ביום היציאה של צה"ל מלבנון, מספרת אורנה שמעוני, התקשרו אליה כל ילדיה כבר בשעה 06:30 כי שמעו ברדיו שצה"ל מסיג את כוחותיו מרצועת הביטחון. עבור שמעוני לתאריך ה-24 למאי שנת 2000, יש גם משמעות רגשית מאחר וזהו יום נישואיה לעוזי בן זוגה שנפטר בשנת 1992. באותה שנה החלה שמעוני לעסוק גם בשאלה אם רצועת הביטחון נחוצה לביטחון מדינת ישראל. שמעוני, מהפעילות המזוהות ביותר עם תנועת הנשים "ארבע אימהות" ששמו לעצמן למטרה להביא ליציאת צה"ל מרצועת הביטחון בלבנון, היא אחד הסמלים הבולטים בתנועת המחאה. שמעוני הצטרפה לארבע אמהות זמן קצר לאחר שהוקמה התנועה ועוד לפני שאיבדה את בנה הצעיר איל בספטמבר 1997 בעת שטיל חדר את הטנק בו ישב במוצב ריחן. "היום אני נוסעת לחתונה של אחיו של רונן חיון ז"ל, חייל של איל שנהרג כחודש אחריו גם כן ברצועת הביטחון. המשפחות שלנו קשורות זו בזו" אומרת שמעוני ומוסיפה, "זו פעם ראשונה שאני הולכת לחתונה שהיא לא חתונה של ילדי מאז נהרג איל לפני כמעט 21 שנים".

אורנה שמעוני ובנה איל ז"ל (התמונה באדיבות המצולמת).

לזכרו של איל יזמה שמעוני את הקמת "בית איל" בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד. זהו מרכז לשילוב בעלי צרכים מיוחדים, בבריאות, חינוך, תרבות, וספורט. במרכז הבית הקימה שמעוני תצוגת הנצחה לכ-1,581 חללי מלחמות לבנון ולנרצחי פעולות האיבה ממחבלים שחדרו מלבנון. בבסיס תפיסת ההנצחה של שמעוני עומד רעיון הרואה בכל תקופת השהות של מדינת ישראל על אדמת לבנון, מלפני שנת 1982 ועד ליציאה מרצועת הבטחון בשנת 2000 כתקופה אחת הקרויה בפיה "מלחמת לבנון הארוכה". זאת בשונה מהתפיסה הממלכתית המחלקת את התקופות השונות:המבצעים שקדמו למבצע שלום הגליל, מלחמת לבנון שהחלה ב6 ביוני 1982 והסתיימה ב29 בספטמבר 1982, תקופת השהייה בלבנון מאוקטובר 1982 עד ספטמבר 1983, השהייה על קו האוואלי מספטמבר 1983 ועד יוני 1985 וביצוע החלטת הממשלה על הקמת רצועת הביטחון שהסתיימה בשנת 2000.

מלחמת לבנון ישנה אצלי במיטה במשך 18 שנים ועבורי זו תקופה אחת

18 השנים הרצופות בהן צה"ל היה בלבנון הן שנים בהם החברה הישראלית עברה תהפוכות רבות. ממשלות שהתחלפו, תהליכים כלכליים-חברתיים ותרבותיים רבים. בלבנון הספיקו לשרת בנים של לוחמים שלחמו במלחמת לבנון הראשונה ויש הבדל מאוד גדול בין החוויה והניסיון של הבנים מאבותיהם, ולכן ההתייחסות של שמעוני לכל התקופה הזו דורשת הסבר נוסף.

שמעוני מסבירה את הגדרתה זו. "מלחמת לבנון ישנה אצלי במיטה במשך 18 שנים ועבורי זו תקופה אחת. החל משנת 1982 צה"ל היה ונלחם בלבנון מלחמה אחת. זו הייתה מלחמת לבנון הארוכה. אני לא נאבקת על השם, זו אני שפשוט לא קוראת לה  'מלחמת לבנון הראשונה'".

"ברצועת הביטחון צה"ל נלחם כמו במלחמה. מידי שנה נפלו 15-25 חיילים בממוצע. בשנת 1997 לבדה נפלו 102 חללים ונדרשה תפיסה אחרת. בלבנון לא באנו להקים התנחלויות ולא נכנסנו אליה בשביל להגדיל את מדינת ישראל. כל יום החיילים עברו את הקו האדום ועשו מארבים ונהרגו המון חיילים. בסוף קו המחשבה היה שהחיילים נהרגים רק כי הם יוצאים לחופשות וחוזרים מחופשות. רצועת הביטחון נועדה בשביל להגן על המדינה והיא לא הגנה".

