בימים אלו אנו עדים לאחת המהפיכות המדהימות ביותר שהתרחשו באלף הנוכחי. מהפיכה עממית ללא שפיכות דמים שהעלתה לשלטון את פעיל האופוזיציה ניקול פשיניאן. סיפור אגדה מודרני המשמש כדוגמא ומופת לשאר אומות העולם, המתאר את עלייתו לשלטון תוך פחות מחודש של אדם כמעט אלמוני האוחז בידו מגפון ומוט סלפי.

הכל התחיל לפני כעשר שנים בשנת 2008 עת התקיימו בארמניה בחירות לנשיאות המדינה. באותה עת שלט במדינה רוברט קוצ'ריאן שעתיד היה לסיים את הקדנציה השניה בנשיאות. על פי החוקה הארמנית, נשיא אינו יכול לכהן יותר משתי קדנציות. לכן עם סיום כהונתו השניה, הייתה ציפייה גדולה בציבור לשינוי מגמה במדינה עם בחירתו של נשיא חדש.  בבחירות התמודדו ראש הממשלה המכהן באותה עת סרז' סרגסיאן, בן מפלגתו וטיפוחיו של הנשיא קוצ'ריאן, כאשר מולו התמודד הנשיא הראשון של ארמניה לבון טר פטרוסיאן שאולץ להתפטר כעשר שנים קודם לכן על ידי קוצ'ריאן ואנשיו.
בציבור היתה כמיהה לשובו של הנשיא הראשון, טר פטרוסיאן, האב המייסד של ארמניה העצמאית הפוסט סובייטית. מה רבה היתה התדהמה כאשר לתפקיד נבחר ראש הממשלה סרגסיאן במה שנראה כמו תרגיל הונאה. בעיר הבירה ירבאן פרצו מהומות שנמשכו כשבועיים, נמנו כעשרה הרוגים ומצב חירום הוטל על הבירה. ראשי המפגינים נעצרו ורבים מהם ירדו למחתרת. אחד מראשי המפגינים, עיתונאי צעיר בשם ניקול פשיניאן אף הגדיל לעשות והתראיין ממקום מחבואו. הוא הכריז כי הדרך היחידה לשינוי שלטוני בארמניה היא "מהפיכה דמוקרטית" כלשונו. הוא הבהיר שרק מחאה עממית נרחבת תביא להחלפת השלטון וכי אין סיכוי לנצח בבחירות כל עוד הן מאורגנות ומנוהלות על ידי המפלגה הרפובליקנית השלטת במדינה. נבואה שהגשים בעצמו, עשר שנים לאחר מכן.

ראש ממשלת ארמניה ניקול פשיניאן

מאוחר יותר נאלץ פשיניאן להסגיר עצמו לשלטונות וישב במאסר כמעט שנתיים. בהמשך נבחר לפרלמנט מטעם אחת ממפלגות האופוזציה. בפרלמנט לא הצליח פשיניאן להוות גורם משפיע כאשר עמד בראש מפלגה קטנה שנאלצה להתמודד בבחירות כחלק מגוש של מספר מפלגות רק כדי שיוכלו לעבור את אחוז החסימה. עם השנים צבר לו מוניטין של אדם עממי הקשוב לרחשי ליבו של הציבור ואינו נרתע להתעמת במישרין עם גורמי השלטון. נראה כי בפעולותיו נגד הממשלה הוא הולך כל העת "על הקצה" וכי הממשלה נרתעת מלעצור אותו מחשש לגינוי בינלאומי. בשנת 2015 אף סייע לחייל הישראלי אריק מרטויאן שעוכב בארמניה בדרישה לגיוסו לצבא המקומי ופעל מול שר ההגנה הארמני על מנת שיפטור אותו משירות צבאי ויאפשר לו לשוב למשפחתו ויחידתו הצבאית בישראל.
לקראת סיום הקדנציה השניה של הנשיא סרגסיאן, הובילה מפלגתו, מפלגת השלטון הרפובליקנית מהלך של שינוי חוקתי על פיו הנשיא הבא (אחרי סרגסיאן) יהיה נשיא ייצוגי בלבד, כאשר הדמות הדומיננטית במוסדות השלטון יהיה ראש הממשלה.
סרגסיאן עצמו הכחיש כי מטרת המהלך היא להנציח את שלטונו וטען שעם תום תקופת נשיאותו יפרוש מהחיים הפוליטיים. אולם כצפוי סרגסיאן לא עמד בהבטחתו ומספר ימים לאחר השבעתו בפרלמנט של הנשיא החדש, בתאריך 17/04/2018 נבחר סרגסיאן לראשות הממשלה על בסיס הרוב האוטומטי של מפלגתו בפרלמנט.
משראה שאלו פני הדברים, חזר פשיניאן על הכרזתו מלפני עשר שנים על פיה רק מהפיכה עממית תביא להחלפת השלטון במדינה. אך קודם לכן, יש לתבוע את התפטרותו המידית של סרגסיאן מתפקיד ראש הממשלה.

