מי שיבקש להבין את מה שמתרחש בימים אלו בנמלי אשדוד וחיפה צריך להרחיק לכת שנה אחת אחורה בלבד, לסגירה המיותרת, האלימה והמזיקה של רשות השידור.

ראש הממשלה נתניהו ושר התחבורה כץ. צילום ארכיון: פלאש 90

ניתן למתוח מספר לא מבוטל של קווי דמיון בין מאבקה של הממשלה לחיסול רשות השידור ("היום חתמנו על תעודת הפטירה של רשות השידור!" התפאר מי שהיה שר האוצר בעת קבלת ההחלטה, יאיר לפיד. מאוחר יותר התנצל על אמירה זו) ובין מאבקה של הממשלה בעובדי הנמלים.

הדמיון מתחיל בכלים השונים בהם משתמשות ממשלות ישראל לצורך בידודו של הגוף הציבורי והפרטתו, בראש ובראשונה ההסתה וליבוי השנאה לאותו גוף ולעובדיו. ראש הממשלה והליכוד אף הרחיקו לכת בתשדירי התעמולה לקראת הבחירות הכלליות האחרונות, ב-2015, ושמו את עובדי הנמלים, רשות הגביה ברשות השידור והחמאס, לא פחות ולא יותר, בקבוצה אחת של "נפגעי ביבי".

ההסתה כנגד העובדים מטרתה לציירם כ"אויבי הציבור". פרזיטים עצלנים אשר נהנים משכר "דמיוני" מבלי לעבוד – זה הדימוי שיצרו לעובדים אלו לאורך השנים, בין היתר באמצעות שופר האוצר "דה-מרקר". כלי התקשורת בעל התפישה הכלכלית הימנית הקיצונית העמיד את העובדים המאוגדים בשורה אחת עם אילי ההון של המשק, וקרא להם בשם הקולקטיבי – "המחוברים", יעני אלו שבאמצעות רשת הקשרים הסבוכה שלהם שולטים בחיינו ומנצלים את כוחם העודף כביכול.

מטרת "אבירי השוק החופשי" בממשלה היא להנגיד בין הגוף הציבורי ובין מי שהוא אמור לשרת, הציבור, בין היתר על ידי התייחסות לאזרחי המדינה אך ורק כצרכנים. תחת דגל "המלחמה ביוקר המחיה" מבקשים לגייס את הציבור למאבק ב"מונופולים הציבוריים הגדולים".

אלא שהתעמולה הזו היא שקרית. בתחום התקשורת האינטרס הציבורי הוא שידור ציבורי עצמאי, איתן ואמין. האגרה המושמצת הייתה הכלי שהבטיח שתקציב גוף השידור הציבורי לא יוכפף לשיקולים פוליטיים או למצער עיכב והחליש השתלטות גורמים פוליטיים. ביטול האגרה ויצירת תאגיד שידור ציבורי אשר יהא מפחד תמיד לגורל תקציבו השנתי הם פגיעה מהותית בציבור.

הפרטה תחילה

בתחום התשתיות הלאומיות ישנם טיעונים כבדי משקל לבעלות ציבורית. ודאי שבמדינת "אי" כמו ישראל, שאספקת הסחורות אליה היא חיונית לקיומה ברווחה; ודאי במדינה שעלולה למצוא עצמה במתיחות ביטחונית מעת לעת. האמנם נכון לתת ל"שוק החופשי", כלומר לתאגידי ענק זרים עם עובדים מחוץ לארץ, לנהל את שערי הכניסה לישראל? או שמא עדיף להשאיר את התשתית החיונית הזו בניהול ציבורי, כזה שעשוי לשקול גם שיקולים נוספים מעבר לשורת הרווח.

כאמור אלו הם טיעונים משמעותיים, אך ספק אם ניתן להם המשקל הראוי בקבלת ההחלטות. מעל אתר זה הראנו כבר בעבר שיש סיבות טובות להאמין שהמניע להקמת הנמלים הפרטיים בסמוך לציבוריים איננו מקצועי או כלכלי. ודאי שישנו צורך בשיפור התשתית – העמקת הנמלים תאפשר כניסתן של אוניות גדולות יותר, עם מספר מכולות רב יותר, והרחבת הסחר של ישראל. אך איזו סיבה יש להעדיף שהתשתית המשופרת, המוקמת בעלות כספית אדירה, תתופעל על ידי חברה פרטית זרה? בפרט כאשר הנמלים הנוכחיים מוכיחים עצמם כיעילים בדרך כלל.

