כששמעתי על הסיפור שהתפרסם בניו יורק טיימס, על זוג הורים שתבעו את הילד שלהם בן ה-30 בבית משפט והשיגו צו פינוי מהבית שלהם כדי שיעוף להם מהפנים, המחשבה הראשונה שעלתה לי הייתה לארגן תביעה ייצוגית בין-דורית. למה? כי הסיפור הזה, בטח כשהוא מסתיים בניצחון של ההורים, הוא עוד לבנה בחומה של כל אותן טענות שאני ובני דורי שומעים כבר כמה שנים מאז שגילו שאנחנו תופעה: עצלנים, מפונקים, עילגים רגשית, בלתי עצמאיים וכמובן אנוכיים. אלה רק חלק מההאשמות שסופגים מי שנולדו בשנות ה-80 עד 2000, על-ידי דור ה"בייבי בומרס", אלה שנולדנו מאמצע שנות ה-40 עד אמצע שנות ה-60.

אחד השמות שאני אוהב ושלא משתמשים בו המון, אך הוא מבטא תופעה עמוקה וכואבת הוא "דור הקנגורו". דור שחי בכיס של ההורים. תופעה. התביעה בבית המשפט יש בה עטיפה פורמלית וסימבולית להאשמה חוזרת ונשנית בה מאשימים אותנו. כדי להבין את עמדתי האמוציונלית כלפי התופעה אנסח את דבר התביעה כפי שהיא התבשלה לי בבטן. להלן:

אנחנו, הדור שעובד בעבודות מחורבנות עם משכורות פח בלי בטחון תעסוקתי, בלי מסגרת חברתית, בלי פנסיה שיכולה להחזיק משהו, בלי בתים משלנו, מפוטמים בחלומות גלובליים על הגשמה מאד עצמית שמשאירה תחושת כישלון, חרדה וריק עם המפגש עם המציאות. עם 8,000 חברים ברשת ובלי שום רשת. אנחנו תובעים אתכם – הורים יקרים, שגדלתם על הביטחון של ברכי מדינת הרווחה שבנו סבא וסבתא שלנו והשתתפתם, כמו שאמר מודי בר און ב-2011, בשמחה, או בלית ברירה בהפרטתם והשחתתם של החינוך והבריאות בישראל. שהעדפתם חוזה אישי על פני הסולידריות של האיגוד המקצועי ומשם קצרה הדרך לשוק אכזרי, קבלני ונצלני. שיכולתם, בשל התערבות ממשלתית לה בזתם, להרשות לעצמכם לקנות דירות ועוד דירות ביטחון – אלה הדירות שחילקתם לשלוש וגביתם מבני הדור שלנו פי שלושה. אנחנו תובעים אתכם ודורשים את מה שמגיע לנו מעצם היותנו בני אדם ומעצם היותנו הילדים שלכם – תהיו ערבים לעתיד שלנו.

ואז אני חושב על זה שוב. מי זה הדור הזה? קבוצה קטנה מהם היא קבוצת כוח שהובילה יחד עם קבוצות כוח קטנות ברחבי העולם מהפכה חסרת תקדים של מק'דונלדס והפרטה ופירוק העבודה המאורגנת ושרותי הרווחה בעוד מאות אלפים מאותו דור פשוט רצו במרוץ החיים, ולחלקם הוא הפך, בגלל אותו תהליך, אפילו קשה יותר עם השנים. וגם, אין ספק שהבחור הזה מניו יורק, שהפך כבר למושא לעג וקלס ברשת, ואני, כבני אותו דור, צריכים גם לחשוב על זה מהעיניים של ההורים שלנו. הם עבדו קשה כל החיים שלהם, עשו הכל כדי שלילדים שלהם יהיה הכל ורק ציפו למה שההיסטוריה הבטיחה להם – שבגיל 18 זה נגמר, הגוזלים עוזבים את הקן וביחד כיף להזדקן – ולא. הם פשוט לא עוזבים. גם לא תמיד כיף להזדקן ולא תמיד ביחד, אבל זה נושא אחר.

