אחרי 116 הרוגים וכ-10,000 פצועים בחודש וחצי של אלימות בגבול עזה, מציב בפנינו פעיל השלום גרשון בסקין שני נתונים שמתמצתים, לדעתו, את עזה שהחברה הישראלית לא רואה. "לפי הבנק העולמי יש ברצועה למעלה מ-65% אבטלה של צעירים, והגיל הממוצע הוא סביב 16". במילים אחרות, רוב תושבי עזה הם צעירים לא הכירו מעולם מציאות אחרת בה יש קשר עם העולם החיצון ועם ישראל, אותה חווה הדור המבוגר ברצועה. לדעתו, הדיון בשאלת המעורבות של חמאס בהפגנות מתעלם מהמציאות הקשה בחברה הפלסטינית: "חמאס לא צריך לשלוח אותם. אין להם תקווה", הוא אומר השבוע. לדעתו, ולדעת שני ישראלים העוקבים וחוקרים את הנעשה בעזה, כדאי לישראל לשפר את מצבם של העזתים – לטובתם, אך קודם כל לטובתה.

בסקין הוא מייסד ומנכ"ל שותף של מכון איפקרי – מרכז ישראל-פלסטין למחקר ומידע (IPCRI – Israel Palestine Center for Research and Information)  1988–2011, וכיום מכהן כיו"ר המכון. חוץ מכל אלה, הוא היה המתווך בעסקת שליט. בסקין ביקר ברצועת עזה פעמים רבות כל עוד היה אפשר, וגם היום הוא מקבל מידע מתושבי הרצועה על הנעשה בשטח.

איך חיים עם 3 שעות חשמל ביום?

בשיחה עמו ממשיך להציג נתונים וסיפורים אותם הוא שומע מידידיו שמעבר לגדר. "למעלה מ80% מהאוכלוסייה ברצועה הם במעמד של פליטים וצאצאי פליטים שחיים במחנות הפליטים הגדולים ברצועה. כמעט לא נשארו ברצועה מים שראויים לשתיית אדם. אנשים נאלצים לקנות מים מטוהרים והם מאוד יקרים. אז הם קונים פחות. שיעור התחלואה בקרב ילדים מאוד מאוד גבוה. בכלל, הרבה מחלות של כליות, ואין בכלל דיאליזה בעזה. אפשר למות ממחלות שבאופן כללי בישראל לא מתים מהן. אורך החיים בממוצע הוא 10 שנים פחות מאשר בישראל. רק תחשוב על זה, אפשר להזדעזע, וזה לא כולל את אלו שמתים בהפגנות ובנסיבות צבאיות."

שלוש שעות של אספקת חשמל ביום. משפחה פלסטינית בארחות ערב לאור נרות בביתם במחנה הפליטים ברפיח עקב מחסור בחשמל, 15 בפברואר 2018 ( Abed Rahim Khatib/ Flash90)

מרבית תושבי עזה נאלצים להסתדר עם אספקת חשמל למשך שלוש שעות ביום בלבד. "יש מעטים בעלי פאנלים סולריים, אבל באופן כללי בכל הרצועה יש הקצבה של 3 שעות חשמל ביממה". המחסור החמור בדלק אינו מאפשר להפעיל את תחנת הכח של עזה. "שמעתי היום מגורם בינלאומי שישראל הסכימה להכניס 10 משאיות דלק ביום בתקופה הזו כדי להמשיך להפעיל את תחנת הכח", אומר בסקין, "היא פועלת ב50% תפוקה, אפילו פחות, וגם זה 50% פחות ממה שהיה בעבר. יש סדר גודל של 160 מגהואט תפוקה מקומית ברצועה, כאשר הצורך מתקרב ל400 מגהואט". צריכת החשמל לנפש בישראל, אשר כוללת גם שירותים ציבוריים מפותחים ותעשיות כבדות גדולה בערך פי 7.5 מהביקוש לחשמל בעזה ובערך פי 15 מהחשמל שיש בפועל.