הממשלה מעדיפה את ההפרטה, ומתפרקת מנכסיה – שהם נכסי הציבור – גם כאשר הדבר מנוגד להיגיון כלכלי או מעשי. נרחיב מעט על המטרות של הממשלה במדיניות זו בהמשך, לאחר שנשלים את בחינת הכלים בהם עושה המדינה שימוש להשגת מטרות אלו.

עובדי נמל אשדוד מחוץ לבית הדין הארצי לעבודה (צילום: ניצן צבי כהן)

הפרד ומשול – תמיד עובד!

כלי נוסף בארגז הכלים של הממשלה הוא, למרבה הצער, ה'הפרד ומשול' הותיק והיעיל. שנה אחרי פירוקה המכוער של רשות השידור צריך להביט נכוחה ולהודות שמעשה הנבלה לא היה יכול להיעשות אילולא היו חלק מהעובדים ברשות סבורים שדרך פירוקה של והקמת התאגיד החדש הם ישפרו את מצבם האישי או היחסי.

כמו בנמלים, גם ברשות השידור היו העובדים מאוגדים במספר ועדים על פי מקצועותיהם. בניגוד לנמלים, ועדים אלו מיעטו לגלות סולידריות אחד עם השני – העיתונאים לא חשבו יותר מדי על הטכנאים, ואנשי הערוץ הראשון לא שקלו את שיקוליהם של אנשי קול ישראל ברדיו, או של אנשי המנהלה. הממשלה לא הייתה עשויה לחסל את רשות השידור אם אלו היו מגלים אחדות פנימית.

גם במקרה של הנמלים הממשלה בונה על פיצול פנימי שעלול להיווצר בין העובדים המאוגדים בוועדים שונים. הימשכות הדיונים על הרפורמה וחוסר הודאות בו נמצאים העובדים עלול לשמש דלק לתבערה פנימית, והממשלה שמחה לפרנס תבערה מן הסוג הזה בכל עת. ודאי שיש בממשלה מי שישמח לראות את הכעס של העובדים על אי הודאות שבה הם שרויים מופנה כלפי ההסתדרות הכללית – אשר מייצגת במשא ומתן את הרוב המכריע של העובדים. עד כה, בהסתדרות ובוועדים בנמלים מגלים חוסן ביחס למגמת ה'הפרד ומשול'.

בבדידות מזהרת

נקודה נוספת שחשוב לשים לב אליה במצבם של העובדים, ואף היא קושרת בין רשות השידור בעבר עם הנמלים, וגם עם חברת החשמל וגופים נוספים, הוא הבדידות המזהרת שבה העובדים וההסתדרות נאבקים על האינטרס הציבורי.

לפני כשבוע נחתמה הרפורמה בחברת החשמל. מדובר בהפרטה הגדולה ביותר של השנים האחרונות, שמעבירה את מרבית הייצור העתידי של החשמל בישראל לגורמים פרטיים. ואיפה הפוליטיקאים של השמאל החברתי? היכן האופוזיציה החברתית לממשלה הקפיטליסטית? האם מישהו או מישהי שמעו איזו התבטאות, איזה קול צעקה, איזו התקוממות?

מסיבת עיתונאים בנושא הרפורמה במשק החשמל 27 בדצמבר (צילום: ארז רביב)

בחברת החשמל, כמו בנמלים, וכמו בקק"ל קודם לכן, האחרונים להיאבק על האינטרס הציבורי, על הבעלות הציבורית, כנגד העברת המונופול על תשתיות הכלכלה והחברה בישראל לגורמים פרטיים, היו העובדים וההסתדרות הכללית. לא במקרה האינטרס הציבורי עולה בקנה אחד עם האינטרס של העובדים במקומות אלו. אך כאשר ההסתדרות והעובדים מוצאים עצמם נאבקים לבדם על האינטרס הציבורי, זה רק עניין של זמן עד שהמאבק יוכרע, לצערנו. ככל שה"רפורמה", מילת הקסם, מבטיחה את זכויות העובדים במובן הצר וקרוב הטווח, נשמט הבסיס למאבקם של העובדים המאורגנים על העתיד של כולנו, במיוחד כאשר הם מוצאים עצמם מופקרים בחזית החברתית, ונמצאים בבדידות מזהרת – ללא גיבוי פוליטי, ללא איזשהו קול תומך בתקשורת או בקרב אירגוני החברה האזרחית.

