בצל רוחות מלחמה, כשדם רב ניגר באירועי עזה הקשים, ובצל הליקוקים ההדדיים (גם על הלחי הראשונה וגם על השנייה), של שועי המדינה על אבני השגרירות האמריקאית בירושלים, נפתח אמש פסטיבל דוקאביב לסרטים דוקומנטריים, שבעשרים שנות קיומו הפך להיות מהגדולים בעולם בתחומו. ב-11 מוקדים בתל אביב, הראשי בהם הוא הסינמטק המקומי, כמו גם בסינמטקים של חיפה וירושלים, יוקרנו סרטים מכל העולם וגם מישראל.
שאפו לתל אביב, העיר השמאלנית (לא שמאל חלילה!), שנולדה מראש כדי לשמוח ולהידמות למנהטן של פעם, ושופעת היצע התרבותי. שאפו לקברניטי העיר, שאפו לתושביה ושאפו למנהלת הפסטיבל הנמרצת גליה בדור, שבזכות ניהול נעים הליכות (לא מראה שכיח במקומותינו) הצליחה להרחיב את יריעת הפסטיבל באופן מרשים מבלי לקפוא על השמרים, והצליחה גם להרחיב את פעילותו במשך השנה אל מעבר לעיר תל אביב, אל מעלות-תרשיחא ועוד.
עד כאן הברכות. אבל…
אם בוחנים מקרוב את הסרטים הישראליים שיוצגו השנה, מגלים פסטיבל נינוח ולא מתריס, כפי שראוי לפסטיבל של סרטי תעודה ובמיוחד במדינתנו הסוערת והמסעירה מכל הבחינות, בכל הרמות ובכל עת.
הבריחה לקולנוע האיזוטרי, במקום לעסוק בבעיות חברתיות מעמיקות, הפכה לתופעה כלל עולמית, למרות שההיצע הבינלאומי של דוקאביב כולל פה ושם סרטים מטרידים ונועזים יותר מאלו הישראליים, בכל הקשור בהווייה של חברה הצועדת בבטחה אל דורסנות של האחר הוחלש, אל עבר הגזענות, האופוריה, טפיחת השכם העצמית הלאומנית והגדלת הפערים החברתיים.
דווקא היום, כשיש במאי קולנוע עלילתי מתריסים ונועזים כמו אנדריי זבייגינצב הרוסי (שמסכן את נפשו מול פוטין) ואלבר דיפונטל, המזכירים את המהפכנים הקולנועיים הגדולים בהיסטוריה, כמו הקולנוע החדש בצרפת שליווה מהפכים חברתיים על גבי מתרסים ברובע הלטיני ב-1967, נראה לי שרוב הסרטים התיעודיים הישראליים שמוצגים בפסטיבל נמשכים למצבים האזוטריים-קיומיים.
לא שאין מקום לסיפורים שכאלה בקולנוע דוקומנטרי. סיפור טוב הוא סיפור ראוי. סיפור אישי וקטן יכול גם להשליך הרבה מעבר לגבולות עצמו. אבל בולטת מאוד היעדרותם של סרטים מקומיים עם מבט רחב יותר על המצב הישראלי. יכול להיות שעושים סרטים כאלה בארץ, אבל לדוקאביב הם לא הגיעו.
ערוצי הטלוויזיה הישראלים הייעודיים (הוט 8 ויס דוקו) מעדיפים, מסיבות כלכליות ואופנתיות, להשקיע בסדרות תיעודיות, ולא בסרטים בודדים. מת הקולנוע הדוקומנטרי יחי הסדרות! ומי ימלוך מחרתיים באופנה? קליפים תיעודיים?
מה שמצער במיוחד במגמה הזו היא העובדה שסרט אחד היה הופך את הסיפור של רוב הסדרות לראוי יותר. סדרה כמו האזרח ק. (יס דוקו) יכלה להיות הרבה יותר טובה אם היא הייתה מתומצתת לסרט בודד. גם הסדרה של הוט 8 על ישעיהו לייבוביץ' הייתה מרוויחה לו בחרו יוצריה להפיק סרט גדול ומקיף במקום סדרה שנמתחת שלא לצורך. ועדיף שלא נזכיר את הסדרה הנחותה על הרמב"ם, מגדולי ההוגים בעולם… רק שלא יטמאו את שפינוזה שטומא כבר פעם על אסקופת בית הכנסת באמסטרדם.
למען האמת, מול אלפי היוצרים בישראל הוט 8 ויס דוקו מפיקים ורוכשים מעט מאוד סרטי מקור ישראלים ("אנחנו לא נוהגים לרכוש סרטים ישראלים" – זו התשובה בה נענים רוב היוצרים).
מלבד שני הערוצים הייעודיים יש גם את הערוצים המסחריים. אבל אלה משקיעים כמעט, ובניגוד לחוק (ראוי לכתבה נפרדת) אך ורק בדוקוסלבס ולא בסרטים דוקומנטריים.
