זכרונות הילדות של כותר אל סנע מהכפר לקייה שבנגב מלאים במשחקים והתרוצצויות ברחובות הכפר. "זה היה המקום לשחק, היינו מסתובבים חופשי", היא מספרת, "היום לא. רואים ילדים עד שעה מסוימת, ואחר כך את כבר לא יכולה. כל אמא מפחדת שהבנים שלה יצאו לרחוב. אני כאמא, יש לי ילד בן 18, אני נשבעת לך שאני מפחדת שהוא ייצא בלילה, מפחדת. את יודעת מה זה עושה?".

אל סנע היא היועצת העירונית לקידום מעמד האישה בלקיה. דבריה מייצגים במידה רבה את המתרחש במרבית היישובים הערביים בישראל, שעמוסים בנשק בלתי חוקי ובקורבנות ירי, מכוון ובלתי-מכוון, שנפגעים ממנו. "הפחד מגיע עד כדי כך שאת יוצאת מהבית, ואומרת לעצמך שאת לא יודעת אם תחזרי. כל האפשרויות פתוחות", היא אומרת. "כל אחד עושה מה שבא לו. את יכולה לעבור בלילה ושני אנשים יירו אחד על השני ואת תיפגעי, סתם כי עברת ברחוב בלילה. זה קרה ואנשים חפים מפשע נפגעו, שילמו בחייהם".

גם החתונות הפכו מאירוע שמח ומרגש לאירוע מעורר אימה. "בכל אירוע אני רואה את הפחד. יש חתונה, אמהות אומרות לך 'אני לא באה, 'אני לא באה לחתונה עם הילדים שלי ואני גם לא נותנת לילדים שלי ללכת שישתתפו בחתונה', כי היא מפחדת שהם יפגעו. היא יכולה למנוע מהילדים, אבל מה עם הבעל, מה עם הילדים הגדולים? כל חתונה זו חרדה. במקום זמן לשמוח ולשמח, היא הפכה להיות התרחיש המפחיד ביותר. גם הכלה נכנסת לפחד ולטראומה, 'מה יקרה בחתונה שלי?, זה פחד."

לפי נתוני 'יוזמות קרן אברהם', במהלך 2017 קיפחו את חייהם 67 אזרחיות ואזרחים ערבים, 9 נשים ו-58 גברים, כתוצאה מאלימות ושימוש בנשק בלתי חוקי בחברה בערבית. בנוסף אליהם, נהרגו שלושה אזרחים מירי של כוחות המשטרה. מתחילת 2018 עומד מספר ההרוגים הערבים על 21 – 18 גברים ו-3 נשים. אתמול (חמישי) נדקרו למוות שתי נשים כבנות 20 בבית ביפו על ידי אחיהן.

עצם קיומה של הבעיה מוסכם על הכל: גורמים ממלכתיים, פוליטיים, אישי ציבור ואזרחים. על הערכת מימדי התופעה, היקפיה ומידת הטיפול בה יש ויכוח. ההערכה הגדולה ביותר שפורסמה עד כה אומדת את מספר כלי הנשק הבלתי חוקיים בישראל בכ-400 אלף. הערכות זהירות יותר מדברות על עשרות אלפים. כלל ההערכות ממקמות כ-80% מכלי הנשק הבלתי-חוקיים בחברה הערבית. אל-סנע מנסחת את הדברים בצורה נחרצת: "אין בית במגזר שלא מחזיק נשק, או קטן או גדול, לא יודעת. כל מה שהוא נשק".

המציאות הזו מציבה את הנשים הערביות במקום פגיע במיוחד. בין השנים 2013-2016 נרצחו 13 נשים ערביות על ידי בני זוגן, מתוך 48 נשים שנרצחו בשנים אלו. שיעור הנרצחות הערביות, 27%, היה גבוה משיעור הערבים בכלל האוכלוסיה (כ-20%). מלבד היותן קורבן ישיר לאלימות בתוך המשפחה, הן גם קורבן עקיף; הן האמהות, האחיות, הנשים של הנרצחים והנפגעים, ומצויות תחת לחצים ואיומים חמולתיים מצד עבריינים. "בחתונות, כשהם (הגברים) יורים שמאלה וימינה, הנשים הן אלה שאחראיות על הילדים, על כל האנשים חסרי הישע", אומרת אל סנע, "זה מפחיד אותן, אבל הן לא יכולות לעשות שום דבר. אישה ערביה לא יכולה למנוע מבעלה או מאחיה להחזיק נשק. היא לא יכולה גם לדווח למשטרה, כי היא מפחדת שבעלה יפגע בה, או שהוא ייעצר ויישב בכלא שנתיים שלוש. היא כנראה לא מודעת לכך שהסכנה הראשונה היא שהנשק יופנה כלפיה, או כלפי הילדים שלה."

