אני חש עצמי כמשוטט בארץ אבודה. אני רואה אותם: סוסים המטים לקרוס, מתבוססים בבוץ ובשלג במעלה ההר אל הפסגה. המשא כבד, העגלון מצליף, הכאב גדול מנשוא. הם לא יורים בסוסים צעירים רק בזקנים.
מה ממתין שם בפסגה? הסוסים מעווים את לסתותיהם מרוב כאב, אינם יודעים שמכל פסגה יש מורד. בעצם אינם יודעים שאין פסגה, ואם יש, מה יש עליה שאין בתחילת הדרך? אינם יודעים דבר, מושכים בעול ומושכים, אינם יודעים מה פירושה של סרבנות, בעל הבית נותן תבן.
אני פוגש סוסות וסוסים צעירים, דקי גזרה כמיטב האופנה יושבים כזקנים כפופי גו על ספסל עץ בכיכר העיר האבודה, ידיהם שלובות ראשם מורכן. מרים סוס את ראשו אלי ואומר:
"כן אני עורך דין, כל היום תחמונים. אולי אחליף מקצוע? אולי מורה לאזרחות? לא ילך, כבר מאוחר אני כבר בן ארבעים, משכנתא גדולה שלושה ילדים". ושב להרכין ראש.
מרים סוס שני את ראשו ואומר רציתי להיות ארכיאולוג, אבל הלכתי ללמוד מנהל עסקים, אבל כל היום תחמונים, אולי אחליף מקצוע… כבר מאוחר אני כבר בן ארבעים, משכנתא גדולה שלושה ילדים." ושב להרכין ראש.
מרימה סוסה שלישית את ראשה, חלמתי להיות אדריכלית, אכן אני אדריכלית, חלמתי לבנות עיר, אבל, כמו שקודמי אמרו כל היום תחמונים – עוסקת בלהרוס ערים, יכולה רק לחלום להחליף מקצוע, כבר מאוחר אני כבר בת ארבעים משכנתא גדולה, שלושה ילדים." ושבה להרכין ראש.
מרימים היתר את ראשם ונאנחים ואומרים בבליל קולות: "חלמתי להיות הרבה מאוד דברים, רק לא… אבל אבא אמר… אימא אמרה: הילד שלי גאון… בבתי זכוכית אנחנו מתכננים מהבוקר עד הלילה מכונות הרג מדויקות מאוד, תוכנות מתוחכמות המתחמנות מהמרים מתאבדים, אלוגריתמים שיעשו לך לקנות, לעשות לך חשק, הרבה חשק, המון חשק גם להרוג… לנו? לנו כבר נגמרה התשוקה, גם לא חולמים, אנחנו בני ארבעים, משכנתא, שלושה ילדים…
אין כיוון? אין משמעות? אם יש תחושה שזהו העניין? זה מה שאתה שואל? המממ…כן!!! הראש מתפוצץ חושב כמו סוסים בזירת הקרקס הסובבים במעגלים סגורים, אנחנו אומרים בשקט אבל בשקט לעצמנו, בשביל מי? בשביל מה?! ואנחנו מה זה מדוכאים לא רוצים את החיים. כל היום: אחלה וסבבה – משחקים את החיים. אבל כל עוד בעל הבית נותן תבן אנחנו ממשיכים – תודה לאל הם לא יורים בסוסים צעירים רק בזקנים, ובינתיים כמו ההורים נתלה תקווה בסייחים".
