כולנו התרגשנו בקיץ האחרון עם נבחרת העתודה שהגיעה לגמר אליפות אירופה  והזכירה לנו את שאולי כבר שכחנו – הכדורסל הישראלי יודע לספק את הסחורה. אפילו אם השחקן הישראלי הוא אולי לא האתלט הכי טוב בשכונה, כשהוא רעב לניצחון הוא בלתי ניתן לעצירה. זה בדיוק מה שעשה עודד קטש שהצליח לגרום לחבורת שחקנים צעירים מוכשרים להגיע עד לגמר אליפות אירופה ולהביס בדרך את צרפת בחצי הגמר.

"המשבר הגדול" בכדורסל הישראלי חושף בפני אוהדי הספורט את הפחד שיש לבעלי כח בישראל מפני סולידריות של אנשים שרוצים להבטיח את עתידם, הפחד מפני העבודה המאורגנת. ולא רק פחד, אלא ממש החלשת העובדים המאורגנים, עד שיהיו חלקיקים חסרי זכויות, שאפשר לספסר בהם בזול, ולמקסם רווחים.

אבל אם תסתכלו על העונה הנוכחית, מי דאג שאותם שחקנים צעירים ומבטיחים יקבלו את המושכות בקבוצותיהם? מי רוצה לקדם אותם ולשלב אותם?

"החוק הרוסי" הוא לצערי הדבר היחיד שמאפשר לשחקנים הישראלים לקבל דקות משחק, הקטנת כמות הזרים בליגה הייתה הרבה יותר אפקטיבית עבור השחקן הישראלי. מנהלת הליגה זה הדבר האחרון שמעניין, אחרת היו מבינים שם שביטול החוק הרוסי ו/או השארתו לשנה עם ההגבלה ל-6 זרים כפי שהציעה השרה רגב, משמעותו – שנתנאל ארצי, תמיר בלאט, יובל זוסמן וחבריהם לא יהיו בתוכניות של אף קבוצה בליגת העל והם ימשיכו להיות שחקנים משלימים לשחקנים זרים טוב יותר או פחות שימשיכו לקבל את מרב דקות המשחק.

נתנאל ארצי (מימין) ויובל זוסמן (משמאל) במדי נבחרת העתודה (צילום: איגוד הכדורסל).

אין לי מנוי לאף קבוצה ועדיין אני חושב שעגמת הנפש של האוהדים (במידה והליגה אכן תבוטל) מוצדקת, אבל כל אוהד כדורסל צריך לשאול את עצמו שתי שאלות: 1) האם זאת התמורה שהוא מצפה לה עבור הכסף שלו? 2) עם מי הוא מזדהה? עם השחקן הישראלי שצמח במחלקות הנוער ורוצה להצעיד את הנבחרת להישגים או עם קבוצה בה כל שנה מתחלפים 5-6 זרים ואין בה המשכיות?

ועכשיו לשאלה המרכזית: מי מפחד מהשחקן המאורגן?

התקשורת בימים האחרונים עסקה ביצירת דה לגיטימציה לארגון שחקני הכדורסל, והעומדים בראשו ניר אלון ושמעון אמסלם, וזה לא סתם. הפחד משביתה ומההסתדרות הוא מחלה של החברה הישראלית, ותוצר של היגיון קפיטליסטי שמנסה לחרב כל התארגנות של עובדים לטובת שיפור מעמדם. אבל תמוה בעיניי שהתקשורת שמחבקת את השחקנים על הפרקט משליכה אותם כשהם דואגים לעצמם ועושים את מה שלכל עובד בישראל יש זכות לעשות – לשבות.

אז מי עוד מפחד? המנהלת. כי הם מנהלים עסק כלכלי שצריך להחזיר את ההשקעה והשחקן הישראלי או הזר (וגם האוהדים) הם רק עוד כלי בתוך משחקי הכוח שלהם.

יו"ר המנהלת שמואל פרנקל "אם אנחנו מחויבים לסגור את הליגה, אנחנו משאירים לשרה את הצלחת" (צילום יאיר צוקר)

נחזור לדרמה של השבוע האחרון. גם אם אתם לא מזדהים עם אף צד או שלא הבנתם על מה המהומה, מראה השחקנים מכל קבוצות הליגה, ותיקים וצעירים שבחרו לעמוד ביחד ולדאוג לעתיד לא רק שלהם, אלא של אלו שעכשיו מתחילים לשחק בליגות הילדים זה דבר לא מובן מאליו שראוי למלוא ההערכה.

שחקנים מאורגנים זה דבר טוב לכדורסל והם גם לא היחידים, ישנם מעל 3,000 ספורטאים מאורגנים כיום, כולל שחקני ושחקניות הכדורגל והכדורעף. מאותה סיבה – כי הם יודעים שאף אחד לא ידאג להם כשהם יצטרכו, הם יודעים שהם היחידים שחיים את הענף שלהם 24/7 ורוצים בהצלחתו והם יודעים שמה לעשות? להיות ספורטאי פעיל זה לא לכל החיים ואתה צריך לדאוג גם לעתיד שלך ולמקרה שחלילה תיפצע.

די היה לראות את שמעון אמסלם מדבר בערוץ הספורט עם עיניים דומעות, כדי להבין שמשהו פה משובש. איך אדם שנתן את כל כולו לענף בו גדל יכול להיות מונע משיקולים לא של טובת השחקן הישראלי?

"אני חושב שהעניין של הזרים בליגה זה מצב של 'הגולם קם על יוצרו", אמר אמסלם  בראיון ל'דבר ראשון', אולי שם כבר היה אפשר להבין שמצב הכדורסל הישראלי לא יכול להמשיך ככה. "כשאני מגיע כפרשן למשחקים בליגה הלאומית, אני רואה בכל פעם שלושה – ארבעה שחקנים זרים חדשים בקבוצות וזה מאוד חורה לי, כי במקום לשפר את הישראלים ולתת להם לשחק, זורקים את כל הכסף על זרים שמתחלפים כל חצי עונה וזה גם פוגע בקצב של הקבוצה והופך את המאמנים להיות מנהלי משחקים ולא מאמנים. זה לא אומר שאני נגד הזרים, אני חושב שהם מעלים את הרמה של המשחק וזה משפר את השחקנים. אבל החשיבה צריכה להיות איך השחקן הישראלי הוא במרכז והזרים משלימים ולא להיפך. לצערי יש היום מצב אבסורד שיש שחקנים ישראלים שלקחו אליפות או גביע בקבוצות ואף אחד לא יודע מי הם".

עונת 2017-18 אולי תסתיים ואולי לא, אבל מה שברור, שאם לא יובן שהדבר שבאמת יציל את הכדורסל בארץ זו השקעה רחבה בפיתוח שחקנים ישראלים שיצעידו את הקבוצות והנבחרת ויגדילו את העניין בענף ובקבוצות, אז כל המשבר הזה היה לחינם.