מנהיגים ערבים וחברי כנסת בהפגנה נגד הנשק הלא חוקי ואזלת ידה של המשטרה (צילום: הדס פרוש / פלאש 90).

בתוך הכפר הכל מותר

בתחילת השבוע שעבר יצאו מספר ראשי רשויות, אישי ציבור וארגונים חברתיים בשיירת מכוניות שהסתיימה מול משרד ראש הממשלה במחאה על אוזלת ידה של המשטרה. בהמשך השבוע נחשף מדד הביטחון האישי בחברה הערבית בנושא אלימות, פשיעה ושיטור בישובים הערבים לשנת 2017, המדד נחשף במושב הראשון של ועדת הכנסת החדשה בראשות ח"כ אחמד טיבי, לשילוב ערבים ושוויון חברתי. על פי המדד אותה חשפה קרן אברהם בוועדה, 55% מבין אזרחי המדינה שקיפחו את חייהם באירועים אלימים בשנת 2017 היו ערבים, פי 2.5 משיעורם באוכלוסיה. למחרת חשיפת המדד אושרה בקריאה טרומית בכנסת הצעת חוק של חברי הכנסת דודי אמסלם ודוד ביטן (הליכוד), לפיה העונש המינימלי על עבירת נשק בלתי חוקי יעמוד על חמישית מהעונש המרבי הקבוע בחוק.

"מנקודת המבט שלי כעובדת סוציאלית, החברה הערבית מצבה טוב, לא רע", אומרת אל סנע, "לא צריך להתעלם מאחוזי ההשכלה הגבוהים, למשל. אבל בכל זאת, הנושא של האלימות עולה ונהיה חמור יותר. נהיגה לא מרוסנת, עבריינות ברחוב, עבריינות בכל מקום שאת הולכת בו. הרחוב הערבי בדרום נהיה אלים."

לדבריה של אל-סנע מצטרפת סוראיה נוג'ידאת, יועצת לקידום מעמד האישה ביישובים הלא-יהודיים במרכז השלטון המקומי. "אני רואה הרבה מאוד נשק בחברה הערבית. אנשים לוקחים נשק, יורים בחתונה, בלילה, ביום, לא נותנים לך לנוח. זה מפחיד, אי אפשר לחיות בשקט. יש לנו הרבה קטטות עכשיו בראמדאן, וכולם צמים, עצבניים על דברים קטנים. יהיה בלאגן גדול, אז זה לא משהו שאפשר להתעלם ממנו. לפני שנתיים סביב הבחירות היו המון קטטות, אני כל יום אומרת תודה שלא היה לנו רצח. המצב היה קריטי, הרגשת בדרום לבנון. היום את רואה בחתונות בדרום מישהו שלוקח את החוק לידיים. יורה באוויר, זה הכביש של אבא שלו, הוא לא מסתכל. לפני חודש באום אל פאחם, באמצע חתונה הורידו שניים. איפה המשטרה, שבאמת תיקח את כולם, שישב בכלא ושלא יצא כל החיים."

סוראייה נוג'ידאת, יועצת לקידום מעמד האישה במרכז השלטון המקומי (צילום באדיבות המצולמת)

– למה זה קורה לדעתכן?

אל סנע: "אני חושבת שההתפרעות הזו באה מכמה נקודות, מאי אכיפת חוק, כי בתוך הכפר 'הכל מותר לי', כי אין פה משטרה ואף אחד לא ילשין עלי. בנוסף, הערך של כבוד בחברה הערבית הולך ונעלם. פעם עשו כבוד לאבא, לדוד, לשייח' ולמכובדים בכפר. היום אין כבוד, כל אחד מחזיק את החוק בידיים, הן מבחינת חוקי המדינה והן מבחינת החוקים של השבט, ומתחיל להתנהג איך שהוא רוצה. ומעבר לכך, נשק הפך להיות חלק מהפרנסה. כסף קל, אני אמכור נשק ואז אני ארוויח יותר מאשר בעבודה מסודרת. נשק זה כסף קל, זה כמו סמים. אל תשכחי שגם יש היקף משמעותי של מכירת סמים וכל העולם התחתון הזה במגזר הערבי. "