עוד בטרם מינויו של סרגסיאן לראשות הממשלה, פשיניאן נקט יוזמה והחליט לצאת למסע רגלי מהעיר השניה בגודלה גיומרי הנמצאת בצפון המדינה אל הבירה ירבאן. זאת כדי ליצור הד ציבורי נרחב נגד המשך שלטונו של סרגסיאן במדינה. את המסע הוא תיעד בשידור חי באמצעות דף הפייסבוק שלו. בסרטון שהעלה לפייסבוק רואים אותו עומד בודד בכיכר המרכזית של גיומרי, כאשר העוברים והשבים אפילו לא מזכים אותו במבט. משם החל את דרכו הארוכה לירבאן. בסרטון רואים שבמהלך צעידתו ברחובות גיומרי מזהים אותו עוברים ושבים וחלקם אף צופרים לעברו. בהמשך נראים מספר צעירים המצטרפים אליו בצעידה. כך בצעד קטן של אדם נחוש, החלה אחת המהפיכות המרתקות ביותר של המאה העשרים ואחת.

ניקול פשיניאן ומפגינים (צילום "סלפי": ניקול פשיניאן)

פשיניאן המשיך בדרכו תוך שהוא מגדל את זקנו שלימים יהפוך ל"סמלו המסחרי". בהמשך הצטרף אליו שותף נוסף בדמות מגפון, איתו נאם אל העוברים והשבים אשר חלפו על פניו בדרכו.

בסיום המסע המפרך כשהגיע לירבאן כבר נראה תשוש, חבול, פרוע שיער, מגודל זקן, אך נחוש במשימתו לגרום להתפטרותו של סרגסיאן. הוא סחף אחריו את תושבי עיר הבירה, אשר עד אז לא האמינו כי ניתן יהיה להחליף את השלטון בארמניה. העיר התמלאה במפגינים, שחסמו את צירי התנועה ואיימו להשתלט על מבני הממשל. יותר ויותר תושבים שהיו סקפטיים עד לאותה עת החלו לעמוד בחזית המחאה.
שיא האירועים היה בתאריך 22/04/2018 כאשר בלחץ הגובר הסכים סרגסיאן לשאת ולתת עם פשיניאן, אולם פשיניאן התנה זאת בכך שישוחחו ביניהם לעיני המצלמות. תוך דקות ספורות סרגסיאן פוצץ את הפגישה ושעה קלה לאחר מכן פשיניאן נעצר בעודו צועד ברחובות עם תומכיו. במהלך אותו יום נעצרו רבים ממנהיגי המחאה והמשטרה החלה לפזר בכוח את ההפגנות ברחובות והכיכרות. אך למרות שהמפגינים נותרו ללא מנהיגיהם, תוך איום מתמיד באלימות מצד כוחות המשטרה, המחאה רק הלכה והחריפה, רבים חשו כי זוהי שעתם ההיסטורית. הפעם או לעולם לא.

למחרת הצטרפו למפגינים חיילים לובשי מדים, בירבאן הבירה הייתה אנדרלמוסיה שלמה. כולם שבתו וכולם היו ברחובות. נראה היה כי הממשלה מאבדת שליטה. לסרגסיאן לא נותרה ברירה, אלא להתפטר. פשיניאן שוחרר ממעצרו, אך המחאה לא שכחה.

עם התפטרותו של סרגסיאן עברו סמכיותיו לסגן ראש הממשלה קארן קאראפטיאן שביקש להרגיע את המצב.

פשיניאן הבין כי ניצבת בפניו הזדמנות היסטורית חד פעמית והחריף את תביעותיו. הוא דרש כעת להדיח את המפלגה הרפובליקנית כולה מן השלטון ולאחר מכן לקיים בחירות חופשיות.