בסקין לא מקבל את הפרשנות לפיה חמאס מסית את הצעירים הפלסטינים להפגין על הגדר. "אותם צעירים שהגיעו לגבול שאומרים בחדשות – שחמאס מדרבן אותם, לא צריך לדרבן אותם. אין להם חיים. אין להם תקווה. אין להם אופק לעתיד. יש 5 אוניברסיטאות שעובדות בעזה. 'אל אזהר' , 'האיסלמית', 'אל קודס', 'אל קודס מפתוחה', ו'אל-אקצה' – שהוקמה על שטחי נווה דקלים. התוצאה היא שיש 100 אלף בוגרי אוניברסיטאות בעזה שבחיים לא ראו משהו מחוץ לעזה ואין להם תקווה לתעסוקה. בסקר של חליל שקאקי, מראים סדר גודל של 45% מתושבי הרצועה שהם רוצים להגר מהרצועה. כמובן אין סיכוי שיהגרו, אבל החיים כל כך קשים שם שזה מה הם רוצים."

הצעירים שרוצים לחיות אחרת

מול כל המציאות המייאשת ברצועה וההפגנות המדממות בשבועות האחרונים, בסקין מספר על קבוצות בעזה שמנסות ליצור שינוי ותקווה. "אני בקשר עם צעירים שפנו אלי בשנתיים האחרונות, שמנסים ליצור מגעים עם צעירים ישראלים. זו הייתה קבוצה שלפני שבועיים הפריחו יונים בשלושה מקומות שונים לאורך הגבול עם מצרים שכתבו ילדי בתי ספר יסודיים עם מסרי שלום לישראלים. הקבוצה הזו – שבערך יש בה 50 צעירים, רובם בשנות ה-20 שלהם, מנסים להתארגן ולעשות עוד ומפגשים וירטואליים ואם אפשר בעתיד גם מפגשים פנים אל פנים עם צעירים ישראלים."

– איך זה מסתדר עם שלטון חמאס?

"הם מפחדים, היו כמה פעמים שבהסכמתם פרסמתי בפייסבוק שלי, ואז הם נבהלו וביקשו ממני להוריד את זה. כשהם הפריחו את היונים הם עשו מסיבת עיתונאים על הגבול ואנשי חמאס היו שם, וכנראה אישרו להם. גם כשהילדים כתבו את המסרים ששמו על היונים, אלו תלמידים משני בתי ספר בשג'עיה , ממזרח לעזה, והם נכנסו לבתי הספר, שכמובן בשליטת חמאס, אבל זה בכל זאת קרה. זה מיעוט שאזר אומץ ועשה פעולה, אבל אני חושב שהם מייצגים לא מעט אנשים צעירים שם שרוצים לחיות בצורה אחרת. הם לא רוצים לחסל את מדינת ישראל, הם רוצים בעיקר לצאת מעזה, לחיות, לראות עולם, כמו צעירים בכל מקום אחר בעולם."

– עד כמה הלך הרוח הזה מייצג את כלל תושבי הרצועה לדעתך?

"יש כמובן גם קיצוניים, אבל הרוב הם לא דתיים פנאטיים. יש איזו אשה צעירה שהייתה בין המארגנים של הפעולה הזו, ששוחחתי איתה כמה פעמים בוידאוצ'אט בערבית. בבית היא בלי חיג'אב."

בסקין מספר על יוזמות של צעירים שמנסות לשפר את חייהם למרות המציאות הפוליטית חסרת התקווה: "קבוצה של צעירים יזמו סטארט-אפ של מארז ביתי של פאנל סולרי שמאפשר הטענת מחשב או טלפון נייד – דברים קטנים, והם יזמו מימון המונים. יש קבוצה שנקראת "Gaza Geeks", חממה של צעירים, לא מעט נשים, שקיבלה תמיכה מכמה מדינות אירופאיות והקימו חממה בעזה. יש גם יוזמות כאלו. מה שמדהים זה שכולם מחוברים לאינטרנט. יש פייסבוק וסמארטפונים, הם משתמשים באינסטגרם ובכל המדיה החברתית. לחלקם יש קשרים עם ישראלים. הם לא מפרסמים את זה, אבל זה בהחלט מאפשר להם לראות עולם באופן וירטואלי."

חברה עם גבריות פצועה

ד"ר רונית מרזן, מזרחנית החוקרת את החברה הפלסטינית, מגדירה את החברה העזתית כ'חברה עם גבריות פצועה'. "הגבר של המשפחה איננו מסוגל לפרנס את משפחתו. ולא רק זו, אלא שהוא גם מושפל על ידי השליט – זה יכול להיות הרשות או החמאס וזה גם יכול להיות הישראלים. ההשפלה הזו פוצעת את הגבריות שלו – את הדימוי הגברי שלו בעיני בניו ובנותיו ובסופו של יום גם מייצרת רצון לנקום, או רצון להפעיל את האלימות שלו כלפי המשפחה – הנשים, הילדים."