נוג'ידאת: "החמולות, המשפחתיות, משפחות מרובות ילדים, ומצב כלכלי מאוד קשה, כל הגורמים האלה גורמים לנו – החברה הערבית – להיות במצב יותר מסוכן. צריך לשים דגש מאוד חזק על תעסוקה. כשאני עסוקה אין לי זמן להתעסק בשטויות, ברכילות ובבלאגן וקטטות, אבל כשאין לי מה לעשות ואני מובטלת, ואני יושבת בבית ואמא ל-4-10 ילדים, אז השמיים הם הגבול עם הבעיות שלי."

לא על המשטרה לבדה

כשאני שואלת אותן על חלקה של המשטרה במניעת התופעה, הן עונות תשובה מורכבת. הן מודעות למהלכים שנעשו בשנים האחרונות, כגון הקמת תחנות משטרה בכפרים הערביים ומינהלת לטיפול בנושא. לנוג'ידאת ולאל סנע אין ספק שהמשטרה יכולה לעשות יותר, אך הן לא מצפות שכל הבעייה תיפתר רק מהגברת אכיפה. מדובר בשינוי תרבותי, שיגיע משילוב בין גורמים שונים, ולנשים עצמן יש בו לדעתן תפקיד מפתח.

"אנחנו שומעים כל מיני סיפורים והמשטרה לא עושה שום דבר", אומרת אל סנע, "מעט עצורים בנושא הזה. אנשים נגיד מדווחים על אירועים קטנים, נגיד התפרעות ברחוב, אז מתי המשטרה מגיעה? אחרי שכל העדויות נעלמות. אף אחד לא נעצר בעניין הזה. אז זה נותן לאנשים אחרים את הביטחון: 'אם המשטרה לא עוצרת אותך, אז גם אני יכול והמשטרה לא תעשה לי כלום'. אין פחד".

זירת רצח אישה בכפר ראמה, 4 באפריל 2017 (צילום: דוברות המשטרה).

נוג'ידאת: "לפעמים את מסתכלת מהצד ואומרת 'איפה המשטרה, למה המשטרה לא מתערבת? למה אין לנו יותר כח משטרתי?' אבל כשמישהו יורה, אנשים סביבו יודעים שהוא יורה. צריך להביא את היורה לחקירות, זה לא יכול להיות שהוא הולך נגד החוק, נגד הזרם. ואנחנו אנשים שמאוד רוצים לחיות בכבוד, רוצים לחיות בטוב. זה גם עניין תרבותי. אני כאמא צריכה לחנך את הבן שלי על הכבוד, לכבד את השכן שלי, לכבד את אח שלו, אותי וגם לא להשתמש באלימות פיזית."

אל סנע: "אני חושבת שכרגע 80% זה אכיפת חוק. המשטרה צריכה לקחת את החוק לידיים, לבנות תכנית אינטנסיבית עם ענישה חמורה. צריך תכנית רב מערכתית של כמה צוותים, זה אמהות, זה משפחות, זה משטרה, זה ראש המועצה, זה מכובדים בקהילה, בשבט ובכפר, גיוס מתנדבים וינסו לקדם משהו. זה לא יעלם בבת אחת, אבל לאט לאט זה כן. תראי לאחר שהיו עצורים בעקבות יריות בחתונה, הירי פחת בכמעט 90%, למה? כי הם רואים שיש עצורים, יש פגיעה אם זה בכיס שלו ואם זה בגלל שהוא ישב בכלא. אז אנשים יחשבו היטב לפני שיעשו משהו".

כשאין תעסוקה, הפשע משתלם

שתיהן מציינות את המצב הכלכלי וקשיי התעסוקה במגזר הערבי כגורם שמעודד את הסחר בנשק ואת השימוש בו. "הפתרון הוא לפתוח את הדלתות, להקים מקומות תעסוקה לנשים, לגברים, לילדים. ואסור שאנשים יהיו מובטלים, זה אחד הבסיסים המרכזיים לפתרון הבעיה", אומרת נוג'ידאת.

