חמישי שעבר, שעת ערב, מצפה רמון. חברי קבוצת הרכיבה "כן ולא" מתכנסים באכסניית אנ"א ביישוב, אליה הגיעו אחרי יומיים של רכיבה מבית עובד, בדרכם לאילת. חלק מהחברים (בהמשך יתברר שהם 'הקפטנים') מתקנים את הפנצ'רים שאספו בדרך כדי להתחיל את הקטע האחרון ממצפה רמון לאילת כבר 6:00 בבוקר. מוביל המסע, צפריר פזי ממושב ניר בנים, אוסף את החבורה לסיכום היום: "אתם חבורה של מופרעים, אחרת לא הייתם מצליחים לעשות את מה שעשינו היום. מי שלא יודע, רכבנו 108 ק"מ, עם טיפוס מצטבר של 1000 מטר במהירות של 16.5 קמ"ש. זאת הייתה רכיבה קשה, זאת הייתה רכיבה פיזית מאוד בתוך סופת חול ואובך. אני גאה בכולכם".

לצופה מן הצד, הסצינה הזו יכולה להיראות ולהישמע כמו חלק ממסע אופניים רגיל לחלוטין, ובמובנים מסוימים, זה אכן כך. מה שלא רגיל הוא שמחצית מחברי קבוצת הרכיבה "כן ולא" (השם יוסבר בהמשך) הם עיוורים או לקויי ראייה. אנשים שהחברה בה אנו חיים אינה מייעדת להם פעילות ספורט מחוץ לבית, ודאי לא מסע אופניים בן עשרות קילומטרים, עושים ספורט יותר מכל אדם ממוצע בישראל. המסע של חברי 'כן ולא' קרה ממש קצת אחרי מסע הג'ירו ד'איטליה שסחף את המדינה, אך בניגוד אליו נשאר מחוץ לכותרות.

עוד לפני שרוכבי הג'ירו ד'איטליה דהרו בכבישי הארץ מעכו ועד אילת ומדינה שלמה עמדה והריעה בצמתים, התפתחה בישראל בשנים האחרונות תופעה מעניינת של קבוצות רוכבי אופניים. אם יצאתם לטייל בשבת כלשהי, קרוב לוודאי שהיה לכם קשה לפספס אותם רוכבים בכבישי הארץ. אבל יש רק קבוצה אחת שבשלט על גב הרכב שמלווה אותה כתוב: "שימו ♥ רוכבים עיוורים!!!" – אלו הם, כאמור, קבוצת 'כן ולא'.

טַנְדֶם הם אופניים המיועדים לשני רוכבים, כאשר עיוורים ולקויי ראייה רוכבים מאחורי רוכב קדמי רואה בחלוקה לשני תפקידים על האופניים: הקפטן – רוכב מקדימה ואחראי על ההיגוי, החלפת ההילוכים וניווט המסלול. הקפטן צריך להזהיר את הסטוקר לגבי מכשולים וחייב לתאם איתו פעולות כמו האטה או פנייה. הסטוקר פועל בעיקר בתור המנוע של האופניים, וחייב להיות בתיאום עם הקפטן.

קבוצת 'כן ולא' אופני טנדם כביש במסע לאילת (צילום: יאיר צוקר)

"הקבוצה שלנו התחילה ב-2006 עם טנדם אחד, כרגע יש לנו 8 טנדמים, ב-2010 רכשנו אופני כביש" כך מספרת בטי בן בשט, תושבת גבעתיים, שמנהלת את הקבוצה ביחד עם צפריר פזי ודרור כרמל, "היינו חבורה של 12 איש לגמרי מטורללים, שלא ידעו מה זה אומר לעשות מסע. מאז כל שנה היו בין מסע אחד לשניים, כרגע אנחנו במסע התשיעי, ב-2015 כבר עשינו מסע של 6 טנדמים ממטולה עד אילת". הקבוצה פועלת במסגרת המרכז לכלבי נחיה לעיוורים, שרצה לספק משהו חוץ מכלבי נחייה, ובשנים האחרונות היא זוכה לתמיכה כלכלית ממרכז 'הפועל' ומגופים נוספים.

"אין עוד משהו שיכול לגרום לי לנוע במרחב בחופשיות כמו בדרך הזו"

אז מה מביא אדם עיוור לרכוב על אופניים? את השאלה הזו צריך להפנות ל-13 חברי וחברות הקבוצה אותם פגשתי במהלך מסעם האחרון מבית עובד לאילת – הקפטנים: צפריר פזי, בראיין פייגנבויים, יוסי קורן, עפרה אגמי, אודי ווליניץ, אורן מלינוביץ' ומאיר אטדג'י. הסטוקרים: חיים שושה, חיים גיטה, דרור כרמלי, ראובן ברון, בטי בן בשט, ושי כהן.