"הרציונל של המחקר שלי הוא להסתכל על חברה דרכה, לא דרך הפריזמה הבטחונית האידיאולוגית שלנו, אלא דרך הפריזמה התרבותית והחברתית שלהם. יש לזה הרבה משמעויות – לחקור את הרשתות החברתיות, היכן שהצעירים פעילים, דרך חקר ציורי קיר וגרפיטי בתוך המרחב שבו הם חיים, וזה יכול להיות בתופעות סוציולוגיות כמו למשל התאבדויות, התמכרויות לסמים, לאלכוהול, תופעות אחרות כמו הגירה, או הסתננות לישראל כדי לחיות, לא כדי למות", אומרת מרזן, החברה בקתדרה לגיאואסטרטגיה אסטרטגיה על שם חייקין באוניברסיטת חיפה. בנוסף היא מלמדת בביה"ס למדע המדינה באוניברסיטה. בספרה "בנים של אף אחד" היא מתארת שורה ארוכה של מצוקות יוצאות דופן שבתוכם נמצאת החברה הפלסטינית.

ילדים קונים בשוק אל-זאווייה בעזה, 20 בפברואר 2018. (Photo by Wissam Nassar/Flash90)

"בתחום החברתי כלכלי – אתה רואה דכאנות, האב חדל למלא את תפקידו בעבר כמי שמגן על בניו ובנותיו, כמי שמספק להם את הצרכים החומריים והרגשיים, וזה נובע מהרבה סיבות – כי הוא הזדקן, כי הוא בכלא הישראלי, או הפלסטיני, כי הוא עובד שעות ארוכות, אולי הוא מחוץ לשטחים, במדינות המפרץ למשל, וזה יכול להיות גם אבדן כושר עבודה, כתוצאה מזה שרוב העבודות שלהם הן עבודות פיזיות – וזה קשה להמשיך ולעבוד מגיל מסויים".

דיכוי דורי, תעסוקתי, כלכלי ומיני

"דבר נוסף שאנחנו רואים זאת הדרה ושוליות ברמה הפוליטית – העזתים לא שותפים לקבלת ההחלטות. מי שמקבל בעבורם את כל ההחלטות זו חמאס בעזה, והרשות הפלסטינית. הם פחות פחות מתעניינים במסגרות הפוליטיות של פת"ח ושל חמאס. הם לא באמת רואים בהם משהו שמייצר בעבורם עתיד או תקווה. לא באמת דואג לאינטרסים שלהם, אלא דואג יותר לאינטרס הפוליטי התנועתי. אתה רואה את זה הרבה ברשתות ובפייסבוק. יש המון קללות של צעירים גם נגד פת"ח וגם נגד חמאס. מתארים אותם כמי שסוחרים בעצב שלהם ובדם שלהם, אבל הפחד משתק אותם. הם נשארים מאחורי המקלדת כי הם לא רוצים למות, הם רוצים לחיות. בגלל זה הם לא יוצאים בהמוניהם. יש צעירים גם בתנועות, אבל 70% לא מתעניינים בפוליטיקה, כי היא לא מייצגת אותם. הפתח זה חבורה של זקנים שהשתלטה להם על החיים. המועצה הלאומית זו בדיחה. הדור המבוגר ממשיך לשלוט בחיים שלהם. כל המגזר הציבורי של הרשות רווי במבוגרים שמסרבים לפנות את המקום לצעירים".

פלסטינים מקבלים את מנת המזון החודשית במרכז הסיוע של אונרוו"א ברפיח, 8 במאי 2018 ( Abed Rahim Khatib/Flash90)

מרזן מתארת את הקושי של צעירים שלא יכולים לעזוב את בית ההורים, לא יכולים להרשות לעצמם להתחתן או לבנות בית. "הצעירים לא חיים כמו כל הצעירים ברחבי העולם. הם מוגבלים. אין להם חשמל כל היום, אי אפשר ללמוד כמו שצריך כי הכל היום תלוי במחשב. אין להם מים. הם לא יכולים לנהל אורח חיים מיני ולתת מענה לכל התסכולים המיניים שלהם – גם כתוצאה מהנורמות החברתיות שלהם, וגם מהצפיפות הגדולה. כולם חיים בבית של ההורים. אין חיים פרטיים. אין להם כסף לבנות בתים ואפילו לשלם מוהר".

