דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י"ח באדר ב' תשפ"ד 28.03.24
21.4°תל אביב
  • 19.7°ירושלים
  • 21.4°תל אביב
  • 24.4°חיפה
  • 21.7°אשדוד
  • 25.0°באר שבע
  • 25.3°אילת
  • 21.1°טבריה
  • 20.8°צפת
  • 21.3°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל

מלכות השקר / מני בגר - "הרוק הישראלי מת"?

אין ספק שמני בגר הוא אחד מאלילי ילדותי. אני ממש זוכר את הקסטה שקיבלתי בכיתה ה' מאחי שבא מהצבא לבקר אותי בבית-חולים לאחר שעברתי ניתוח בברך; האוסף של מני בגר "זה היה ביתי". הקשבתי פעם ועוד פעם ועוד פעם לקסטה הזאת. לא היה עוד ילד בכיתה שאהב או אפילו הכיר את מני בגר חוץ ממני והייתי גאה בזמר המעולה הזה שרק אני מכיר.

וכך המצב נשאר, אולי בעצם די דומה עד היום. אני עדיין מאוד אוהב את המוזיקה של מני בגר ורוב האנשים עדיין לא ממש מכירים אותו, גם אם אולי שמעו את השם ויכולים להגיד שם של שיר אחד שלו (בדרך כלל, "בוקר של חמסין" או "זה היה ביתי" – בהחלט שני שירים מעולים).

האלבום "זה היה ביתי" של מני בגר
האלבום "זה היה ביתי" של מני בגר

עם הימים גיליתי שהאנדרדוג של הרוק הישראלי דווקא בילה תקופה קצרה בחיק המיינסטרים. בראשית 1980 הוא הוציא את אלבומו הראשון "רוק תל-אביב". אלבום שסימן את המעבר שלו מקרית אתא לעיר הגדולה. כמו שהוא אמר בעצמו בראיון ליואב קוטנר: "אני הייתי פליט מהקריות שהגיע לתל-אביב וחיפש את דרכו ברוק המקומי. היה לי מאוד קשה להתפתח כיוצר רוק במקום שגדלתי בו. עם כל השירים שכתבתי בתקופה הזו יצרתי את האלבום "רוק תל-אביב", בהרבה שירים שם יש נגיעות בעיר הזאת".
האלבום זכה להצלחה יחסית ועורר ציפיות. חברת התקליטים CBS ניסתה לבנות את בגר בתור הדבר הבא ברוק הישראלי הצעיר. בקטע הוידאו הקצר והמדהים שקוטנר שלף מהארכיונים (החל מ1:01) ושיבץ בסדרת המופת שלו על תולדות הרוק בישראל "סוף עונת התפוזים" אנו עדים לישיבת מערכת בנושא מני בגר. וכך הם אומרים שם: "בואו נחליט מה האימג' שאנחנו נותנים למני. זה צריך להיות רוקנרול אגרסיבי שבהחלט יעשה הרבה מאוד מבחינת קידום הרוק בארץ. הוא נראה זועם באופן טבעי. הוא לובש ג'ינס באופן טבעי".

לובש הג'ינס עצמו, מני בגר, היה נבוך מכל ההתעסקות הזאת. הוא רצה פשוט ליצור את המוזיקה שלו, בלי יותר מדי הסחות דעת. אותו העניין בדיוק ילווה אותו לאורך כל הקריירה שלו. השקט שהוא מבקש ומשדר כאדם פרטי לעומת הרעש הנדרש בשביל להגיע לרבים ולהצליח בשדה הלא-מאוד-גדול שנקרא הרוק הישראלי.

לאחר עשרה אלבומים שבכל זאת הצליח להוציא עם השנים, גם אם בדרך היה צריך למכור חגורות עור, לעבוד כנהג ולהקים דוכן נקניקיות (וזה רק חלק מרשימת העבודות) – מני עשה הכל בשביל לאפשר לעצמו לעשות את מה שהוא באמת אוהב – רוק.

בהרבה משיריו הוא כתב על הדרך הלא קלה שהוא עובר בשביל החלום, ותמיד בסופו של דבר המוזיקה מנצחת. המציאות, כך עולה מתוך שיחה שקיימתי איתו, קצת יותר מורכבת.

לדבר עם מני בגר היתה חוויה מדהימה עבורי ומתנת יום הולדת לא קטנה שהענקתי לעצמי. הרמתי טלפון כשאני לא יודע בדיוק על איזה שיר אני רוצה לכותב וכשאני חושש שהילד המעריץ שבי יגבר על האדם הבוגר ולא אצליח לנהל שיחה מעניינת עם הזמר. לשמחתי כנראה שהשילוב בין השניים, אהבת נעורים יחד עם סקרנות ורצון אמיתי לשוחח עם האדם מאחורי השירים יצרו שיחת טלפון ארוכה ומרתקת שהסתיימה במפגש עוד באותו הערב בהופעה שלו, במרכז סוזן דלל בנווה צדק. פשוט לא יכולתי לבקש יותר.

