ברי קיימא, פקידי האוצר תופסים את מקומם ומייצרים 'רפורמות' בשיטת הסלמי, תחת התפיסה שהמדינה צריכה להקטין את אחריותה למשק ולאזרחים ככל הניתן.

את החקלאי תלו להתייבש. נתנו לו להילחם על הישרדותו כשהעמידו אותו בתחרות מול התוצרת הירדנית והטורקית. מפעם לפעם, כדי להעביר רפורמה, משרד האוצר ייתן לחקלאים מענקי פיצוי כאלה או אחרים. מענקים זמניים ללא תוחלת. את המחשבה על תוכנית ארוכת טווח למשק חקלאי בריא או לתמיכה ישירה בחקלאים דוחים בינתיים. ככל שישחקו תחת הסרת המגננות של התמיכה העקיפה מחירם ירד, והם יסתפקו בפירורים של תמיכה ישירה. או כמו שהציג זאת אחד החקלאים בזמם ההפגנות שאליהן יצאו בשנה שעברה: "אם הם רוצים לחסל ענפים מסוימים ולהחליף אותם בייבוא, שפשוט יגידו את זה. שהממשלה תגיד מה היא רוצה, איך היא רואה את עתידו של המשק החקלאי בישראל, שיגידו מה המדיניות, עם כוחות הטבע אנחנו כבר נסתדר".