1. הפייגלינים באים. "תנו לשוק החופשי לעבוד", הפציר השבוע סגן נשיא התאחדות בוני הארץ, חיים פייגלין, בתכניתו של רזי ברקאי בגלי צה"ל "מה בוער". פייגלין, שהזהיר בשידור מפני מה שהוא מכנה "שיטות קומוניסטיות טוטליטריות", טען שבמדינה חופשית כמו ישראל, פקידי ממשל לא יכולים להחליט איך יראו מפרטי הדירות, למי ימכרו אותן ובאיזה מחיר.

העניין הוא שהשוק החופשי של פייגלין עבד עד היום רק בכיוון אחד, כמו בשיר של צביקה פיק: מעלה מעלה. הקבלנים קבעו מתי הם יבנו, איפה יבנו, באיזה גודל ובאיזה מחיר. מדינה חופשית – חוץ מהאנשים הקטנים שהשתעבדו לבנקים ואלה שרק חלמו על האפשרות לשיעבוד כזה. בעולם החופשי חופשי של פייגלין והחברים הקבלנים שלו, לא באמת ספרו את הצרכים השונים של השוק ושל הציבור שחי בו. כל פרויקט הוא מגדלי יוקרה, כל דירה זה מיני פנטהאוז, כל מרפסת הבטיחה נוף לים – אפילו ביבנה.

פייגלין והחבר'ה, לא סתם קפצו השבוע. זה קרה אחרי שנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הצביעו על היפוך מגמה במחירי הדירות, בתום עשור של עליות. מה זה עליות? זינוק. המחירים פשוט הכפילו את עצמם. העשור המקולל עבור כל זוג צעיר או משפרי דיור, הוא עשור החלומות עבור הפייגלינים. זה עשור שבו הקבלנים הרשו לעצמם לתת לכם "במתנה" ריצוף 60 על 60 וברזים תוצרת גרמניה, כי בפועל שילמתם על זה כאילו יצקו את הברזים האלה מזהב.

אז כחלון הוא "הקומוניסט" התורן לא עלינו. האיש שהחליט להתערב במפרטים, בגודל ובמחיר. באמת, איום ונורא. ההתערבות הזו, ראו זה פלא, לא הפכה את ישראל לקובה, המחירים עדיין בשמיים בסך הכל, אבל כמה עשרות אלפי צעירים בשנה מצליחים לרכוש דירה עם תג מחיר נמוך ב-20% ממחירי השוק.

אם יש משהו שאפשר ללמוד מהסיפור הזה, זה שהשיח האולטרא קפיטליסטי שמפחיד מפני כל התערבות ממשלתית, צריך לעבור כבר מהעולם. גם במשק מתקדם ותחרותי יש מקום להתערבות ממשלתית – בטח בתחומים אלמנטריים כמו דיור – אחד מחמשת המ"מים של ז'בוטינסקי – לא בדיוק סוציאליסט גדול, להזכיר לכם. בקיצור חברים וחברות בממשלה, וזה נכון לא רק בנדל"ן: תתערבו תתערבו. או כמו שמישהו אמר פעם: תהיו כחלונים.

2. האופריה חוזרת. ועדת אגרנט שחקרה את כשלי מלחמת יום הכיפורים חתרה במכוון, או במעוות צריך לומר, רק אל הכשלים של הדרג הצבאי-ביטחוני. זה היה בעיקר נוח למי שמינתה את הוועדה, ראש הממשלה דאז גולדה מאיר. איפה היה המודיעין, מה אמר המוסד, למה לא הופעלו "האמצעים המיוחדים" ומדוע לא גייסו בזמן את המילואים – אלה השאלות המרכזיות שנשאלו אז. בפועל, במלחמה האיומה ההיא אשם בעיקר הדרג המדיני ובראשו גולדה עצמה, שהפגינה זחיחות, שיכרון כח ומעל הכל: סרבנות שלום. גולדה זלזלה בכל האזהרות, גם כשהן הגיעו באופן הישיר והברור ביותר מאנואר סאדאת בכבודו ובעצמו, רק מתוך תחושת הביטחון המופרזת בהרתעה שמדינת ישראל החזקה אמורה לייצר. גולדה מיאנה להבין שאומות פותחות במלחמה לא משום שהן משוכנעות בהכרח בניצחון, אלא מסיבות רבות ומורכבות בהן גאווה לאומית, אגו, מאבק על התודעה, קביעת "תג מחיר" ועוד.