בולטת בבדידותה המזהרת הסדרה "סלאח פה זה ארץ ישראל" של "רשת". גם היא יכולה הייתה להתמצות בסרט בודד ראוי. כל זאת אני אומר למרות שאני חושב שזה סרט תעמולה, אבל הנושא עדיין חשוב ומעורר דיון חברתי.
היוצר הדוקומנטרי בישראל מאולף כיום, כבר באוניברסיטה, למצוא את היוצא מהכלל, למתוח סרטים לסדרות מייגעות, ולא לחפש את הסיפור המסקרן שיש לו השלכות חברתיות ותרבותיות משמעותיות יותר. בניגוד לעבר, הדוקומנטריסט הישראלי של ימינו מכוונן מראשית דרכו לעשות סרטים שיתקבלו לפסטיבלי סטודנטים בינלאומיים וימצאו חן בעיני הלקטורים של קרנות הקולנוע בתחרות על התקציב המזערי שיש להם להפקת סרטים דוקומנטריים בכלל וסרטי סטודנטים בפרט.
היוצר הדוקומנטרי החדש מאולף "לחשוב שיווקית" – חלק מחשיבה גלובלית המעדיפה את העטיפה על המהות, והתוצאה ניכרת בסרטים. חלק מהסרטים בדוקאביב מלאים באפקטים וויזואליים עד כדי עייפה, במקום שיעמיקו בפיתוח הנושא עצמו. קחו למשל את הסדרה "צל של אמת", על רצח תאיר רדה (שגם היא יכולה הייתה להיות סרט בודד), שזכתה לפופולריות בזכות מסע שיווק אגרסיבי. בסופו של דבר, הסדרה לא מוסיפה דבר על מה שראינו בכתבות טלוויזיה בעבר, חוץ מאפקטים מרהיבים וסיפור איזטורי הזוי.
רעה חולה נוספת ממנה סובל הקולנוע התיעודי הישראלי, שמקבלת ביטוי גם בדוקאביב, היא העובדה שהקרנות מעדיפות (ומתקצבות בהתאם) קופרודוקציות עתירות ממון עם אירופה. מה פתאום רעה? יתהה הקורא, הרי ברכה טמונה. אז ככה, זו קללה בחלקה המרבי כי: א. היא לא מעניקה זכות קיום ליוצרים יוצאים מהכלל, שאין להם קשרים בחו"ל; ב. היא מגדילה את התלות של היוצר הרגיל בגורמים שמשמשים כמתווכים שגורפים ממון רב לכיסם; ג. היא מחייבת את היוצר הישראלי ליצור סרטים שיש להם רלוונטיות לחו"ל, לישראל ולאופנות בינלאומיות אחרות, כך שהסרטים הופכים למוצר נילווה לחדשות בתקשורת. סרטים הנוגעים ממש להווייתנו ונוגעים לנו ישירות, אך לא מעניינים את הצופה מחו"ל, לא יופקו. כך מתבזבזים כספי קרנות על חשבון יוצרים. שמא תאמרו: "אבל כמו בהייטק חייבים להיות שיתופי פעולה בינ"ל?", על כך אומר רק שקולנוע נתמך הוא תרבות, ולא אפליקציה מסחרית.
אביא דוגמאות. כך למשל, בישראל יש 200 אלף נשים מוכות, הממתינות לשווא למקום במקלטים הצפופים. הפעם האחרונה שנעשה פה סרט במקלט לנשים מוכות הייתה לפני 25 שנה. היום, סרט על מקלט לנשים מוכות יידחק בידי סרט על נטע ברזילי, וכך גם לא יגיע לא לדוקאביב ולא לטלוויזיה. מבלי לדעת את העובדות, אני בטוח שבערוצי הטלוויזיה מפשילים כבר שרוולים לעשות סיבוב, סרט מסע, על נטע (הראויה אמנם להיות הבת של כולנו יותר מאלאור אזריה).
דוגמה נוספת: למה צריך להופיע בתחרות הרשמית של דוקאביב סרט על שר האוצר משה כחלון, "מלך" האורבניזם הישראלי, הנטחן עד דק בטלוויזיה עד לשד עצמותיו ונשמתו (כי הוא אחלה, גבעת אולגה, אחיו, אביו ואמו, היחסים עם ביבי, טריפוליטאיות, הרמת הגבה), כאשר חשוב ומרתק הרבה יותר תחקיר רציני עם אדריכלים ומעצבי חברה ותרבות חתרניים שיסיירו במרחבי האורבניות הישראלית המתפרקת, בלי תכנון לקלוט אוכלוסייה של עוד כמה מיליון איש. לא מדליק מספיק? תנסו. בשביל מה אתם קיימים, קרנות/ערוצי טלוויזיה/פסטיבלים?…אה…כמעט שכחתי, בגרמניה עשו מספר סרטים מצוינים על השינויים האורבניים בעקבות איחוד הגרמניות.
