1. ברוכים הבאים לרציף 23. כאן, בחלקו הצפוני ביותר של נמל אשדוד, פסע מתחנת הכוח "אשכול" של חברת החשמל, אפשר להרגיש מקרוב לא רק את המים שניתזים משוברי הגלים, אלא בעיקר את האיום הגדול שמרחף מעל העובדים: הרציף הפרטי שהולך ונבנה בצעדי ענק, כמו שרק הסינים יודעים לבנות. "זה לא רציף", מקפידים לתקן אותי, "זה נמל של ממש". אזור העגינה יהיה רחב במיוחד, המים יהיו עמוקים מאוד, כל מה שצריך כדי לאפשר את כניסתן של אניות ענק – כאלה שלא יכולות כיום לפרוק מכולות בנמלים של היום. המדינה הסכימה בשלב מסוים לשדרג את הרציפים הישנים כדי לאפשר תחרות הוגנת, אלא שפעולות ההעמקה המשמעותיות עדיין לא התחילו (לפחות לא ברציף 21 הקריטי לקליטת אניות עם קיבולת של 18 אלף מכולות) – זאת בזמן שהסינים מעבר לפינה לא מפסיקים לעבוד. "אנחנו לא מפחדים מתחרות ולא מעבודה קשה ואפילו בטוחים ש'נאכל אותם בלי מלח', אבל בלי שנקבל תנאים שווים ברור לנו שהנמל החדש יגנוב לנו חצי מהעבודה", אומר לי סוור צעיר שסיים משמרת. לדבריו, לא מדובר באיזו סיסמה טקטית שנכון להשמיע, אלא בפחד אמיתי, יומיומי, שמלווה אותם.
אנייה שלא עוגנת ברציף כי התשתית לא מאפשרת לה, משולה לחנות סוכריות שמציבה מחסום בפני ילד שרק מחכה להיכנס. במקום שמדינת ישראל תסיר את המחסום הזה, היא מקימה חנות חדשה ממש ליד. לחנות הנוספת יש אולי צידוק – לא כך לגבי ההתעקשות להגביל את זו הקיימת. רק לאחרונה השקיעה הנהלת הנמל בפתרון הנדסי יקר ומורכב, על גבול המאולתר, כדי להתמודד עם אניות משא גבוהות שעד עתה התקשו להגיע אליהן עם המנופים הקיימים. במבצע מיוחד ניסרו את "הרגליים" של אחד ממנופי הגשר שתפקידם לפרוק אניות גדולות, ובמקומן הציבו פלטפורמה מוגבהת מתחת – סוג של "בוסטר" ענק מפלדה צבועה באדום.
אבל התנאים הפיזיים, צריך לומר, הם רק חלק מהבעיה, משהו שככל הנראה ייפתר במוקדם או במאוחר. החשש הגדול יותר נובע מן העובדה שהחברה ההולנדית (TIL) שזכתה במכרז להפעלת הנמל הפרטי היא חברת בת של ענקית הספנות MSC, שאפילו לא טרחה להסתיר את כוונתה להעתיק את הפעילות אל הנמל החדש כדי לשרת את האינטרס הכלכלי של חברת הבת שלה. בתרחיש כזה, בלי הגנה משמעותית ולטווח כמה שיותר ארוך, דינם של העובדים נגזר – בעיקר של עובדי דור ב' שנכונים להם עוד 20-30 שנים עד לפרישה.
2. ההתעלמות של ראשי הוועדים מצווי מניעה ואפילו מצווי הבאה של בית הדין הארצי לעבודה היא צעד שאסור לקבל, לא מצד המדינה וגם לא מצד ארגון עובדים אחראי וממלכתי שהצליח בשנים האחרונות לא רק להעלות את השכר הריאלי במשק ולצמצם פערים, אלא גם להעלות על נס את העבודה המאורגנת בקרב הציבור הרחב – מגמה הפוכה לחלוטין מזו המתרחשת ברוב מדינות העולם. ראשי הוועדים מודעים לגודל האחריות ולפוטנציאל הנזק הרוחבי שהמהלך הזה טמן, אבל הם גם מודעים היטב לדינאמיקה מול המדינה: רק הפעלה של כוח, לפחות לשיטתם, מביאה לתוצאות. בהינתן העובדה שביה"ד לעבודה אסר עליהם כבר כמה שנים להפעיל את זכות השביתה שאמורה לעמוד להם כזכות יסוד, הם החליטו לשבור את הכלים. זו הייתה בחירה קרה, גם אם לא קלה. הם קפצו ראש אל תוך האווירה הציבורית שרק מחכה לומר את דעתה עליהם, נכנסו בידיעה ברורה אל מלכודת האש שפקידי המדינה סידרו להם. לראייתם, את האווירה הזו כלום לא ישנה, גם אם הם יתנהגו מהיום כמו נערי צופים. העובדים בחרו לעשות את מה שהכי טוב לעובדי הנמל – לא לארגון העובדים, לא לעבודה המאורגנת. רגע לפני שהסינים מקפלים את הציוד ומעבירים את השרביט להולנדים, הם דאגו לעצמם. כן, סביר מאוד שהנוכחות מאחורי הקלעים של יו"ר הוועד לשעבר אלון חסן תרמה גם היא להתססה, כך גם "הבחישות" של ארגון עובדים נוסף ברקע. אבל התסכול של עובדי הנמל רובו ככולו אותנטי, הרבה לפני האינטריגות.
"מהיום הראשון שבנו את הנמל הזה, היינו צריכים להיאבק", מספר לי שמעון, גמלאי של נמל אשדוד שגם כמה שנים טובות עמוק בתוך הפנסיה לא מצליח להתנתק. "כשעבדנו דרך 'סולל בונה' רצו לזרוק אותנו ברגע שהסתיימו עבודות ההקמה, וזו הייתה הפעם הראשונה שנאלצנו להילחם", הוא נזכר. "בתחילת שנות השבעים רצו להביא פועלים מעזה וגם אז נאבקנו. אמרו לנו 'מה אכפת לכם, אתם תשבו בלי לעשות כלום והם יעבדו', אבל אנחנו התנגדנו בכל מחיר. בדיוק מאותה סיבה היה צריך להיאבק גם בנמל הפרטי הזה. ראינו טוב מאוד מה קרה כשהקימו רציפים פרטיים בנמל מרסיי בצרפת, כולם בנמל מכירים את הסיפור הזה", הוא אומר.
אשדוד, עיר הנמל, לא מקבלת את הסיפורים של שמעון והחברים שלו באיזו אמפטיה מיוחדת. לפעמים נדמה שהאנטגוניזם שם חריף אפילו יותר. אולי זו השחיקה בסולידריות, ייתכן שאלה הבתים הפרטיים שהעובדים בנו עם השנים ברובע ט"ו היוקרתי, התחושה שהם מחזיקים בכוח שאין לרובנו. את הקרב הזה הם מנהלים בלי להתיימר להניף דגל של אחרים (אף שהוא נוגע לרבים נוספים בעקיפין). זה רק הם, החברים והמשפחה המצומצמת. מלחמה על הפרנסה שכמעט כל האמצעים כשרים בה. רק כמעט.