כעת, יום אחרי, הדבר המרכזי שעובר בראשי לאחר השיחה שניהלנו הוא המשפט שלא משתמע לשני פנים שאמר לי אחד מחלוצי הרוק הישראלי:
"אין דבר כזה יותר רוק ישראלי. זה מת. גם אם יש המון חבר'ה מוכשרים שמנגנים, ובהחלט יש, העניין הוא שאין קהל. לא נוצרים דברים חדשים ולא נוצר קהל חדש. יש עוד פה ושם דברים מפעם ונוסטלגיה אבל לצערי הרב הרוק הישראלי מת."

האמת, היה לי מאוד עצוב לשמוע את הודעת הפטירה הזאת של מי שבהרבה מידות הפך אותי לאוהב גדול של הרוק הישראלי. ביקשתי ממני עוד הסברים.

"כנראה שזה עניין טבעי. כל דור הופך את מה שהיה לפניו. הדור שלי מרד בדור מייסדי המדינה, כל המוזיקה של הלהקות הצבאיות. זה מה שהיו שומעים פה לפנינו. ואנחנו עשינו חריש עמוק והבאנו מוזיקה מעבר לים. ניסינו לעשות ביטלס וסטונס ופינק פלויד בעברית והצלחנו. זה מה שאנשים היו שומעים. משנות השמונים ובמשך תקופה יפה ולא קצרה עד משינה ואיפה הילד, הרוק הישראלי היה המיינסטרים שהוביל את דעת הקהל, פעם אשכרה היה פה דבר כזה כוכבי רוק. אחר כך, משנות האלפיים, לאט לאט התחיל להיכנס למרכז הבמה הפופ הים-תיכוני הקל והיום המוזיקה הזאת בשליטה מוחלטת. אשכנזים וספרדים, כולם שומעים את זה. הרדיו מלא בשירים מהסוג הזה ואלו ההופעות הנמכרות ביותר היום בארץ. המטרה היא מוזיקה מזיזה ומרקידה. לא יותר מזה".

אין מקום לכמה וכמה סוגים של מוזיקה?
"עקרונית ברור שצריך להיות מקום אבל בארץ קטנה כמו שלנו כנראה שלא. יש כאן עניין של כמות אנשים. בארצות הברית גם בתת-ז'אנר בתוך הרוק יהיה מספיק קהל בשביל שהוא יוכל להתקיים. כאן אין מספיק קהל, ואם אין קהל, אין אלבום, ואם אין אלבום – אין אמן. זאת המשוואה."

אחיין שלך, סתיו בגר, הלחין והפיק את השיר שכולם מדברים עליו עכשיו והביא גאווה עצומה למדינה – toy. מבחינתך זאת גם מוזיקה שאפשר לסכם בתור מזיזה ומרקידה?
"אני אוהב את סתיו ומבחינתי כל דבר שהוא יוצר הוא מדהים ונהדר. גם אם הוא ישלח קובץ אודיו ריק לרדיו אני הכי אפרגן לו בעולם. משפחה."

התייעצתי עם מני על איזה שיר לכתוב את הטור. חשבתי אולי על "בוקר של חמסין", פשוט בגלל החום הכבד ששרר בזמן שדיברתי איתו, ועוד היה צהריים אז בכלל שרב כבד. הוא סיפר לי שהשיר נכתב בעקבות סיוט שהיה לו (אכן יש מילים מפחידות לשיר, שימו לב בפעם הבאה שתקשיבו לו) הוא נכנס ברגע האחרון לאלבום ונחל הצלחה מאוד גדולה ומאוד מפתיעה. דיברנו גם על "זה היה ביתי" העוצמתי שפעמיים הפך לשיר מאוד פוליטי (השיר יצא לרדיו מעט לפני פינוי ימית והפך מיד למזוהה עם האירוע הדרמטי. 23 שנים אחר כך השיר חזר לתודעה בימי ההתנתקות הפעם בביצוע של כלא שש והפך להמנון של מתנגדי המהלך). הוא סיפר שברגע שהוא משחרר שיר, הוא של העולם. אם הוא הפך למזוהה פוליטית עם קבוצה כזו או אחרת אין לו בעיה. "זה לא בשליטתי" הוא אמר והוסיף לגבי ההתגלגלות של "זה היה הביתי": "בכל מקרה יש הרבה כאב אנושי בעובדה שאנשים היו צריכים לוותר על הבתים שלהם ואני שמח שהשיר שלי היה שם בשבילם באיזשהו אופן. גם אני באופן אישי מאוד כאבתי את ההתנתקות. בנעוריי הייתי בשומר הצעיר בקרית אתא ויצאתי לגרעין נח"ל. עם הגרעין הקמתי את ההיאחזות נח"ל מורג בגוש קטיף כך שמבחינתי אם שיר שלי הפך למזוהה עם פינוי מקום שבאמת פעם היה ביתי זאת סגירת מעגל". אבל מתברר שאת השיר הוא כתב בכלל בהולנד בטיול טרמפים ארוך באירופה שהוא עשה בשנות העשרים לחייו והרגיש יום אחד געגוע לארץ, לבית. "תחושה כללית של בית. לא בית ספציפי".