"תחשבי עליי כאזרח שעובד משמונה עד ארבע ולהרוויח 5,000-6,000 ₪, ותוך כדי לראות שהשכן שלי לא עובד כל היום, מבלה ויש לו כסף יותר ממני, נוהג על רכב יותר חדש ממני", אומרת אל סנע, עדיף לי ללכת למשהו שארוויח ממנו יותר. הבן שלי הקטן בכיתה ח', הוא אומר לי 'מה אני צריך ללמוד, הנה הוא יש לו רכב משוכלל, הוא מוכר סמים', זה לא סוד שהוא מוכר סמים, כל אלה שמוכרים סמים ומוכרים נשק יש להם בתים מפוארים, יש להם כסף. וזה הדוגמה שיש לילדים. מה אני יכולה להגיד לבן שלי, שזה לא נכון? בעלי רופא, ואין לו את הרכב של המובטל הזה שמוכר סמים בלילה. ואנחנו גם לא ישנים בגלל כל הרעש שהוא עושה בלילה. הם עובדים בלילה, זה כמו הנחשים והעכברים, יוצאים בלילה. ללא ספק, ליותר מקומות תעסוקה יש חלק בפתרון"

"זה סרטן, אנחנו חייבות להוציא את זה"

למרות הקשיים הניצבים מולן, אל סנע משוכנעת שגם לנשים במגזר הערבי יש אחריות להתמודד עם התופעה. "זה סרטן בתוך המשפחה, ואנחנו חייבות להוציא את זה. אם את לא תטפלי במשפחה שלך ואני לא אטפל במשפחה שלי, אף אחד לא ידאג", אומרת נוג'ידאת, "המשטרה לא יכולה להיות בכל מקום כל הזמן, אני צריכה להיות כח עזר של המשטרה. אנחנו כנשים צריכות לקרב את הלבבות, לחיות ביחד, חס וחלילה אם יש לך בעייה, אני אדאג לך ואת תדאגי לי, לא לפחד."

מחאת סטודנטיות בבית ברל לאחר רצח צעירה ערביה בטירה, 10 במאי 2018 (צילום: ניצן צבי כהן)

"אני חושבת שלנשים יש חלק קטן אבל משמעותי בלהעלים את התופעה הזאת, רק אם הן יתאגדו ביחד", מוסיפה אל סנע, "זאת אומרת, היא והיא והיא והיא וכולן יקומו יחד יום אחד ויפגינו נגד ההתפרעות הזאת, נגד אחזקת הנשק. כל אחת תגיד 'בבית שלי זה לא יהיה'. זה דורש הרבה כח. חינוך והעלאת מודעות, הכל בא ביחד".

נוג'ידאת קוראת לנשים לדווח למשטרה, למרות הפחד והסכנה – כדי להינצל מסכנה גדולה הרבה יותר. "אסור לשתוק. זה איום בתוך הבית על האישה, על הילדים. אני פונה לכל אישה במדינת ישראל ערבייה, יהודייה, לא משנה, אם יש לה משהו לא חוקי בבית שתדווח עליו, אם זה נשק – שתגרום לזה שהמשטרה תיקח את זה. אישה לא צריכה לפחד לדווח, זה קודם כל לשמור על עצמה, על הילדים שלה, כי זה מסכן אותם ואת המשפחה שלה."

לצד הקריאה לציבור הערבי להתעורר, לאל סנע יש אמירה קשה לממשלה ולחברה הישראלית בכלל. "אני לא יודעת מהן הסיבות לזה שהמדינה וכולם מתעלמים ממה שקורה במגזר, אבל אם המצב ימשיך להיות ככה זה לא יפגע רק במגזר, זה יתחיל לצאת החוצה וגם המגזר היהודי ייפגע, ועובדה, זה קורה. למה צריך להתעורר רק כשזה יוצא החוצה, במקום לטפל בבעיה כשהיא קטנה, לפני שהיא התפשטה? למה צריך לחכות עד שזה נהיה באמת חמור? כאילו, יש דעה שנאמרת בשקט, שהמדינה זה טוב לה, שיתעסקו אחד בשני ולא יתעסקו איתנו? כמו שהמדינה מונעת דברים אחרים, גם את הדבר הזה היא יכולה למנוע."

תודה לסאמיה נסאר על סיועה בהכנת הכתבה.