45 שנים אחרי, נדמה שישראל רושמת שיאים חדשים של זחיחות. שרי הממשלה מקפצים בין אולפני הטלוויזיה והרדיו כדי לספר על המעצמה הצבאית שאנחנו, ראש הממשלה מתרברב באופן חסר תקדים בחומר מודיעיני שנאסף באמצעות מבצע מזהיר של המוסד, דובר צה"ל משחרר כל שעתיים סרטון חדש של השמדת יעדים שמקבל אוטומטית הד בכל אמצעי התקשורת שמרימים את המוראל, ואחרי שניצחנו אפילו באירוויזיון – האופוריה בשמיים. אנחנו על הגל ואיש לא יכל עלינו.

עד שיבוא עוד סאדאת. עוד מנהיג עקשן וגאוותן לא פחות מאיתנו. הוא לא יפעל משיקולי רווח והפסד, עלות ותועלת, ניתוח מאזן הכוחות ו"אסטרטגיית יציאה". הוא יפעל כשידרכו לו חזק מדי על הכבוד העצמי והלאומי. זה יכל לבוא מסוריה, מאיראן, אפילו מטורקיה. ואם זה יקרה, חלילה וחס, הדרג המדיני יקים ועדת חקירה. הוועדה תזמן אליה את גדי אייזנקוט ואת סגנו אביב כוכבי, את ראש אמ"ן תמיר היימן ואת ראש המוסד יוסי כהן, שיידרשו כל אחד בתורו לענות על השאלות שנשאלו כבר ב-73. התשובות, אפשר רק לנחש, יהיו דומות גם כן.

בנימין נתניהו נואם בטקס חנוכת שגרירות ארה״ב בירושלים (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90).

3. תחרות מדומה. הממונה על ההגבלים העסקיים, מיכל הלפרין, הודיעה אתמול (ד') כי היא מתנגדת לכוונה של חברות רכש המדיה "זניט" (מקבוצת פובליסיס) ומדיה קום, לרכוש מדיה (זמן פרסום) באופן משותף. "שיתוף הפעולה המבוקש נועד בעיקרו לרכז בידי הצדדים כוח שוק שישמש אותם בבואם לשאת ולתת עם ערוצי הטלוויזיה המסחריים", כך לשון ההודעה. "כוח שוק מאוחד זה יושג באמצעות ביטול התחרות ביניהם אל מול הערוצים המסחריים, והסכנה הברורה היא הגדלת הריכוזיות בתחום רכש המדיה", הסבירו ברשות. על פי ההודעה, שתי החברות לא הצליחו להוכיח כי הצרכן הישראלי ייצא נשכר מניהול המו"מ המשותף מול הערוצים – עובדה שהכריעה את הכף כנגד אישור הבקשה לשיתוף פעולה.

עכשיו אתם בטח אומרים לעצמכם "איזה יופי", רשות ההגבלים נעמדת לצד הצרכן ומונעת כוח עודף בידי שתי חברות שמבקשות רק להרוויח יותר, על חשבון האינטרס הציבורי. זה אכן היה נחמד, אילו רשות ההגבלים הייתה עושה משהו עם קבוצת הכוח המשמעותית באמת בשוק רכש המדיה – יוניברסל מקאן (UM). החברה הזו מחזיקה מזה שנים בנתח שוק של כ-30% לפי הערכות והרבה יותר מהמתחרות, מה שהפך אותה לגורם חזק במיוחד מול הערוצים המסחריים ולמי שמצליחה להשיג זמני פרסום ומחירים אטרקטיביים יותר ללקוחות שלה – המפרסמים. אילן שילוח, מי שעמד בראש השלוחה הישראלית של החברה עד שמכר את מלוא אחזקותיו בה (18%), הפך למולטי מיליונר בזכות הכוח הזה. תחילה מהשכר והבונוסים שהצטברו לכדי עשרות מיליוני שקלים, ובהמשך ממכירת מניותיו (100 מיליון שקל) ומהמענקים שקיבל בגין הסכמתו להימנע מתחרות נגד החברה (100 מיליון שקל נוספים).

אם הלפרין ורשות ההגבלים כל כך מעוניינים בתחרות, דווקא מיזוג בין שתי שחקניות קטנות יכל להיטיב עם השוק או לכל הפחות למתן את הכוח העודף של יוניברסל מקאן. תחרות, וזה נכון לא רק לענף הפרסום, מושפעת לא רק מריבוי שחקנים, אלא מהיכולת המעשית שלהם להתחרות זה בזה. ההחלטה של הלפרין לא טובה לתחרות, היא טובה בעיקר לשיח פופוליסטי.

(צילום: shutterstock).