הסימפונית של פילדלפיה היא התזמורת האמריקאית הראשונה שמבקרת בישראל מזה עשרים שנה ונמצאת כאן כאורחת הפילהרמונית הישראלית למשך שלושה ימי קונצרטים ברציפות בניצוחו של יאניק נזה-סגאן .

מדובר באחת התזמורות המובילות בעולם המוסיקה הקלאסית ושלשום (ראשון) באודיטוריום בחיפה פתחה את מסעה בקונצרט שהלהיב את הקהל והבליט את ייחודיותה כאחת התזמורות בעלת טון שמאתגר ביצועים שמרניים של מוסיקה קלאסית.

הקונצרט בחיפה נפתח בקונצ'רטו לפסנתר ולתזמורת מספר 1 ברה מינור של ברהמס, כשהמבצעת היא אחת הפסנתרניות הטובות בעולם, הלן גרימו הצרפתייה הנהדרת שזכתה בפרסים רבים, אומנית בלעדית של דויטשה גרמפון, סופרת ולוחמת זכויות אדם ולמען חיות נכחדות. נגינתה המשוחררת והוירטואוזית של גרימו ביצירה התובענית של ברהמס, מעניקה פרשנות המזכירה את אופי נגינתו של הפסנתרן גלן גולד, יכולת מעבר וירטואוזית בין מצב רוח מלנכולי אותו היא ביצעה במלודיות נפלאה למצב רוח המייצג נחישות, מצבי הרוח שאפיינו את בראהמס שנע בעת חיבור היצירה בין ניסיון התאבדותו של חברו רוברט שומאן לבין אהבתו לקלרה, אשתו של אותו שומאן. היצירה הנפתחת בחגיגיות ועוצמה המלווה במתח הרמוני הנובע משינוי סגנוני, הופכת בהדרגה לאדג'יו של תשוקה אינטימית מהיפים ששמעתי במוסיקה, אותה ברהמס הגדיר בעצמו "דיוקן יפיפה של קלרה". לקראת הסוף הופכת המוסיקה לרונדו מתריס ונחוש של תקווה. המוסיקה כמו מצב רוחו של ברהמס נעה בין התאהבות, רגשי אשמה, חרטה, תקווה, קונפליקטים פנימיים של אהבה, אובדן ומוות והביצוע אמש היה דיאלוג מוסיקלי מושלם בין הפסנתרנית לבין תזמורת פילדלפיה הנהדרת.

ביצוע תזמורת פילדלפיה של הסימפוניה מספר 4 בפה מינור של צ'ייקובסקי היה מלא בהתלהבות ואנרגיות כשהפרשנות של המנצח הצליחה לעבור היטב בין מצבי רוח מוסיקאליים המבטאים יד גורל, שילוב בין סגנונות מוסיקליים שונים השזור במוטיבים של שירי עם רוסיים. יצירה שנכתבה על רקע ניסיונות התאבדות של צ'ייקובסקי ההומוסקסואל המבולבל שאולץ להינשא לאישה.

לתזמורת פילדלפיה יש היסטוריה בצעדים מהפכניים במוסיקה: היא הייתה הראשונה בעולם להוציא תקליט, לאחר מכן הייתה הראשונה להקליט ברדיו, וגם הראשונה להקליט קונצרט בשידור חי לטלוויזיה ב-1949, קונצרטים תחת כיפת השמים וקונצרטים לנוער. היא שימשה כבמה לבכורות של החשובות בעולם המוסיקה, הסימפוניה החמישית של מאהלר, "פולחן האביב" של רחמנינוב, מחולות סימפוניים של רחמנינוב והופעת הבכורה בארה"ב לפסנתרן ארתור רובינשטיין והייתה התזמורת האמריקאית הראשונה שהופיעה בסין ב-1973, במסגרת "דיפלומטיית הפינג פונג" של הנשיא ריצ'רד ניקסון ומאו טסה טונג לפתיחת יחסים בין שתי המעצמות העויינות. בראשה של התזמורת עמד במשך שנים רבות המנצח סטוקובסקי, דמות ססגונית, אקסטרוורטית ופורצת מסגרות שהעמיד את התזמורת במקום שהיא עומדת בו במשך שנים רבות.

מנצח תזמורת פילדלפיה, יאניק נזט סגן (צילום: ג׳סיקה גריפין).

השנה, בסימן מאה שנה להולדתו של לאונרד ברנשטיין, גדול המלחינים האמריקאים במאה ה-20, תומך ישראל מובהק ותומך הפילהרמונית הישראלית, ביצעה התזמורת אמש בהיכל התרבות את הסימפוניה מספר 2 של ברנשטיין, "עידן החרדה", על פי פואמה של המשורר ויסטן יו אודן. לעג הגורל, כל כך מתאים לרגעים סכיזופרניים במדינה סכיזופרנית כשלנו: מצד אחד תרבות נעלה ומוסיקה נהדרת בתל אביב ברמה הגבוהה ביותר, מצד שני חמישים קילומטרים משם חיים בעזה ובעוטף עזה תושבים בחרדה מתמדת משני הצדדים, שדות עולים באש ובתים נחרבים.

כשעשיתי לפני עשרים ושמונה שנה סרט על יהדות ברית המועצות, סיפר לי הסובייטולוג פרופסור אגורסקי, שאביו, שהיה שר ההיסטוריה של סטלין והוצא להורג, סיפר לו שסטלין אוהב הקולנוע והמוסיקה אסר על הקרנת סרטים אמריקאים ויצירות המנוגנות על ידי נגנים אמריקאים. איסור זה לא החיל סטלין על עצמו. הוא צפה ושמע את התועבות באולמות הפרטיים שלו. התזמורות שהוא הכי אהב היו של קליבלנד ופילדלפיה.

אמש הופיעה התזמורת של פילדלפיה בהיכל התרבות בתל אביב והערב תופיע בבנייני האומה בירושלים.