תופעה קשה בחברה העזתית, שכמעט ואינה מוכרת לציבור הישראלי, היא מכה של אלימות מינית כנגד הנשים ברצועה. "אחד הרופאים שמתנדב שם, מוחמד מנצור, ערבי ישראלי שמתנדב בעזה וכתב כתבה מרתקת על ההתמכרות של הצעירים העזתים לגלולות התרמדול – זה סוג של סם שגורם להרפיית שרירים, אך לצד זה הוא גורם לזקפה ממושכת שמביאה אותם בסופו של דבר לפגיעה מינית בתוך המשפחה בעיקר והוא מתאר דברים איומים. המציאות הזו היא מציאות מאוד קשה. הצעירים מובטלים. חלק מוצאים פורקן מיני במקום הזה, באמצעות התרמדול הזה".

"הנשים חשות נבגדות, כי האמהות שלהן לא מצליחות להגן עליהן מתקיפות מיניות". נשים פלסטיניות ממתינות לחצות את הגבול למצרים, עם פתיחתו של מעבר רפיח לשלושה ימים, 28 באפריל, 2018 (Abed Rahim Khatib/ Flash90)

מרזן מספרת על תחושת הנבגדות של הבנות כאשר האמהות לא מצליחות להגן עליהן מתקיפות מיניות."יש ייצוג מאוד קטן לנשים גם ברשות וגם בקרב ממשלת לחמאס. אין התייחסות לאשה כשותפה, למרות שהן 50% מהחברה. אתה רואה את כל הנושא של הגנה על נשים מפני אלימות שהוא עדיין פרוץ. יש את זה גם ברצועת עזה וגם ברשות, אם כי הרשות יותר מתקדמת בעניין הזה. רק ב-2010 קמו שלושה מקלטים ראשונים לנשים מוכות. אתה לא רואה שמישהו באמת מגן עליהן."

מרזן מצביעה גם על עליה דרמטית בשיעור המתאבדים ברצועת עזה: "בשנת 2010 היו 226 נסיונות התאבדות של צעירים ברצועה, ובשנת 2015 יש כבר 624 נסיונות התאבדות. עליה של פי 3 תוך 5 שנים. יש הדרה חברתית, כלכלית, פוליטית, מגדרית. בכל ספקטרום שהוא."

מה השיגה מדיניות המצור על עזה?

ישראל מגבילה את שטחי הדיג ברצועה, מפקחת על הכנסת סחורות ומונעת כמעט לחלוטין יציאה של עובדים לתעסוקה או יצוא של סחורות מהרצועה באופן ששיתק את הכלכלה. כל מעברי הסחורות מתנהלים על פי פקודות הצבא, הקובעות מה אפשר להוציא ולהכניס לרצועה. עד אירועי המרמרה בשנת 2010 ישראל החזיקה רשימת סחורות מותרות מוגבלת להכנסה לרצועה, שמנעה כניסה של מוצרים רבים חסרי משמעות ביטחונית כמו פסטה וכוסברה. לאחר המשט המצב התהפך, וישראל מחזיקה כיום  ברשימת "סחורות דו שימושיות" שאסורות בכניסה לעזה למעט אישורים מיוחדים.

דני רובינשטיין הוא עיתונאי ותיק ("הארץ", "דבר" ו"כלכליסט") המקושר למקורות פלסטינים. לפי דעתו ישראל צריכה להקל על המצור כחלק מהאינטרס העצמי שלה: "לעבור את הגבול מעזה לישראל זה לעבור מהמקום הצפוף בעולם ומכלכלה לא מתפקדת לכלכלה מפותחת", אמר ל'דבר השבוע', "אין עוד גבול יבשתי שמשני צדדיו יש פערים כה חריפים. תנועת הסחורות לתוך עזה היא תנודתית מאוד ולא מאפשרת שום מידה של פיתוח כלכלי, למעט החזקת האנשים בחיים." לדעתו, ישראל יכולה להרשות לעצמה כניסה של פועלים מעזה לפרנסה בישראל, מבלי לוותר על הבידוק הבטחוני.