אגב, אל מול כל הטענות על-כך שצעירים נשארים בבית ההורים מתוך פינוק, מחקר שתשאל צעירים בני 30-25 שגרים בבית של ההורים שלהם הוכיח (למי שמתנסה בזה לא צריך שום מחקר) שלמרות הכביסה והאוכל, כמעט כולם היו מעדיפים לעוף מחדר הנעורים שלהם ומהפוסטר של הבקסטריט בויז ומאמא שמחכה לך בסלון כשאתה חוזר ב-2 בלילה ואתה בן 28. אבל המחירים של לימודים, שכירות ושמן זית מעודדים אלפים לעשות חשבון פשוט, והתוצאה היא שעדיף לחיות עם ההורים. זה לא תמיד רק העניין הכלכלי. חוסר הכיוון בחיים, היעדר מסגרות חברתיות, שינויים מהירים ובלתי צפויים, פיטורים, פרידה ו"סיום פרויקט" – כל אלה הם גורמים שהדור של ההורים כמעט לא נאלץ להתמודד עמם, ובגינם כ-25% מבני הדור שלי בארץ חיים בבית של ההורים.

הם גדלו בעולם מושגים עם מציאות סוציולוגית אחרת מאד ולא מצליחים פעמים רבות להבין את הילדים שלהם וחושבים שמשהו בילד/ה שלהם לא בסדר. אבל האמת היא, שזה ככה באלפי בתים וזו לא בעיה פרטית. ההבנה הזאת היא גם אולי התחלה של פתרון. נקודת הקצה ה"הו-כה-אמריקאית" הביאה את ההורים וילדם מגודל השיער מול איזו "ג'אדג' ג'ודי" שבעצם נדרשה לשפוט במשפט בלתי אפשרי המייצג סוגיה חברתית כלכלית עצומה. והאמת היא שהרגע בו ירדתי מהרעיון הזה של תביעה בין-דורית היה הרגע בו הבנתי שכולנו בצורה כזאת או אחרת חולקים את אותה צרה. כולנו כל כך צודקים בתביעות הבין-דוריות שלנו וממשיכים להפסיד כל הזמן.

אני חושב, שהתביעה שכן ארצה להוציא לפועל היא תביעה מעצמנו. הדור שלי.

יצא שנולדנו לתנאים האלה, יש מי שיגיד שהם טובים ויש מי שיגיד שלא. האמת היא שמה שמעניין אותי הוא העתיד לבוא. משהו לא עובד, וזו לא רק הכלכלה והעבודות. אלא המסגרות החברתיות, תחושת השייכות, המשמעות, החרדה והדיכאון. כל הדברים שהם לא רק דוריים אלא תקופתיים. הפירוק אליו נולדנו קורא לנו לבנות. חלק קטנטן מהדור שלנו הלך והפך למוביל ההיי-טק בעולם. יש משהו עמוק בדור הזה, הרצון "להביא את המצב", לפתור בעיה, להמציא משהו חדש, יצירתי, להיות משמעותי למישהו. אולי זה בדיוק זה, ההרגשה שהעולם משתנה ואתה רוצה להיות חלק מהשינוי הזה.

הדור שלי חייב לתבוע מעצמו את אותה יצירתיות בתחום החברתי והכלכלי כדי להצליח להשתמש במשאבים העצומים של התקופה הזאת ולעשות משהו שעדיין לא נראה – עולם שטוב לאנשים שחיים בו. נצטרך לחשוב מחדש איך מחלקים משאבים, מה עושים בעולם שזקוק לפחות ופחות עובדים, מה התפקיד של החינוך בעולם המידע הזמין, כיצד יראו מסגרות המשפחה בעולם שמאתגר את התפיסות המסורתיות, איך צורכים אחרת, עובדים אחרת, האם רצוי/נכון/בר-קיימא שלכולם יהיה בית גדול בבעלותם? אולי המשברים הם בעצם נקודות שקוראות לנו לתבוע מעצמנו תשובות יצירתיות וחדשות?  והאמת שמהמקום הזה אני מרשה לעצמי לקרוא להורים לא להתלונן על הילדים שלהם על כך שהם לא הולכים בתלם או עושים את מה שאתם ציפיתם. בואו להיות שותפים אמתיים לאתגר הזה. בארץ שלנו שחוגגת השנה 70 אולי זאת תהיה אחיזת יד שתחבר שתיצור חיבור מחודש ליד של דור קודם, זה של חיים גורי, ונגיד להם ולעצמנו – עכשיו תורנו. יאללה בלאגן.


חן שמיר הוא חבר בתנועת "דרור ישראל" ורכז תכנית רוג'ום – רשת קהילות צעירים בישראל לשינוי כלכלי חברתי