"אני מאמינה בצה"ל ובכוחו להגן על מדינת ישראל. חוץ ממערכות הנשק המתקדמות שכולם מכירים יש לצה"ל שני נשקים מאוד חשובים להגנת המדינה: האיפוק וההתחמשות. מאז 24.5.2000 עד מלחמת לבנון השניה בשנת 2006 זה האיפוק. היו בכל התקופה הזו רק 16 הרוגים ולא פתחו במלחמה אלא התאפקו. לא רק איפוק לבדו אלא גם ההתחמשות. החיזבאללה לא פותח במלחמה כי אנחנו מאופקים וחמושים והם יודעים את המחיר שהם ישלמו אם תפרוץ מלחמה. אנחנו לא פותחים במלחמה כי אנחנו לא מעוניינים בכך. אנחנו רוצים שלום. אם אין שלום אז אנחנו נתחמש ואנחנו נגיב להתקפות נגדנו. מלחמה זה דבר נורא ואנחנו צריכים להשתמש בזה רק כשאין ברירה וצריך להגן על ישראל. אני רוצה חלופות מדיניות ושיעסקו בהן".

 מדוע להבנתך אין הנצחה ראויה או מחקר מעמיק על תקופת רצועת הביטחון?

יש מחקר מעמיק בבית איל בתערוכת "ציר ארזי הלבנון" עליו חתום ההיסטוריון ד"ר מוטק'ה נאור. יחד איתו בנינו את כל נושא ההנצחה. הממלכה עוד לא הכירה בציר ארזי הלבנון כאתר הנצחה. לדעתי המדינה לא רוצה להכיר בכך שרצועת הביטחון הייתה בתוך מלחמת לבנון בגלל שזו הייתה מלחמה ארוכה עם כל-כך הרבה נופלים. אתמול שמעתי בטלוויזיה את אורי אור (אלוף במילואים ולשעבר מפקד פיקוד צפון, ש.נ.) ועמוס ירון (אלוף  במילואים ולשעבר מנכ"ל משרד הביטחון, ש.נ.) ועוד כמה אלופים שמדברים כמו שאני דיברתי כבר ב-92. יהי-ה (אלוף במילואים יורם יאיר לשעבר מפקד הגיס הצפוני וראש אגף כח אדם, ש.נ.) אמר שהיה צריך לצאת 10 שנים לפני כן. היום לא עוסקים בזה. אני לא יכולה להגיד שאין מחקר והנצחה כשיש בבית איל מוזיאון הנצחה שאין שני לו בארץ. מונצחים שם כל נופלי מלחמת לבנון עם הסיפורים האישיים שלהם בצורה מאוד מכובדת ומלמדת. אני רואה בזה הנצחה עבור כל המדינה".

באיזה אופן החברה הישראלית מושפעת מכך שמבדילים בין התקופות השונות?

"זה זילות לעצם העובדה שהייתה מלחמה ובנינו נפלו במלחמה הזאת בעוד חיילים אחרים חזרו בריאים וגם בהם לא מכירים כלוחמים במלחמה. זו זילות ביחס למאבק על קיומנו כשלא מכירים בזה כמלחמה. ברצועת הביטחון נפלו כ-600 חיילים ולא מכירים בזה כמלחמה. מה, הם הלכו לשחק? הם יצאו מעבר לקו האדום לשחק? הם יצאו להילחם ולחסל מחבלים שלא יחדרו למדינה וירצחו משפחות. רצועת הביטחון נועדה ללחימה ולא הגנה. הם לחמו יום יום שעה שעה. גם בתוך הרצועה וגם מעבר לקו האדום".