גם מרזן סבורה שהמצור הישראלי על עזה גורם לנזק גדול. "אחד הדברים הכי מהותיים בעבור בני אדם זה החופש לנוע ממקום למקום מבלי מגבלות ואת זה אין. ברצועת עזה במיוחד. בגדה זה עוד מתקיים איכשהו, אבל בעזה זה לא קיים בכלל. שתי הריאות זה מצרים וישראל. שתיהן חסומות. המעבר של רפיח סגור. מתי פתחו אותו? עכשיו, כדי לשחרר לחץ בגלל מה שקורה על הגדר מול ישראל. למה לא לפני ובצורה קבועה? למה צריכים למות 62 צעירים כדי שמצרים תפתח את מעבר רפיח? כשאני מסתכלת מול ישראל, אז הטענה היא כביכול שאין מצור. משאיות נכנסות, אבל מה זה אין מצור, אנשים יכולים לצאת ללימודים? לא. לצאת לטיפולים רפואיים בחו"ל? לא. באופן חופשי לממש אהבה לבני ובנות זוג שפגשו באינטרנט בעולם הערבי? לא. אפילו ביקורי קרובים בין הגדה לעזה לא מתקיימים. כל השטותניקים שאומרים שאין מצור טועים. על עזה יש מצור. מספיק עם כל מכבסת המילים הזו".

"על עזה יש מצור. מספיק עם כל מכבסת המילים". משאיות פלסטיניות במעבר כרם שלום, במהלך מחאת נהגי משאיות הדורשים מהרשות הפלסטינית שתרשה להם להעביר סחורות גם ממצרים, 22 במרץ 2018 (Abed Rahim Khatib/Flash90)

"על עזה יש מצור. מספיק עם כל מכבסת המילים". משאיות פלסטיניות במעבר כרם שלום, במהלך מחאת נהגי משאיות הדורשים מהרשות הפלסטינית שתרשה להם להעביר סחורות גם ממצרים, 22 במרץ 2018 (Abed Rahim Khatib/Flash90)

מיואשים אפילו מהייאוש

בעוד בסקין מסביר את ההפגנות כתוצאה מייאוש פלסטיני ולא מהסתה של חמאס, מרזן מציגה הסתכלות אחרת: "איך הגיעו רק 40 אלף? הם מיואשים גם מחמאס, שלא מביא להם שום הישגים". לפי המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון (ממר"י), חמאס הוא רק אחד משורה של ארגונים פלסטיניים שיזמו את ההפגנות ליד גדר הרצועה. התכניות היו לקיים הפגנות לא אלימות, תחום אשר אנשי החמאס והג'יהאד האיסלמי מאוימים מפניו והם מנסים לסגל את עצמם אידיאולוגית כדי להעניק לגיטימיציה לצעדים כאלו מצד אנשיהם, מבלי  לראות במאבק לא אלים כמעשה שיכול להחליץ ולייתר את אחיזתם בנשק חם. התוצאה היא שחברי חמאס דחקו הצידה את הארגונים האחרים בתוך ההפגנות, הסלימו את מהלכיהן ואת ההתקרבות לגדר בהן וטרפדו בעצמם את האפשרות להתפתחות של הפגנות המוניות שקטות.

"השם 'צעדת השיבה' הוא הטעיה שנועדה לגייס ציבור רחב. בפועל, חמאס מאותת בכל מיני דרכים שהוא מעוניין בהקלת המצור על עזה ובקיום מגעים להודנא". עימותים בין מפגינים פלסטינים לחיילי צה"ל בגבול רצועת עזה, מזרחית לחאן יונס, 28 באפריל 2018 (עבד רחים כתיב פלאש90)

רובינשטיין סבור שמהלכי חמאס שיקפו ציניות נוספת של הארגון כלפי הציבור הפלסטיני: "השם 'צעדת השיבה' הוא הטעיה שנועדה לגייס ציבור רחב. בפועל, חמאס מאותת בכל מיני דרכים שהוא מעוניין בהקלת המצור על עזה ובקיום מגעים להודנא – הפסקת אש ארוכה, אלא שאם הנושא הוא המצב ברצועה אי אפשר להלין רק נגד ישראל, צריך להפגין גם נגד מצרים וגם נגד אבו-מאזן שקיצץ בהקצבה הכלכלית רצועה. אז המוטו של 'צעדת השיבה' זה מה שמאפשר למקד את ההפגנות רק מול ישראל."

בסקין סבור שישראל צריכה לשקול שינוי גישה כלפי הרצועה: "אני תמיד אומר, האנשים האלה יישארו שכנים שלנו לעד. הם לא הולכים לשום מקום, גם אם הם רוצים וגם אנחנו לא. השאלה היא האם לא כדאי לנו להסתכל על המדיניות של 11-12 שנה של מצור?  הכוונה אולי הייתה שהם יתקוממו נגד חמאס וזה לא קורה, לא קרה וכנראה לא יקרה. השנאה שם היא לא כלפי חמאס. אנחנו לא תופסים בהגיון למה הם לא מתקוממים נגד חמאס, אבל מוקד השנאה שלהם, שהולכת וגוברת היא מדינת ישראל. אנחנו נתפסים אחראים למצור הקשה ולא חמאס. אנחנו מדינת ישראל – לא מצליחה לשכנע אותם שכל מצבם הוא בגלל חמאס, זה לא עובד ככה. אולי כדאי שנחשוב על אסטרטגיה אחרת.