מפלגת השלטון הסכימה בסופו של דבר לא להציג מועמד לראשות הממשלה במקומו של סרגסיאן, כאשר מפלגות האופוזיציה התאחדו סביב מועמדותו של פשיניאן שנותר מועמד יחיד. אך בהצבעה שהתקיימה בפרלמנט הוא לא נבחר עקב הרוב המוחלט של צירי מפלגת השלטון שהתנגדו למינויו.

ארמניה נותרה בוואקום שלטוני, הלחץ גבר, פשיניאן הכריז על שביתה כללית בכל רחבי המדינה. כל הציבור יצא לרחובות: נשים, גברים, ילדים, תינוקות בעגלה, קשישים. כל הדרכים במדינה נחסמו. נמל התעופה שבת. ארמניה שותקה כליל.

כדי לעצור את הסחף, הודיעה מפלגת השלטון כי בהצבעה החוזרת שתתקיים בפרלמנט, תתמוך ב"מועמד העם", פשיניאן. כך אכן היה. שבוע לאחר מכן, בתאריך 08/05/2018 נבחר פשיניאן לראשות ממשלת ארמניה בעזרת קולותיהם של חלק מן הצירים השייכים למפלגה הרפובליקנית היריבה.

כך תוך פחות מחודש, מפוליטיקאי ארמני שולי (ואלמוני לחלוטין מחוץ למדינה), הפך פשיניאן לסמל עולמי של עצמת המחאה העממית הלא אלימה.
במהלך ההפגנות השכיל פשיניאן לפזר מסרים מרגיעים כלפי חוץ, על פיהם המחאה עוסקת בענייני פנים בלבד וכי אין בכוונתו לשנות או להפר את ההסכמים הבינלאומיים עליהם ארמניה חתומה. מסרים אלו היו חשובים שבעתיים לאור העובדה שבהיותו אופוזיציונר, תקף את השותפות האסטרטגית של ארמניה עם פטרוניתה רוסיה. היה חשש כי הרוסים ירתעו מפניו ויפעלו לסיכול מינויו בין היתר גם בעזרת חייליהם המוצבים במדינה.

ביומו הראשון בתפקיד ביקר פשיניאן ברפובליקה הארמנית השכנה, רפובליקת ארצאך (נגורנו קרבאך)  ונכח בטקס לציון שחרור העיר שושי, ניצחון אשר היווה את נקודת המפנה במלחמת קרבאך שהתחוללה בתחילת שנות התשעים. באזני נשיא ארצאך הוא חזר על מחויבותו להשגת פתרון של שלום בסכסוך מול אזרבייג'אן תוך עמידה על זכותה של רפובליקת ארצאך לריבונות והכרה בינלאומית.

מייד עם חזרתו לירבאן, הודיע על החלפתם של מפכ"ל המשטרה ומפקד שירותי הביטחון תוך שהוא קורא להפסיק את מדיניות "התייל הדוקרני" בארמניה, זכר לשימוש התכוף בתייל הדוקרני כדי להגן על מבני הממשל מפני המפגינים.
הוא הכריז כי החל מעתה הממשל יהיה פתוח וקשוב לאזרחים ולמענם.
מאז היבחרו, הרשת מלאה בסרטונים המראים אותו צועד ברחובות ומשוחח עם העוברים והשבים, זאת בניגוד לקודמיו אשר הקפידו להתנייד ממקום למקום בבירה באמצעות רכבי השרד שלהם אשר הגבירו את הניכור בינם לבין האזרחים.

אתגרים רבים עומדים כעת בפני פשיניאן וממשלתו החדשה, אך ניתן לומר בגאווה כי תוך חודש ימים, ארמניה צעדה כברת דרך אשר למדינות אחרות לקח עשרות שנים.
ארמניה הפכה ממדינה המנוהלת על ידי אוליגרכים מנוכרים אשר חשים בלתי מנוצחים, למדינה פתוחה, חופשית עם תקשורת עצמאית וממשלה אשר קשובה לעם.
מדינה אשר ראש ממשלתה מהלל את התקשורת ולא תוקף אותה, מדינה אשר ראש ממשלתה פועל לחיזוק הרשות השופטת ולא החלשתה.
זהו הניצחון הגדול של ארמניה.