ומתי נעשה פה סרט רציני על העולם החרדי שלא נוגע בבחור/ה חוזר/ת בתשובה שאינה יכולה לראות את משפחתה, או הומוסקסואל בחברה החרדית? מתי נעשה סרט רציני המלווה ערבי מוסלמי דתי שיספר לנו על הדת החשובה הזאת, שחוץ מתעמולת חדשות איננו שומעים עליה דבר וחצי דבר?
ובכלל-כמה סרטי תעודה רציניים נעשים על החברה הערבית? ואם הם נעשים – חלקם מביישים את הנושא לשמו נעשו. וסרט מנקודת מבט של אדם שחי בעזה, עניין המשליך עד זוועה על שני מיליון איש וגם עלינו, ומאיים לערער על ההוויה המוסרית שלנו. מי יעז לעשות סרט כזה מבלי לחשוש מה"מירי רגביזם"? איזה קרן תתמוך כך שיוצג בדוקאביב? והאם דוקאביב היה מקבל לחיקו סרט שכזה בלי שממשלה שלמה תקום עליו ותסכן את קיומו? האם אנחנו היו מקבלים סרט כזה לפסטיבל הבא בחיפה? היכן הוא היוצר החתרני-המתריס?
למרות שמדברים על התפתחות הקולנוע הדוקומנטרי בישראל, המתבטא על פי טענה רוווחת בפסטיבלים כמו דוקאביב, יש כאן כדי להטעות. התפתחות במה? במספר הסרטים? ממש לא. סרטים מעטים תיעודיים משודרים בישראל. לרוב הסרטים, אין פלטפורמה ראויה להצגתם למעט הסינמטקים והם לא מגיעים לציבור הישראלי. אין תקציבים מספיק בקרנות הקולנוע, זה נכון. אבל גם בקרנות עצמן בוחרים סרטים להפקה בזכות האזוטרי. יש מי שמנסה לשכנע את הציבור שלקטורים שמאלנים יושבים בקרנות, אבל הלקטורים הם כמוני וכמוך, אזרחי העולם המושפעים מהלכי רוחו. לא שמאלנים ולא בטיח (למען הנאותות, גם אני שימשתי לקטור גם לסטודנטים וגם לקולנוע תיעודי בקרנות, ודווקא המלצתי על סרטים בקולנוע הדתי "במעלה" כראויים ביותר).
אינני אומר שלא אלך לצפות בסרטים ולהתענג על אירוע תרבותי, אם המצב הביטחוני יאפשר זאת. יש בוודאי סרטים שארוץ לצפות וממליץ לכם, כי יש כנראה מספר סרטים מדליקים, בהם מיטב הקולנוע הדוקומנטרי העולמי כמו "פיית'פול" המובא מחו"ל, כמו גם הסרט על אריק קלפטון. אלה לא יהיו דוקוסלבס כמו שאני רואה כאן בטלוויזיה. אלה שניים מהיוצרים הגדולים מזה שישה עשורים שמייצגים בתולדות חייהם מהפכים הנוגעים לחברה כולה.
אלך גם ל"לילה בגרדן", המראה את החגיגה הגדולה ב-1939 בניו יורק לרגל עליית הנאציזם, ואקווה שלא אתאכזב אם תיעדר מהסרט התופעה הלא נוחה שמיליוני אמריקאים הפגינו בעד היטלר.
ארצה לראות, עם כל אי הנוחות, את "עונה ארוכה" ההולנדי כדי לראות ולחוש מחנה פליטים (בלבנון) סרט שאף ישראלי לא יעז לעשות כיום. אני חפץ ללמוד על מחנה פליטים – דווקא משום שאני אוהב את מולדתי ולא לקבל כמובן מאליו את קשקושי התועמלנים שלנו על פליטים.
ארצה לראות את הסרט מ-1967, שחשף את פרצופו של כלא לחולי נפש בארה"ב שנאסר להקרנה שם במשך שנים רבות. (אגב, מתי נעשה סרט המראה בישראל את מצבם הנורא של בתי הכלא בישראל שהסנגוריה הציבורית שוב ושוב מתריעה עליו?).
אלך לראות את הסרט הישראלי (בקופרודוקציה) "881" המראה מהגרים, פליטים ומקומיים בגרמניה נוסעים לעבודה באותו אוטובוס (האם אלמד משהו מזה על היחס למהגרים, חוץ מהאזוטריה? נקווה שאתבדה)
לא אלך לסרטים על אפנה והגורואים שלה המוצגים בפסטיבל, וכמובן אלך לראות סרטים ישראלים נוספים, שבכל מקרה אני נותן להם כבוד. הרשימה והמבחר בדוקאביב ארוכים. אינשאללה שלא יהיו מלחמות לא על הגבולות, ולא בתוכנו, ושישכון שלום בינינו לבין אויבנו כן יהי רצון.