כשהוא סיפר לי על אלבום מוכן שיושב אצלו בבית כבר כמה שנים ומחכה להפצה, למישהו שירים את הכפפה ויגיד יאללה, צריך להביא את האלבום הזה לקהל, החלטתי שהדבר הנכון יהיה לכתוב על שיר מהאלבום הזה ולא על אחד מהלהיטים הישנים. ביקשתי המלצה על שיר אחד. "מלכות השקר" הוא אמר. "תקשיב ותחזור אליי". וכך עשיתי.

מסתכל מהחלון
רואה ברחוב את ההמון קורא לי
שיכור מאהבה
שום דבר לא השתנה
חורף קיץ עוד שנה ניתנה לי
מלכות במתנה

אם נרצה או לא נרצה
מה שהיה הוא שיהיה
אנחנו כאן לנצח נשאר
אם נרצה או לא נרצה
מה שקרה הוא שיקרה
כולם עכשיו לישון להרדם

נפמפם את החלום
ונפריח עוד בלון שחור
של חזון ואמונה
וברגע של אמת
נכוון ונתכוון ליום שבו
תיפול כאן הפצצה

אם נרצה…

כן זה הזמן להתעורר
שם אחד ולא אחר זכרו אותי
עם בוא הגאולה
נחצה ימים ויבשה
כי בידינו התשובה לחופש
ולמחשבה צלולה
למחשבה צלולה

_______________

חזרתי למני. סיפרתי לו שהקשבתי עכשיו פעמיים לשיר, שאהבתי מאוד ושאם אפשר אשמח לשאול שאלה או שתיים על השיר. ביקשתי לדעת בעקבות מה השיר נכתב, ומי הוא בעצם הדובר בשיר.

"אני לא מפרשן את השירים של עצמי. זה כמו שתבקש מצייר להסביר למה הוא השתמש דווקא בצבע הזה ואיפה הוא שירטט את הקו הראשון. עזוב, שירים יוצאים ממקום אמיתי ואם הם טובים הם מגיעים למקומות אמיתיים. אני לא רוצה לפרשן. אני כן יכול להגיד לך ש"מלכות השקר" נכתב בכאב, מתוך החיים כאן, מתוך התבוננות בהנהגה הקלוקלת שלנו שלא מפסיקה לשקר לנו, לרמות אותנו ולנצל אותנו. אז כנראה שהשיר הזה הוא המחאה והביקורת שלי. אולי בגלל שהוא לא מתקתק וקליל גם לא משמיעים אותו. שלחתי אותו לכל התחנות. בכלל, אנחנו כבר לא חיים בעידן שאנשים מצפים לטקסט מורכב או חלילה שיר ארוך. אני זוכר שהיה יוצא שיר חדש של דילן איך היינו סקרנים. למילים לא פחות מאשר למוזיקה. מה הוא אומר לנו בשיר? חיפשנו את המסרים העמוקים. היום אני מרגיש שהדבר הזה די נעלם. הכל מאוד מהיר ותוך שניה חולף."

אתמול בערב בהופעה שלו הרגשתי דווקא איך יש דברים שנשארים. שירים ששמעתי בחדר שלי בגיל 10 כשהייתי צריך להיות איזה חודש מרותק בבית, נשארו עמוק עמוק בתודעה גם 25 שנים אחרי. וקהל, אמנם לא ענק, אבל גם 150 איש זה מספר בהחלט לא מבוטל של אנשים ששילמו ממיטב כספם, התלבשו יפה, נכנסו לאוטו והגיעו להופעה והתרגשו. כולם שלפו את הפלאפונים בשירים הנכונים, זכרו את המילים ובסוף ההופעה עמדו בתור להצטלם עם אחד מכוכבי הרוק של פעם, ומבחינתנו גם של היום – מני בגר כאן איתנו!

מני בגר ואני
מני בגר וכותב שורות אלו :)

השיר שפותח את האלבום הראשון שלו, "רוק תל-אביב" שהוא הוציא בגיל 27 נקרא "לעולם לא מאוחר לרוקנרול". אני לא יודע על מי מני חשב כשהוא כתב את השיר בתור איש צעיר, אבל היום, כמעט ארבעים שנים אחרי, ברור לחלוטין מי האיש.

"הוא למד מתקליטים
מהם הוציא את המילים
עכשיו האיש בן חמישים
ועד היום הוא מתגלגל ושר
מכניס את הכבל למגבר
הוא מרים את הווליום עד כאב
למרות שהוא כבר איש זקן
רוקנרול זורם לו מהלב

זה לעולם לא מאוחר לרוקנרול"

תודה מני בגר, על כל השירים המעולים – תמשיך ליצור!

!Rock on

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!