"יש נטייה לחשוב שלאנשים עיוורים אין בעיה ללכת, הם לא רואים אבל הגוף שלהם בסדר" אומרת בן בשט, "אבל בעיית הניידות של אנשים עיוורים היא יותר קשה משל אנשים בכיסא גלגלים. כי בן אדם בכיסא גלגלים יכול לקחת את הכיסא ולצאת. הוא אפילו יכול לנהוג. לאיש עם עיוורון יש רגליים "עשר" אבל להבדיל מאדם אחר הוא לא רואה את הדרך ולכן אין לו לאן ללכת. כשאני יושבת על אופניים אין עוד משהו שיכול לגרום לי לנוע במרחב בחופשיות כמו בדרך הזו" אומרת בן בשט, "כל דבר שעיוור עושה הוא לא עושה את זה לבד והיכולת לעבוד בעבודת צוות היא גולת הכותרת בעיניי. גם אנשים רואים לא תמיד מסוגלים לעבוד בעבודת צוות.

קבוצת 'כן ולא' אופני טנדם כביש במסע לאילת (צילום: יאיר צוקר)

 

"זאת קבוצה אחת וכולם תורמים"

אנחנו יושבים בכיתה ממוזגת באכסניית אנ"א. כבר ממבט חטוף אפשר להבחין שמדובר בקבוצה ייחודית שממוצע הגיל בה עובר את ה-50, כשהמבוגר ביותר הוא כמעט בן 70, אולם הגיל כלל לא מהווה בעיה לבצע רכיבות במשך ימים שלמים, לפעמים בתנאי מזג אוויר קשים. אולם תחושת העייפות המתבקשת אחרי יום של רכיבה בתוך ענני אבק ואובך, כלל לא מורגשת.

לחי גיטה ממושב גן הדרום שכבר עשה איש ברזל 7 פעמים רצוף, האוויר הצהוב והמאובק בכלל לא הפריע, להיפך: "אמרתי לאברהם (נהג הליווי של הקבוצה) שבימים שהייתי חקלאי הייתי נושם את החול הזה על הטרקטור, זה החזיר אותי לזיכרונות ההם ועשה לי טוב לחוש שוב אותן התחושות, שלמוח יש יכולת להזכיר לך, נזכרתי בטרקטור ובפרדסים של המושב וזה עשה לי טוב".

כאשר מאחוריהם אין ספור שעות דיווש קבוצתיים, אפשר לחשוב שחברי הקבוצה הם רוכבי כביש כבר עשרות שנים, אבל כל אחד מחברי הקבוצה פגש את האופניים דרך הקבוצה כמעט בפעם הראשונה ולא חשב שהוא מסוגל לעבור כאלו מרחקים, כפי שמספר דרור כרמלי, תושב אשדוד ומנהל את הקבוצה עם בטי וצפריר: "כשעוד ראיתי, רכבתי רק עד הבית ספר וחזרה עכשיו אני יכול לרכב עד אילת, בחיים לא חשבתי שאני אעשה דברים כאלה. האופי של הקבוצה משך אותי, אין פה אגו. ברור שאני לא אהיה קפטן, אבל אני יכול לעזור בארגון, יש לנו גזבר שהוא לקוי ראייה. זה לא 'בואו נארגן לעיוורים רכיבה או טיול', זאת קבוצה אחת וכולם תורמים".

קבוצת 'כן ולא' אופני טנדם כביש במסע לאילת (צילום: יאיר צוקר)

גם לבראיין פייגנבייום, תושב גבעתיים, הקבוצה והמפגש עם האופניים היו עניין לא מתוכנן: "האהבה שלי היא לכלבים ורציתי לשלב גם ערך מוסף של משהו שאני יכול לתת לחברה. פגשתי את האחראית במרכז לכלבי נחייה והיא נתנה לי רשימה של דברים שאפשר לעשות אז בין היתר נרשמתי לעזור באילוף כלבים וגם ראיתי שיש את קבוצה הזאת".