אני מאמינה בצה"ל ובכוחו להגן על מדינת ישראל. חוץ ממערכות הנשק המתקדמות שכולם מכירים יש לצה"ל שני נשקים מאוד חשובים להגנת המדינה: האיפוק וההתחמשות

לפני מספר חודשים שר החינוך נפתלי בנט הגיע לבקר בבית איל במסגרת סיור שערך בעמק הירדן. לאחר הביקור כתב בנט בחשבון הטוויטר שלו כי כששרת כמפקד פלוגה בלבנון, "זעמתי על '4 אמהות' וסברתי שזה פוגע בחיילים ומחזק את רוח אויבינו. אורנה בינתיים איבדה את בנה איל ז״ל שנפל במוצב ״ריחן״ המסוכן. החיים בארץ שלנו מורכבים. היום אורנה עושה עבודה מופלאה בהנצחה ובעזרה לילדים עם מוגבלויות". 

ביקור ב״בית איל״ שמנציח את כל חללי צה״ל שנפלו בלבנון לאורך השנים, כולל חללי ״המלחמה ללא אות״ בשנות ה80 וה90.
מצאתי על הלוח שמות של חברים רבים שהכרתי ואהבתי שנפלו שם.
אורנה שמעוני יזמה את מפעל ההנצחה שגם דואג לילדים עם מוגבלויות.
כששרתתי כמפקד פלוגה בלבנון זעמתי על ״4 אמהות״>> pic.twitter.com/hxlt6Vw3mb

— Naftali Bennett בנט (@naftalibennett) February 15, 2018

איך הרגשת עם הדברים שאמר לאחר הביקור?

"אני קיבלתי את דברי בנט. הוא הגיע לבית איל לשעה קצרה ונשאר במשך שעתיים. כולו נרגש ומלא חוויות קשות וסיפורים. אני התחלתי איתו את התערוכה משנת 1941 והתקדמנו. אח"כ בנוכחותי הוא  התקשר לפרופסור ישראל אומן, זוכה פרס נובל ואב שכול שבנו נפל בימים הראשונים של המלחמה. בנט הקריא לאומן את שמו של בנו וסיפר לו על בית איל. בנט היה מלא דברי כאב והשתתף בעצמו בהמון אירועים. הוא סיפר לי שמשנת 1991 הוא היה ללא הפסקה בלבנון. נכון, הוא לא הסכים עם 'ארבע אמהות' אבל היום הוא גם מבין. בדיעבד ברור היום שרבים אומרים שהיה צריך לצאת 10 שנים קודם. זו גם טעות היום להתווכח על העבר. היום צריך מסקנות לעתיד. הוא אמר לי 'אורנה לא העליתי על דעתי מה שאני אראה פה'".

אסון המסוקים 1997 (צילום: סוכנות AP).

דיברת איתו על נושא ההנצחה של תקופת רצועת הביטחון? מה הוא אמר לך?

לא יצא לנו כיוון שידעתי שזמנו מוגבל. הכרתי בפתיחות שלו לעבור איתי במשך שעה כל כך ארוכה ולראות את כל הנופלים. הוא בעצמו דיבר על התקופות השונות ועבר ממבצע למבצע. הוא שמע ממני ולא פעם אחת את השם 'מלחמת לבנון הארוכה' ולא התווכחנו על זה. גם לא חיפשתי דרך לוויכוח. הוא מאוד התרגש מבית איל עצמו ועל השילוב של ההנצחה עם החיים. הבית הוא בשביל החיים".

ישנן המון פשרות שצריך לבדוק לפני מלחמה, חלופות מדיניות

על אף ששמעוני וחברותיה השיגו את היעד וצה"ל יצא מלבנון, שמעוני המשיכה את פעילות המחאה בציבורית ולקחה חלק גם בתנועה להשבת החייל השבוי גלעד שליט. היום שמעוני פעילה בתנועת נשים עושות שלום. "אני לא רוצה לכבות את המחאה. אני בין אלה שמוכנים להמון פשרות" אומרת שמעוני ומסייגת כי לא תסכים להתפשר "לא על ביטחוננו ולא על היותנו רוב יהודי לדורי דורות".

"ישנן המון פשרות שצריך לבדוק לפני מלחמה, חלופות מדיניות. אני חושבת שהדרך שלנו צריכה להביא להסדר שיביא להרבה הסדרים קטנים עם הפלסטינים גם בתחומי ספורט, תרבות וקולנוע. זה גם יתחיל במעשים כלכלים שיביאו מזון וכסף לפלסטינים. אני לא רוצה להתווכח עכשיו על שתי מדינות או לא. החלופה הראויה שתביא להמשך קידמה זה הדברים שיביאו בבוא הזמן להסכם".