קשה לומר זאת, אך כלי נוסף שעושה בו הממשלה שימוש הוא פעולות מהירות בחסות המצב הביטחוני. את ההצבעות בועדת הכלכלה על חוק רשות השידור לא עצרו בעת מבצע "צוק איתן". כך גם היום, עולה החשש כי בעת שעיני הציבור מופנות למצב הביטחוני יקודמו מהלכים דורסניים. אין כאן רמז חלילה כי הממשלה יוזמת מתיחות בטחונית למען ביצוע מהלכים כלכליים שכאלה. אך פקידי האוצר והפוליטיקאים אינם נמנעים מלפעול בעת שמדוחות העשן הבטחוניות מסתירות פועלם מעיני הציבור. מקסימום, יוכלו לטעון בהמשך ש"זה חמק לי בזמן צוק איתן", כפי שהתבטא ראש הממשלה נתניהו בציניות בפני עיתונאים מרשות השידור, כאשר ביקש לנתק עצמו מההחלטה על סגירתה.

וכל זאת, למה?

הכלים הנוספים שבהם עושה שימוש הממשלה במאבק אותו היא מנהלת זה שנים בעובדים ראויים לעיון נוסף. בין היתר דיווחנו כאן אתמול כי הכלי המסוכן והבלתי ראוי שנעשה בו שימוש ברשות השידור, וקודם לכן במע"צ, ה-"פתיחה/סגירה", נשקל גם במקרה של החברות המפעילות את הנמלים. אך נפנה עתה בכל זאת לנסות להסביר את המניע לפעולותיה של הממשלה.

צריך לומר זאת בקול גדול וברור: הממשלה רוצה להחליש את הנמלים על מנת להחליש את העבודה המאורגנת בישראל. העשורים האחרונים מראים באופן שלא ניתן לערער עליו כי המחסום האחרון בפני השתלטות מוחלטת של בעלי הון מהארץ ומחו"ל על המשק הישראלי הוא ההסתדרות הכללית והעובדים המאורגנים בה.

העבודה המאורגנת הצליחה בשנים האחרונות, תוך כדי תנופת התאגדות מרשימה בקנה מידה עולמי, להסיג לאחור כמה מהישגי ההפרטה והטייקונים שקנו אחיזה במשק. בין היתר ניתן לציין את המאמץ הגדול לבער צורות העסקה נצלניות (שקיימות לבושתנו גם כאשר המעסיק הוא הממשלה עצמה!), שכר המינימום מועלה מעלה ודוחק איתו את כל סולם השכר, ואפילו ניתן לסמן מספר מקרים שבהם הואט המעבר של חברות מרכזיות במשק הישראלי לידיים פרטיות זרות. ניתן למנות גם הישגים אשר חורגים מיחסי העבודה במובנם הצר, כמו העלאת קצבאות הנכות.

תנופת התאגדות מרשימה. טקס חלוקת אות ההתאגדות בטקס ה-1 במאי בבית ההסתדרות 2018 (צילום: דוברות הנוער העובד והלומד).

הישגים אלו הם חלק ממאבק מתמשך שרחוק מסיומו וכולם קרו בזכות העוצמה הקיימת להסתדרות ולעבודה המאורגנת. עצמה זו תלויה בקשר ובסולידריות שבין העובדים המוחלשים ביותר במשק עם העובדים שבידם הכוח להשבית את המשק, מי שמכונים "השאלטריסטים". כאשר מתקבלת ההחלטה, וזוהי כמובן החלטה שיש לקבלה בכובד הראש הראוי, כפי שנעשה בשנים האחרונות, יש בידי העבודה המאורגנת היכולת להשבית את המשק בצורה אפקטיבית – כזו שתורגש על ידי הממשלה ובעלי ההון, ולהשפיע על קבלת ההחלטות.

לכן, מופנים חצי ההפרטה ופירוק העבודה המאורגנת הנורים על ידי הממשלה כלפי קבוצות עובדים אלו – עובדי הנמלים, חברת החשמל ועוד. היכולת למנוע את השתלטות ההון על המשק הישראלי קשורה בשאלה האם ישכילו העובדים, ההסתדרות הכללית והציבור הרחב לראות בצורה נכונה את מהלכי הממשלה ויפעלו יחד להבטחת העבודה המאורגנת והבעלות הציבורית על תשתיות חיוניות.