"מה שנותנים לי אני לוקח"

לשם הקבוצה, "כן ולא", יש משמעות כפולה. CAN = אפשר, VELO = אופניים (בעגה של רוכבי אופניים). בעברית CAN = כן, VE = ו, LO = לא. כלומר השם "כן ולא" מדבר על אלה שרואים ואלה שאינם רואים. חיים שושה, 66 מת"א שעבד בתעשייה אווירית, לקח את שם הקבוצה לדרך חיים: "לפני 15 שנים קבלתי כלב נחייה ואז נחשפתי לנושא הזה של קבוצות רכיבה. התחלתי קודם לרוץ ואז מישהו שאל אותי אתה יודע לרכב על אופניים? אמר לי אני אנסה, אז ראיתי שאני מתאים ואוהב את זה. אחר כך מישהו אמרו לי אתה יודע לשחות? אמרתי לו כן אז אני גם עושה טריאתלון. ועכשיו ושאלו אותי אתה יודע לרקוד אז אמרתי להם – כן! מה שנותנים לי אני לוקח".

אם חשבתם שזה יותר פשוט לרכב בזוג, תופתעו לגלות שמדובר במלאכה קשה שדורשת תיאום ותקשורת יוצאת דופן, בלעדיה אין לאופניים יכולת לנוע בחופשיות. עבור מאיר אטדג'י ושי כהן היא קשה אף יותר משום שהם חירשים וצריכים לתקשר אחד עם השני בשפת הסימנים ובכל זאת מצליחים לדווש כמו כל אחד מהזוגות.

מאיר אטדג'י ושי כהן, קבוצת "כן ולא" אופני כביש (תמונה באדיבות המצולמים)

פייגנבויים: "בהתחלה חשבתי שבגלל שטנדם זה לשניים, אז זה בטח פשוט. אבל זה שונה לחלוטין מאופניים רגילים, אתה חייב תיאום עם הסטוקר, לכל אחד יש סגנון שונה, אחד אוהב הילוכים קשים והשני אוהב משהו הרבה יותר חופשי וצריך להגיע להבנה . פשוט מדברים". לראובן ברון  בן 69 וקצת, מקרית אונו, שעובד כמעסה בבית חולים, יש דרך מעניינת להתמודד עם האתגר התקשורתי: "בנוסף לרוח גם צריך להבין את מי שמדבר, לפעמים אני לא מבין שום דבר ממה שהוא אומר אז ברוב הזמן של הרכיבה אנחנו פשוט שרים וצוחקים".

"זה סיפוק גדול שהסטוקר נותן לך את הפידבק שהוא כל כך נהנה"

התחושה המספקת שמקנה הרכיבה הקבוצתית שייכת לרואים ולעיוורים גם יחד. יוסי קורן תושב כפר סבא ועובד ב"נשר מפעלי מלט", שתורמים לקבוצה זוג אופניים ונסיעות לעמותה לא מסוגל להחמיץ אף רכיבה: "לתחושה הזו שעשינו את זה ביחד והכרת התודה שאנחנו מקבלים מהסטוקרים אין תחליף והיא ממלאת אותנו ומציפה אותנו. לשמוע על עיוור שלא יוצא מהבית ופתאום יוצא ומרגיש את הטבע זה עושה סיפוק אדיר". פיגנבויים מוסיף: "בקבוצה אני לא רק תורם, אני מקבל המון ואני מלא התפעלות והערכה לחברים בקבוצה. אני לא יודע איך להכיל את היכולת של הבנאדם להרגיש את המסע בלי לראות כלום, אבל הסיפוק גדול כשהסטוקר נותן לך את הפידבק שהוא כל כך נהנה".

קבוצת 'כן ולא' אופני טנדם כביש במסע לאילת (צילום: אדיבות המצולמים)

מעבר לרכיבות, הקבוצה מפתחת לחברים את היכולת להתגבר על המכשולים החברתיים הקיימים לעיוור בחברה שלנו. כרמלי: "אפילו שאנחנו לא רואים איפה אנחנו נמצאים, אני קצת קולט את התחושה של לרכב לאילת או לטפס את החרמון. מבחינתי זה גם להיחשף לאנשים עם מגבלה דומה לשלי, הייתי הרבה שנים לבד, כאן אני נמצא עם אנשים שאחד רואה יותר ממני אחד פחות ממני וככה רואים שאנשים מקיימים חיים, מגדלים משפחות, יש אחד שאני מחליף איתו מתכונים. זה עשה לי את השינוי של אדם עם עיוורון".

לתופעה של קבוצות הרכיבה בפרט והספורט בכלל לעיוורים יש פוטנציאל להיות דבר שמתרחב, כפי שאומרת בן בשט: "יש הרבה קבוצות, זה דבר קיים, יש קבוצות רכיבה במלא מקומות בארץ, בימים אלה נפתחת קבוצה באילת. יש קבוצות ריצה, יש קבוצות טריאתלון. בסופו של דבר אנחנו אנשים שיודעים לעשות עבודת צוות ולהגיע להישג ביחד זה חבל על הזמן".