"צריך לשקול להחזיר אנשים לעבודה בישראל. אני יודע שהקיבוצים והמושבים מעוניינים בכח עבודה מהרצועה. צריך לבדוק אותם, להסיע אותם באופן מאורגן, שלא יפגעו, כמובן הבידוק הבטחוני וכל הבדיקות שישראל יודעת לעשות. צריך לשקול לבנות מחדש את אזור התעשיה ארז, שהיו מפעלים ישראלים שנסגרו שם. העסיקו שם למעלה מ5,000 פועלים. במעגלים הרחבים היו עשרות אלפים שהתפרנסו מאיזור התעשייה. בזמנו היו מליוני פיסות טקסטיל שנתפרו בעבור חברות ישראליות בעזה. יש חברה אחת ישראלית שמעסיקה כמאה עובדים שם. זה מודל טוב, זה משרת גם אינטרסים כלכליים של מדינת ישראל".

"תחום נוסף שיכול לשנות את המצב הוא החקלאות", מוסיף בסקין, "בעבר החקלאות העזתית סיפקה 1/12 של הצריכה הישראלית של פירות וירקות. בעזרת חקלאות אינטנסיבית בחממות, שמחייבת טיהור מים ממתקני השפכים שיש שם זה אפשרי, וזה מחייב פתרון עניין החשמל. ישראל יכולה בקלות להעביר יותר חשמל לעזה וגם לאפשר פרויקטים סולריים באזור התפר. באותם אזורים שמפגינים בהם, עשינו חישוב, 64 ק"מ ברוחב שבין 200 ל-700 מטר אפשר לבנות שדות סולריים שיספקו 200 מגהואט בשעות היום. בעוד כמה שנים יהיו פתרונות גם של אגירת חשמל. זה עוד לא כלכלי אבל זה בדרך. זה יהיה חיץ עם מצלמות, זו השקעה גדולה. אני יודע שבקהילה הבינלאומית יהיה מימון לבנות אותם בתנאי שיהפכו את חברת החלוקה בעזה לבסיס כלכלי שיתחיל לגבות גם כסף מאנשים על החשמל. יש תכניות כאלו בשיח בין הבנק העולמי לבין המדינות התורמות. אי אפשר לבנות היום מודל מסחרי לשדות האלו, אבל אחרי שמקימים אותם אפשר שימכרו את החשמל ויקימו חברה שהיא בת קיימא."

"האנשים האלה יישארו שכנים שלנו לעד. הם לא הולכים לשום מקום, גם אם הם רוצים וגם אנחנו לא". השוק הגדול בעזה, 20 בפברואר 2018. (Wissam Nassar/Flash90)

– לישראלים קשה לשמוע על זה, כי עזה נתפסת כאיום בטחוני.

"כמה חיילים ואזרחים ישראלים נפגעו? גם כשיורים עלינו רקטות, יש כיפת ברזל. אני מבין שעניין המנהרות זה איום טרור איום ונורא וכנראה שגם זה מטופל. אין שם בדיוק טנקים וארטילריה. גם הרקטות נבנות בסדנאות בעלות של 300-400 דולר אל מול כיפת ברזל שכל טיל עולה 40,000 דולר. אין להם שליטה באוויר ובים, איזה איום בטחוני, בוא לא נגזים. בכל שנות האינתיפאדה השנייה, הייתה פעם אחת שמפגעים יצאו מעזה בדופן פנימי במכולה הם יצאו לנמל ופגעו, אבל זה הפיגוע היחיד שיצא מעזה בשנות האינתיפאדה השניה. אני לא מציע שנפסיק לבדוק ונוותר על החובה לבדוק כל מה שנכנס וכל מה שיוצא, אבל לפי הסטטיסטיקה שאני בדקתי, על כל 2,500  משאיות סחורות שנכנסות לעזה, יש אחת שיוצאת. אני מציע לראות אותם בתור שכנים, ולשאול איך אנחנו יכולים להיות שכנים טובים, ולא רק אויבים."